הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
 

 

שנות השמונים: בנים חוזרים הביתה

 

בעשור השישי לקיומו של המושב, שילובם של הבנים השבים למשק בחיי המושב הואץ והלך. הבנים הביאו עימם גם רוח רעננה של ענפי חקלאות חדשים. חממות של ירקות ופרחים, ירוקים ופרחים בשטחים פתוחים ומטעים סובטרופיים, נוספו לענפים המסורתיים של הדרים וגידול עופות להטלה. בתוך המשפחות התמודדו עם שאלת "הבן הממשיך". רק אחד מהבנים יכול לשוב למשק וכל משפחה פתרה את הבעיה בדרכה שלה. במהלך שנות השבעים והשמונים עברו מרבית המשקים לבני הדור הממשיך ורק משקים בודדים נמכרו.

 

כותרת ביניים: אינפלציה והפרשי שער

 

במקביל לקשיים אחרים סובלים החקלאים מבעיות שהרקע שלהן הוא הפרשי שער מטבע –  גורם שאין לו דבר וחצי דבר עם איכות החקלאי ואיכות הפרח, אבל יש לו השפעה מכרעת על כדאיות הגידול. תוך שנים לא רבות ייעלמו רוב חממות הפרחים מנופו של המושב. למעט חממות טיפוח הירקות של רמי מנדה, המשתלות של גרסיאני והפרחים של יחיעם וחזן, יתקשו החברים להיזכר כי אי פעם גידלו כאן ורדים, ציפורנים וירוקים.  

בשנות השמונים מתחוורת סופית משמעותה של החלפת השלטון. הסובסידיות מתבטלות סופית. בהדרגה מבינים החקלאים כי הם מצויים בנקודת תפנית קריטית. מה שהיה שוב לא יהיה. הדילמה פשוטה: האם להשקיע הון בלולים קטנים יחסית, ולהופכם לגוף רווחי גדול? ואולי, בשל הגיל המתקדם, זוהי ישורת הסיום?

החברים מתלבטים במשך זמן מה. כשמדובר בעסק כלכלי, זוהי שאלה לא קלה. כשמדובר במפעל חיים ציוני, זהו כאב לב. לאלו המתקשים להחליט מצטרף עד מהרה גורם משמעותי נוסף: אינפלציה דוהרת. אלו הנוטלים אשראי כדי לספק לעצמם חמצן עד סוף העונה, מגלים כי ההלוואות שלקחו תפחו ותפחו. המשק כולו נכנס למצב של חוסר יציבות. לאי הוודאות המוכר של ענף החקלאות נוסף ממד נוסף שאין לשער או לאמוד אותו נכון.

האינפלציה מחייבת היערכות זהירה. בשנים הללו קונה הוועד מלאי תערובת לשלושה חודשים מראש. כמות ענק של שש מאות טונות. תהליך דומה נעשה גם בצרכנייה, המצויה עדיין תחת פיקוח האגודה. קונים מלאי גדול מראש ומשיגים יציבות מחירים "זמנית" של חודש או חודשיים.

 

כותרת ביניים: "זקני השבט" מצילים את המושב

    

למזלו של המושב, נמנעת הקטסטרופה שהיא מנת חלקם של עשרות מושבים וקיבוצים. במהלך שנות השמונים מבקשים בני הדור השני ליטול הלוואות כדי לפתח ענפי חקלאות שונים.

"היה נראה לנו שבלי אותן הלוואות לא נוכל לפתח ענפים חדשים ונתקשה להתקדם", אומר גדעון הרמלין, חבר ועד ויו"ר. "אבל הוותיקים שמו לנו ברקס. אני זוכר את יצחק מיטראני אומר לי: 'אנחנו עשינו הכל בעצמנו'. ניסיתי להסביר לו שהוא טועה. בית-חנן קם על הלוואות. אבל הוותיקים לא רצו לשמוע. הם היו הרוב בוועד ולא ניתן היה להזיז דברים ללא הסכמתם".

 

ראובן:  "נכון הוא כי בעשור הראשון המושב לקח הלוואות כדי להתבסס, אבל אחר כך הם נמנעו מכך ואפילו הפכו את זה לאידיאולוגיה. לא לוקחים הלוואות. אבא שלי תמיד היה חוזר ומשנן לי: לקחת הלוואות זה לא בעיה. להחזיר זו חוכמה".

 

גדעון: "בדיעבד, אנו חייבים לוותיקים תודה גדולה. היו אנשים שנטלו הלוואות שהכלל היה ערב להן. המושב בכללו לא נטל הלוואות גדולות. זה היה מזל. לו היינו נוקטים בצעד כזה, היינו מסתבכים בהלוואות על רקע אינפלציוני. היה קורה פה סחרור, שקשה היה לצאת ממנו. וככה, בעוד מושבים וקיבוצים יצאו משנות השמונים בשן ועין, אנחנו יצאנו מהן שלמים יחסית". 

 

אלא שאי נטילת ההלוואות לא מונעת את התרופפות היסוד החקלאי. נראה כי האינפלציה היא המסמר האחרון בארון החקלאות. במהלך העשור השישי הולכים ונסגרים בבית-חנן לולים ורפתות. במקביל, מחליטה האגודה להפסיק את עניין הערבות ההדדית. מעתה, כל איש לנפשו. המושב עדיין נושא צביון  חקלאי, אבל משהו הולך ומשתנה. תוך עשר שנים, נראה בבית-חנן פחות עגלות וטרקטורים  ופחות חקלאים יעשו דרכם אל מחסן חומרי האספקה.

 

כותרת ביניים: הילדים חוזרים

 

ומנגד, בשורות טובות. הבנים ממשיכים לחזור הביתה. כאמור, אחרי שעשו קריירה מחוץ ליישוב וביססו עצמם מקצועית וכלכלית, הם באים להתגורר ליד ההורים המזדקנים. וקיים חישוב נוסף. הן בשל היותו בועה ירוקה ונאה, והן בשל קרבתו הגדולה לגוש דן, יכול בית-חנן להבטיח לתושביו איכות חיים גבוהה. הבנים מתחילים לחזור בזה אחר זה.

השנים עושות את שלהן. בגלל הגיל המתקדם ובעיות בריאות מחליטים חלק מהמייסדים להיפרד מהמשקים ולעבור להתגורר סמוך לילדיהם, או בבתים לדיור מוגן. גרסיאני מוכר את משקו וכך גם סלמונוביץ ויורשיו של תג'ר. את המשקים רוכשים עכשיו גם אנשים מבחוץ. לחלקם רקע חקלאי ולאחרים לא, וההסתדרות הציונית הבולגרית לא תוכל לתת עבורם מכתבי המלצה... הם מתחילים להגיע למושב, להכניס בו רוח חדשה וסגנונות בנייה אחרים. קולות חדשים של ילדים נשמעים בבית-חנן יותר ויותר.

משהו במושב משנה את פניו.

 

ועדיין, למרות הצטמצמות החקלאות, נושא בית-חנן פניו לרכישה של אדמות חדשות. המדובר בקרקעות של פרדס פוליקנסקי. ההיקף: 224 דונם. המחיר המוערך: כ-3,000 דולר לדונם, כלומר עסקה בהיקף של כ-600 אלף דולר. ומדוע נחוץ השטח למושב? מסביר גדעון הרמלין: "השטח נחוץ למושב. מהווה רצף לאדמות המושב וצמיחתו + באר ומכסת מים של 170,000 אלף ממ"ק".

ואיך מממנים עסקה כזו?

אין בעיה. אחד המשתתפים באסיפה הכללית מציע "להקים חמש יחידות דיור נוספות לבית-חנן, למכור לאנשים בערך של 150 אלף דולר לחלקה, ואז המחיר יכסה את עלות הקנייה..."  


 
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
   הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   לתוכן העניינים
לאתר בית-חנן