הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
 

 

שנות החמישים: שגשוג, צמיחה ופריחה

 

ביולי 1949 מסתיימת רשמית מלחמת השחרור. ישראל הצעירה מלקקת פצעים, אוזרת כוח ומפנה אנרגיה וכוחות לבנייתה של מדינה חדשה.

 

"וכך גם בית-חנן", אומרת שרה לייב. "שנות החמישים של המאה העשרים הן שנות שגשוג ופריחה עבור מושב בית-חנן. זו התקופה שבה חקלאים מגדילים את הלולים, הפרדסים מניבים פרי ורווחיים יותר מאי פעם. המוסדות השיתופיים בשיאם. אני מדברת על בית אריזה מרכזי לפרי הדר, על מכון למיון ביצים, מדגרה, מאפייה שעדיין מתפקדת, מחסן לחומרי חקלאות, צרכנייה השייכת לאגודה, סילו לאחסון גרעינים, מכון תערובת, בית-עם גדול, בית כנסת ואפילו בית טהרה".

 

העשור השלישי של בית-חנן מוצא אותו חזק וחסון מאי פעם. דור המייסדים עדיין איננו רואה את זיקנתו. הכוחות אולי אינם כפי שהיו פעם, אבל הניסיון העשיר שהצטבר מחפה ומוסיף. התחושה היא, כי ניתן להתרווח סוף סוף על זרי הדפנה.

 

עכשיו נמנה בית-חנן על השורה הראשונה של המושבים בארץ. בליגה אחת עם באר טוביה, נהלל, כפר יהושע ותל עדשים. האווירה במושב מבוססת על חקלאות ועל ערכים. תחושה של שותפות גורל ודרך אחת. דרך החקלאות.

"כשאנשים מגדלים עופות וקוטפים תפוזים", אומרת שרה לייב, "יש להם גם נושאי שיחה משותפים, אותן חוויות. לכולם אינטרס אחד וברור. זה תורם להרגשה של אחדות, ומבסס את העזרה ההדדית, דבר שבית-חנן הצטיין בו במשך שנים".

עזרה הדדית וסיוע מצד אחד, וחוסר שוויון מצד שני. הקונפליקט שהחל עם ייסוד המושב ממשיך ומלווה אותו כבר 20 שנים. לכולם ברור כי בתחום החקלאות ישנם חזקים יותר וחזקים פחות. בשלב מסוים נראה כי הפער הכלכלי המתבטא בהישגים המשקיים עלול להפוך גם לבעיה חברתית. כאשר הוא מתייחס להשקעות נדרשות בענף הלול, אומר שיו כהן בישיבת מועצה ב-21.4.52: "מתבלטים כאילו שני מעמדות במושב: של בעלי יכולת, אשר ימשיכו ויבטיחו את ענף הלול במִשְקָם, וחסרי יכולת, שלא יהיה להם לול. הבעיה איננה כלכלית בלבד. היא הופכת לבעיה חברתית ועלינו לשקול את צעדינו". 

 

כותרת ביניים: תשלובת כלכלית איתנה

 

החוסן הכלכלי אינו מילים בעלמא. בשנות החמישים, ובעשור הבא אחריהן, הופך המושב לאימפריה כלכלית יישובית. יחידה משקית אוטונומית, הפועלת לא פעם במעגל סגור, מייצרת בקנה מידה גדול ובה בעת מספקת לעצמה את חומרי הגלם הדרושים לה. במסגרת זו מקיים בית-חנן בתוכו את המוסדות המשקיים הבאים:

 

  1. המדגרה: באמצע שנות הארבעים הולכת ונבנית במושב מדגרה משוכללת. במלחמה העולמית, כאמור, השווקים החיצוניים סגורים לייצוא תפוזים. ענף הלול הולך ומתעצם. ועל מנת שלא להיות תלוי באספקה חיצונית של אפרוחים, מספקת המדגרה –  מדי חודש – אלפי אפרוחים למגדלים. יכולתה המוכחת של המדגרה והצלחתה, והקשר שלה עם יצרני הביצים (הלא הם החברים עצמם...), יוצרים מעגל סינרגטי כלכלי, ההולך ומחזק את ענף הלול בבית-חנן.

 

לעת עתה רוב הלולנים מייצרים ביצים למאכל. כמה מְגדלים, כמו סלמונוביץ, אליעזר מנדה, אברהם נתן ואהרון מיס, מגדלים ביצים לרבייה (על כל עשר תרנגולות היה תרנגול אחד האחראי להפרייתן). אהרון מיס, מספרת בתו תורי, הוא גם זה הממונה על המדגרה.

"למעשה", אומרת תורי, "זו הייתה עבודה סביב השעון. 24 שעות ביממה. אומרים מדגרה ומתכוונים בעצם לבית תינוקות. אותו 'בית תינוקות' היה תיבה גדולה בעלת שלוש דלתות, עשויה עץ, ומחולקת לשלושה תאים –   שניים לקיבולת מגשים המיועדים להכיל את הביצים המופרות, ואחד לבקיעת האפרוחים. התיבות חוממו בטמפרטורה מדויקת, באמצעות אספקת חשמל. מאחור מוקמו מאווררים. בכל פעם שאירעה הפסקת חשמל, היו הפעמונים מצלצלים אצל אבא בבית והוא היה רץ למדגרה. מסובב במשך שעות את המאווררים. זו הייתה משוואה אכזרית. ברגע שלא היה חשמל, והמאווררים פסקו לפעול, היית יכול לאבד בבת אחת 15 אלף אפרוחים במחזור הדגרה אחד. אגב מנועי החשמל, היה אחראי להטיית הארגזים ממצב מאוזן לאלכסוני, בכל פרק זמן מסוים".

"בית התינוקות" של לולי המושב תבע יחס מדויק ופינוק בלתי פוסק. שישה ימים אחרי הכנסת הביצים המופרות נהג אהרון מיס להניח את המגשים  על גבי שולחן. אחר כך, בתהליך סיזיפי שנמשך שעות, היה בוחן את הביצים באמצעות פנס רב עוצמה. ביצה אחר ביצה. כך 15 אלף ביצים. "כל ביצה שהתגלה בה פס דם", מספרת תורי, "העידה על אפרוח פוטנציאלי. ביצים ללא פס נזרקו לפח או נמכרו לסוחרים".

ביקורת שנייה נערכת אחרי 12 יום. תנודה של פס הדם מעידה על חיים. שקט חשוד דן את הביצה לסוחרים. ביקורת שלישית נערכת אחרי 18 יום ומייד אחריה מועברות הביצים לתאי הבקיעה, שבהם יש רשת עדינה לדריכה, מחכה לאפרוחים היקרים שיבקעו תוך שלושה ימים מהביצה.

ב-1960 נפטר אהרון מיס. היה מי שמילא את מקומו, אבל שנים אחדות אחר כך נסגרה המדגרה וחדר הקירור לידה, ובמקום שוכן כיום ארכיון הכפר (במקום שכן פעם גם מועדון הוותיקים). מאז רוכש המושב את האפרוחים ממקורות חיצוניים (באותן שנים נכנסה לשימוש טכנולוגיית ההזרעה: "חולבים" את התרנגולים ומפרים את התרנגולת).

 

  1. שיווק ביצים ועופות: "במשך שנים ארוכות", מספר אמיר שפי (קלוו), "התנהל גם שיווק העופות בצורה מאורגנת. הכל שווק לתנובה. במרכז הכפר פורסמה רשימה של מועדי שיווק, פעם או פעמיים בשבוע. בכל פעם שלהקת עופות סיימה מחזור חיים של שנתיים, היה המגדל יוצר קשר עם מוסדות הכפר ועם אחת המשאיות שלנו. בהתחלה שלחו את העופות בכלובים של קני חזרן. אחר כך בא תורם של כלובי הברזל הכבדים ובהמשך הגיעו כלובי הפלסטיק הקלים". בסוף שנת 1958 מקבל המושב החלטה משמעותית: לבנות מחסן ביצים גדול למטרות מיון, אריזה ושיווק.

אין זה סוד: בית-חנן הוא המושב המוביל בארץ בכל הקשור לגידול עופות ושיווק ביצים. דיווח משנת 1958 מעלה, כי גם מושבים מובילים אחרים נמצאים אי שם מאחור. לשם השוואה, מספרי שיווק שנתיים:

·       גן-חיים – 2,400,00 ביצים.

·       בני עטרות – 4,420,000 ביצים.

·       באר-טוביה – 6,140,000 ביצים.

·       בית-עובד – 6,580,000 ביצים.

·       גבעת-חן – 8.040,000 ביצים.

·       בית-חנן – 22,540,000 ביצים.

 

  1. שיווק מאורגן: אמיר שפי: "בעיקרון שיווק ביצים ועופות בוצע תמיד בצורה מאורגנת. בעשורים הראשונים שווקו הביצים לפי משקל. הלולנים נהגו להביא למחסן הביצים את המגשים. עובד המחסן היה שוקל, רושם, אורז בארגזים ומשאית של המושב הייתה לוקחת את הסחורה, בצורה מרוכזת, לתנובה. התמורה לחברים שולמה לפי גודל הביצים, ובהנהלת החשבונות ידעו כיצד לזכות את החברים בגין השיווק".

 

בעשורים הראשונים נהנה המושב ממכסות ייצור חסרות תקדים. בשנות החמישים נאלץ בית-חנן לוותר על חלק מהמכסות לטובת מושבי ההר. כך או כך, ברור כי מכסת הייצור היא יישובית, אך כל חבר נהנה ממכסת ייצור אישית.

כדי להגן על החבר ועל אמצעי הייצור מתקבלת בבית-חנן החלטה חשובה: אם יפסיק החבר לגדל תרנגולות לגידול ביצים, תעבור כל מכסתו לכלל חברי האגודה ולא תצא "החוצה", אל מועצת הלול ואל יישובים אחרים. ירצה החבר לחדש את הלול אחרי שנתיים-שלוש? או אז יודיע על כך לאגודה, וכך תחזור אליו מכסתו והחברים יוותרו על התוספת לטובת החבר.

השיווק המאורגן הותאם לשיטת האשראי, לתפוקות ולתשומות. בקיץ היו החברים רוכשים באשראי תשומות כמו מים, חומרי דישון וריסוס, ונכנסים באגודה למצב של חובה. בחורף, אחרי שמכרו את יבול ההדרים, היו בזכות. כך זה פעל, דרך הנהלת חשבונות מסודרת ומאורגנת, מדי שנה בשנה. 

 

מעט קדימה: בשנות השבעים, מתקבלת החלטה על אשראי מרוכז לאגודה כולה ואשראי לענפים חדשים. מעין פן נוסף של ערבות הדדית. מצד אחד, צעד שיש בו סיכון. חברי מושב היודעים כי יהיה מי שיערוב לחובותיהם, נוטים להיות פחות זהירים כאשר הם נוטים להשקעות גדולות במשקם, לעיתים השקעות עתירות סיכון. ומצד שני, דווקא בבית-חנן מוביל מהלך זה לפתיחת קשת ענפים חדשים, שקודם לכן היה קושי לבצע בהם השקעות.  במושב מוקמים חממות ובתי גידול, ונראים בהם פרחים, ירוקים וצמחי נוי שונים.

 

  1. מחסן תערובת: בראשית היה מחסן התערובת. ותיקי בית-חנן זוכרים עדיין את השקים הגדולים, 100 קילוגרם משקלם, שהכילו דורה, כוספה, קמח דגים, קמח עצמות, ועוד. במחסן של אותם ימים ניצב מערבל חשמלי שהכיל בתוף עגול קיבולת של חצי טונה. העובדים האחראים (יצחק תנחום, חיים סמו) היו מערבבים את המרכיבים השונים של התערובת, ולפי רשימה מחלקים את התערובת לחברי האגודה בשקים של 50 קילוגרם.

 

למחסן הגיעו החברים עם חמור ועגלה. רק משנות החמישים החלו להיראות בבית-חנן טרקטורים ראשונים כמו קייס, פארמל ואליס ואז הפכה הובלת התערובת לעניין קל יותר. ואם חשבתם שתערובת הוא עיסוק לחובבנים, טעות בידכם. יש תערובת לאפרוחים, יש תערובת לפרגיות, יש תערובת למטילות, לפטמים, לעיזים, לחמורים, ויוצא בזה.

באמצע שנות החמישים עובר גם מחסן האספקה שינוי משמעותי. כדי להגדיל את כמויות התערובת, נבנים מגדלי ענק. המגדלים, יותר משהם נראים למרחוק והופכים לחלק מסמלי המושב, משקפים מהפכת טכנולוגיה שעובר מושב בית-חנן בשנות החמישים.

בשנות החמישים נבנים המגדלים. בשנות הצנע, כצעד מנע, מחליטה המזכירות לרכוש חומרי תערובת למשך שלושה חודשים. עכשיו בית-חנן הוא כמעט עצמאי לגמרי. יש לו חומרי גלם, אפרוחים ממדגרה משלו, מים מבארות וחומרי הדברה ודשנים שניתן לרכוש בצרכנייה המקומית. עכשיו אנחנו בכוחות עצמנו, ושאף אחד לא יראה לנו... 

באמצע שנות החמישים עובר גם מחסן האספקה שינוי משמעותי. כדי להגדיל את כמויות התערובת, נבנים מגדלי ענק (סילו לגרעינים). וכיצד מועלים הגרעינים למעלה? משאית שופכת את חומר הגלם לבריכה מיוחדת. משם, תוך שימוש במעלית כפות משוכללת, מועלים הגרעינים אל מרומי המגדלים ומדי שעות מספר עוברים ערבול מיוחד, כדי למנוע את תופעת העיפוש הידועה.

 

המגדלים, יותר משהם נראים למרחוק והופכים לחלק מסמלי המושב, משקפים מהפכת טכנולוגיה שעובר בית-חנן בשנות החמישים. בעשור השלישי מתחילים להיראות בשדות יותר ויותר טרקטורים וכלים חקלאיים. בשנות השישים עדיין נראות ברחוב עגלות רתומות לחמורים, אך אלו ייעלמו כליל מהנוף בתחילת שנות השבעים. בשנות החמישים עדיין קוצרים אנשי המושב את הירק בחרמשים, אך אלו הולכים ומפנים את מקומם למקצרות ממוכנות.

מאוחר יותר יעברו גם הלולים תהליך דומה. את מקומו של דלי התערובת יתפוס המאביס האוטומטי. התמונה המוכרת של הלולן הפוסע אט אט לאורך הסוללות, ממלא תבניות ביצים בזו אחר זו, תתחלף בתמונה אחרת. הלולן שוב איננו צועד. הוא יושב בנוחות סמוך לפתח הלול, לשם זורמות הביצים על גבי הכפות של האוסף האוטומטי.

בשנות השישים עדיין נראות ברחובות המושב עגלות רתומות לחמורים, אך אלו ייעלמו כליל מהנוף בתחילת שנות השבעים.

למיכונו של המשק החקלאי השפעה ברוכה על החברים המתבגרים. אם בעבר הם נאלצו לחסל את המשק בגלל קשיים פיזיים הולכים וגדלים, מתברר כי באמצעות מיכון ניתן להמשיך להחזיק בלול גם בגיל מתקדם מאוד. המיכון הוא אחד האמצעים השומר על המשק, על האפיון החקלאי המוכר של בית-חנן.

 

5.                   מפעל המים והבארות: קדיחת הבארות במושב  החלה בעקבות הדרישה להשקיית שטחים חקלאים נוספים וצריכת מים לשתייה. בשנים הראשונות למושב, במקביל לקדיחת הבארות, נבנו מגדלי מים ששימשו להספקת מי שתייה והשקיית החצרות: מגדל מים אחד בצפון, אחד במרכז, אחד בחצר בית הספר ואחד בהתיישבות. כשהוקמה שכונת הצריפים נבנתה גם שם בריכת מים על עמודים.

כדי להוסיף מאגר מים להשקיית הפרדסים נחפרה בריכה נוספת בצפון, שקירותיה אלכסוניים.  היא שימשה גם כבריכת שחייה לילדי המושב ולשיעורי שחייה במסגרת שיעורי ההתעמלות של בית הספר.

כדי להוסיף מאגר מים להשקיית הפרדסים נחפרה בריכה נוספת בצפון, שקירותיה אלכסוניים. היא שימשה גם כבריכת שחייה לילדי המושב ולשיעורי שחייה במסגרת שיעורי ההתעמלות של בית הספר.

 בשטחי המושב  יש ארבע בארות. באר א' –  המספקת מים למגדל המים בצפון (ששימש בימים שלפני מלחמת השחרור לתקשורת מורס עם יישובי הסביבה) והשקיית הפרדסים, באר ב' –  שסיפקה מים לבריכה במושב ולהשקיית הפרדסים, באר ד' ו-ז' –  שסיפקו מים לבריכה בהתיישבות ולהשקיית הפרדסים. כדי למנוע בעיות של לחצֵי מים בפרדסים תור ההשקיה נשמר בקפדנות יתרה.

בביצה  נכרתה באר נוספת ובשטחי האלף דונם כרו שתי בארות נוספות (ח' ו-ט'). גם כאן החברים השקו על פי תור, גם ביום וגם בלילה.

מסיבות שונות עלה עם השנים ריכוז הניטרטים במי הבארות  וכך בארות ב' ו-ד' לא היו מסוגלות לספק מי שתייה באיכות הנדרשת ושימשו רק להשקיית החלקות. בשנים האחרונות, עקב מצוקת מי שתייה באיכות נאותה למושב, נמתח קו מים מבאר ט' באלף דונם למערכת המים במושב.

עובדי המים לדורותיהם היו רוב השנים חברי המושב וכיהנו בתפקיד זה. בין היתר נזכיר את שמותיהם של יוסף בן בשט, אליעזר מנדה, ניסים בני, ג'ק לוי, אלפרד מרקשטיין, משה גרסיאני, מאיר בן-מאיר, אריה צוק, יוסי שיף, יצחק'לה מושיוב ואחרים.

 

  1. הובלה ותעבורה: בשנות החמישים פועלות ברשות בית-חנן שתי משאיות גדולות. למעשה, גם כאן אין החקלאים נדרשים להזמין משאית מן העיר. הנהגים של בית-חנן עושים הכול. הם מובילים ביצים לשוק, ירקות לתנובה, עופות למשחטה, פרי הדר לנמלים, חומרי דישון לחברים – מה לא.
משאית הסמי טריילר, עמוסת תיבות פרי הדר, לפני יציאתה לנמל.

עבודת הנהגות היא עסק מבוקש ויש לא מעט קופצים עליה. נוסעים בשליחות היישוב, "רואים עולם", פוגשים חברים במסעדות פועלים ורואים את הארץ הולכת ונבנית. אלא שלג'וב הזה יש חיסרון קטן. אם רוצים לתפוס תור בנמל חיפה, צריך לקום בשתיים לפנות בוקר, להתניע את המשאית, ולקוות שבשעה ארבע בבוקר תהיה אתה בין הראשונים בתור בשער הנמל. אין מה לומר, מרטין שטרן ואריה אנגלרד עושים את התפקיד על הצד הטוב ביותר.

ועוד דבר חשוב. מתישהו בשנות החמישים נבנית בבית-חנן סככה מרכזית למכונות חקלאיות. ניתן למצוא בה קומביין, מזרעה, שניים-שלושה טרקטורים גלגליים וזחליליים. חלק מהעיבודים נעשים עתה בצורה משותפת, לפי תור. סדר יש, ותור יש, ועדיין – ויכוחים על הסדר מתעוררים ללא הרף, מתעוררים ושוככים...

 

לשים מאמר של סמי מאיר, מהפרוטוקולים – אמוץ

 

  1. בית אריזה: באמצע שנות הארבעים נפתחים שוב לתנועה הנתיבים הימיים. הפרדסים גדושי הפרי של המושב הופכים להיות שוב מקור הכנסה רווחי. מעתה ואילך יתבססו החברים על ענף ההדרים ויעשו בו חיל. חברים מסוימים אף יפיקו יבול נאה של שמונה ותשע טונות לדונם. בשנים הראשונות מתאגדים החברים ומקימים בתי אריזה קטנים שאינם אלא מבני פח מאולתרים. מתקבצים בקבוצות, ולפי התור עוברים מפרדס אל פרדס, קוטפים, אורזים ושולחים.

סיומה של המלחמה, והצורך בשיווק מאורגן ובייעול האריזה, מובילים לשינוי. בשנת 1946 מוקם בית אריזה ענק במרכז היישוב. גודלו, מעריכים הוותיקים, יותר מדונם ודופנותיו עשויות פח. עובדים בו 20 עד 30 איש, חלקם חברי מושב, חלקם שכירים, ומנהלו המיתולוגי הוא שיו, הידוע בשמו הרשמי יהושע כהן. לעת עתה, המיון והאריזה נעשים בשיטה הידנית. יחלפו כמעט עוד עשר שנים עד להכנסתו של מיכון לאריזת ההדרים.

ובינתיים משבצת הקרקעות, המוגבלת ממילא, הולכת וממצה את עצמה. עם בית אריזה גדול, יכולת שיווק טובה וכוח עבודה, אפשר להרחיב גם את שטחי הגידול. העיניים נשואות ימינה ושמאלה ובמרץ 52' מתחילה המועצה לדון ברכישתו של פרדס פוליקנסקי. במקביל להגדלת שטחי העיבוד, משיג המושב שטחי עיבוד רחוקים בנגב. מנצח על המלאכה – מרקו בכר.

המחסור באדמה יעלה שוב ושוב על הפרק. שנים מספר אחר כך, ב-1957, ינהל המושב משא ומתן עם עיינות כדי לבצע מהלך יעיל של החלפת אדמות שהסתיים בהצלחה. 

שינוי נוסף מתרחש בשנת 1955. אלפרד לייב ויצחק'לה לוי ממשיכים אמנם להביא את הבוקסות עמוסות הפרי מהפרדסים, אבל עכשיו הכתובת היא אחרת. עם בית אריזה חדש, המוקם בשיתוף עם תנובה אכספורט. המשאיות עושות דרכן בכביש פנימי חדש ויפה שסלל המושב, הכולל את הכיכר, "הלב של חיים סמו", בכניסה לבית-חנן.

בית האריזה בפעולה.

בפתח בית האריזה ניצב חלל שפיכה, משם עוברים התפוזים, על גבי סרטי גומי, לבירור ראשוני. אחרי תהליך של רחיצה, דינוג וייבוש, עובר הפרי מיון גודל אוטומטי ומשם למיון נוסף, הקובע אם יילך לשוק המקומי או יעשה דרכו לאונייה הממתינה לו בנמל חיפה, בדרך לשווקים של מדינות אירופה.

הפרדס ובית האריזה עושים חיל. בשנת 1957 מצביעים הנתונים על שיווק של 3,600 טונות פרי מכל הזנים, מזה 424 טונות המיועדות לשוק מקומי ו-333 טונות לתעשיית מיצים ופלחים. 

אגב, לעזרת החברים באו שלטונות מס ההכנסה. השיטה –  חישוב המס על פי תחשיב מוכן של תפוקות ותשומות. ככל שהתפוקות גבוהות יותר מהתחשיב, גדלה ההכנסה לחבר ולא כרוכה בתשלום מס נוסף.

בית האריזה החדש קובע סטנדרטים חדשים גם בתחום האריזה. בשנות החמישים מתייעלים התהליכים ומעתה קיים תפקיד חדש – עוטף/אורז. גם תפקיד הנגרים בא אל קצו. בשנות הארבעים עדיין קיימים ארגזי עץ גדולים, מוכנים, כבדים לנשיאה. מתישהו בשנות החמישים צץ לו חידוש. קוראים לו תיבת ברוס. זהו ארגז בעל דפנות ומכסה עשויים עץ דק מאוד. הארגז קטן יותר מהתיבה המוכרת בעבר וקל לנשיאה. אבל יותר מזה: המכסה מחובר לארגז בחוטי ברזל, ובאמצעותם גם ניתן לסגור בזריזות את הארגז כולו. בלי פטיש, בלי מסמרים, כמעט בלי עבודת שרירים.   

 

  1. בית העם: בית העם של בית-חנן אינו נחשב אמנם כמפעל כלכלי, אבל אין ספק שתיפקד במשך שנים רבות כמוסד תרבות מרכזי שניקז אליו לא רק את חברי המושב. הגיעו אליו חברי מושבים מהאזור כולו. יתרה מזאת: בית העם תיפקד כגורם מלכד, שענה על הצרכים החברתיים של המושב. בעבודת הסמינריון של שי מילס ("אדריכלות של בית עם ובית תרבות בישראל", 31.5.09), נכתב: "בית העם הראשון פעל תחילה בצריף המיתולוגי שהביאה עימה הקומונה הפתח תקוואית. ביום תיפקד הצריף כבית ספר. בערבים שימש מקום להתכנסויות, קיום מסיבות וחגים".

 

והיכן ממשיך בית העם?

בית האריזה שהוקם באמצע שנות ה-40, (המבנה הגדול משמאל למרכז התמונה). וכיוון שבלילות היה שומם, שימש גם כבית עם. לאחר הקמת בית הספר החדש הוסר אחד מקירות הצריף, והוא הפך לבמה מאולתרת של מופעים.

באמצע שנות הארבעים הקימו חברי המושב בית אריזה. הדבר נועד להגדיל ולייעל את תהליכי המיון והאריזה. וכיוון שבלילות היה בית האריזה שומם, החלו החברים להשתמש בו כבית עם לכל דבר. הממדים הגדולים תאמו יותר לצרכים. עם הקמתו של בית הספר החדש הוסר אחד מקירות הצריף, והוא הפך לבמה מאולתרת של מופעים – בעוד החברים צופים בנעשה מבית העם (הלא הוא בית האריזה). בלילות הקיץ החמים נמתח סדין לבן על קיר הצריף, ומכונת הקרנה, עם תרגום בצד, הקרינה סרטים להנאתם של החברים.

דומה כי השמחות כולן התרחשו אז בבית העם. אורחים חשובים, כמו חיים ויצמן, מנחם אוסישקין ואברהם הרצפלד, הגיעו אל בית העם. שם נחגגו החתונות של צעירי בית-חנן, שם נאם חיים בן יוסף בחגיגות האחד במאי, ושם נערכו חגיגות המושב, עם מופעי התעמלות מרהיבים ומטעמים כיד המלך – הכל מתוצרת בית כמובן.

 

בשנת 1950 מתחיל תכנונו של בית העם החדש. הפעם – לא צריף או בית אריזה מפח, אלא בית עם של ממש. במכרז על תכנון המבנה זוכים האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר. הקבלן, איך לא, הוא סולל בונה. בגלל אילוצי תקציב נבנה הבניין בשני שלבים. מנובמבר 1951 ועד אוגוסט 1952 הושלמה בניית השלד והגג, ונבנו חללי פנים – משרדים, אולם ובסיס הבמה. רק שלוש שנים אחר כך, ב-1955, נשלמות עבודות הטיח, השרברבות, הריצוף והצבע.

לא צריף או בית אריזה מפח, אלא בית עם של ממש.
אירוע יובל ה-25 ברחבת בית העם החדש שבנייתו הסתיימה סוף סוף באמצע שנות החמישים לקראת חגיגות היובל.

חברי בית-חנן אינם מוטרדים מכך. עם השלמת המבנה הם משלימים את החסר בארגזי עץ (בוקס) המשמשים לישיבה. בשנת 1955, עם השלמת המבנה, תופסת הפעילות התרבותית תאוצה. נערכים בו מסיבות, טקסי זיכרון לנופלים, הקרנות סרטים פעמיים בשבוע, הופעות של מקהלה מקומית וחוג דרמטי, והשיא: הופעתם של התרנגולים, בצל ירוק, להקות צבאיות, ועוד. את הפעילות משלימה הספרייה הסמוכה, שבה נמצא גם חדר התרבות.

הקיוסק בבית העם : מספר רפי כהן: אחת החוויות הכי גדולות של הילדות שלי הייתה ביקור בקולנוע של בית-חנן, בבית העם.

מלבד עצם הצפייה בסרט היו עוד שני אירועים חשובים:

הראשון –  ה"הודעות" שאשר כהן היה מקריא ושהיו משמשות בסיס לשאלות שונות ומשונות שהייתי שואל את הורי בבית.

השני –  לצאת מהאולם, ללכת 5 מטרים לקיוסק ולקנות מיעקב מלכי מכל טוב –  צ'יפס "רפי" בפלסטיק משומן, מסטיק בזוקה או ואפל מצופה.

שנים ספורות לאחר הקמתו - הקיוסק נסגר.

 

  1. שיטת הניהול: במשך שנים נוהל בית-חנן על ידי שני ועדים. הוועד האחד היה ועד האגודה (זָן) האחראי לענייני המשק והחקלאות. הוועד השני היה הוועד המקומי, הממונה על העניינים המוניציפאליים של היישוב. בשלב מסוים אוחדו שני הוועדים. מתוך ועד האגודה נבחרה ועדת מינהל בת שלושה עד ארבעה חברים, הממונה על ניהול ענייניו השוטפים של בית-חנן. כדי להקל על ניהול המושב, בחר הוועד בוועדות מתנדבים שונות: ועדת לול, ועדת פרדס, ועדת תור קטיף, ועדת מים ובארות, ועדת מכוניות, ועדת ביטחון, ועדת נוער וועדת תרבות.

 

בדרך הטבע, מתחילים אותם חברים להיבחר לוועד ולקבל החלטות. בשנות השישים מתחילים הבנים לחזור הביתה, אך אינם מצליחים "להתברג" אל מוסדות המושב. למרבה המזל, יצחק מיטראני עדיין מעורב בניהול ענייני היישוב. החבר הוותיק מקדם החלטה חדשה: בכל מקרה, וללא שום קשר להצבעה, יישבו בוועד שני חברים צעירים שייבחרו באסיפה הכללית הראשונה של ועד נבחר. ההחלטה מתקבלת. אט אט מתרגלים הוותיקים לעובדה כי בוועד יושבים גם חברים צעירים, וגם הם יכולים לקבל החלטות נבונות ומושכלות. במהלך סוף שנות השבעים נושא המהלך פרי. הוותיקים מפנים את מקומם בוועד לטובת הצעירים, המנהלים עכשיו את ענייניו השוטפים של בית-חנן. בהמשך לאותה החלטה מתקבלת החלטה אחרת, המעגנת את זכויותיהם של הבנים הממשיכים במשק ובאגודה.

 אפרופו ניהול נבון: בשנות החמישים (החלטת מועצה מ-6.6.57) מקדם יצחק מיטראני החלטה סוציאלית חשובה: הקמת קופת תגמולים לחברי המושב בניהולה של האגודה. ההחלטה קובעת, כי האגודה תפריש דמי פנסיה עבור כל אחד מחבריה. אין מדובר כאן על בחירה חופשית. נקבע כי גם אם חשבונו של החבר בחובה, יופרש עבורו סכום כסף מדי חודש בחודשו. ההחלטה מתגלה כנבונה. עם תחילתה של האינפלציה, האגודה מפרקת את קופת התגמולים והחברים מעבירים את אשר הצטבר לזכותם לקופות גמל בנקאיות, כל אחד על פי החלטתו. כאשר קופות הגמל נפרדות מהבנקים, והחברים מושכים מהן את הכספים שנחסכו במשך השנים, מתגלה לחברים כי הצטברו בהן סכומים נאים מאוד. הכספים מבטיחים את ימי זיקנתם של חברי המושב.

 

כותרת ביניים: הצנע...

 

מצד אחד אימפריה כלכלית ומצד שני שנות החמישים, וצנע לאומי בכל הארץ.

בצנע גם בשר מחולק בקיצוב. האחראי לחלוקה: הקצב של בית-חנן, גוסטב קניגסטאל, אביה של מלכה פרנק.

עמליה (מאיר) הדרי: "בילדותי היה לי גדי קטן שגידלתי מיומו הראשון. אהבתי אותו מאוד. פסח אחד אמרו שצריכים להיפרד ממנו. כאב לי מאוד. אחרי ששחטו אותו החלטתי להיות צמחונית. זו הייתה המחאה שלי. בבית לא ידעו מה לעשות. מה נותנים לאכול לילדה שלא רוצה בשר? אבא הציל את המצב. הוא זרע ליד הבית בוטנים, כדי שלילדה יהיה מה לאכול. מאז אני אוהבת בוטנים, ובמיוחד כאלו שעוד יש להם ריח של אדמה". 

אבל הקצב הוא רק חלק מגלריה שלמה של דמויות, שאותן קולטים ילדי בית-חנן.

 

כותרת: חדבן, ברטרו, קולצ'ר ווייסל-קיסלך

 

נעמי צמח-רגב:

"בשנים ההן הסתובבו באזור רוכלים, בעלי מלאכה, מי לא. בעידן שבו כל נסיעה לעיר הגדולה נחשבה מבצע, באה העיר אלינו. כך למשל היה ערבי בשם חדבן, שהיה מוכר לנשות הכפר שמן, אורז וסוכר. לילדים היה צ'ופר. את מי שממש חיבב, העלה חדבן על גבי גמל. אני זוכרת שפחדתי לטפס לדבשת, אבל בסוף עליתי.

"הייתה דמות נוספת בבית-חנן, בָרָטֵרו (זול) שמו. איש לא ידע מה  שמו האמיתי, אבל כולם ידעו שבצרורות שסחב על גבי חמור יכולת למצוא סבונים, תמרוקים, כפתורים, מחטים, ועוד דברים קטנים, שנשים זקוקות להם, וראה זה פלא – הם נמצאים בדיוק בצרורות של ברטרו".

רמי אשכנזי:

"או ביי אברהם, אביה של פרלה מלמד, שהיה בא לפני פורים ומוכר תחפושות, קפצונים, רעשנים, כל מה שצריך".

נעמי צמח: "היו בעלי מלאכה כמו קולצ'רו, שהיה מגיע מדי שנה כדי לחדש מזרנים. היו לו כלי עבודה בארגז, והוא היה מרענן, מוסיף חומר, וכך הצלחנו להסתדר עם מזרנים ישנים במשך שנים רבות יחסית. בעל מקצוע דומה היה ערבי המכונה ביידיש וייסל-קיסלך. האיש היה מתקן סירים ומחבתות ומלבין כלי אלומיניום.

"לכל אותם בעלי מקצוע היה חמור, שמעבר לתפקידו כנושא כלים, היה לו בבית-חנן תפקיד ייחודי נוסף. בחורף, כשהאגם שלנו היה עולה על גדותיו, בלתי אפשרי היה לצלוח אותו ברגל. רק עם חמורים...."

 

כותרת ביניים: שירי לאדינו לבית-חנן

 

בבית-חנן מתגורר בעל מקצוע נוסף. פייטן משלנו. האיש לא מקבל אמנם משכורת, אבל במשך השנים הולך ומפתח מיומנות בכל הקשור לחיבור שירים ודקלומים מהווי המושב.

 

מספר בזיכרונותיו יצחק מושיוב:

"היה זה בכור בן ארויה, שחיבר מחרוזת שירי לאדינו על בית-חנן. כך למשל שיר המדבר על פלישת הארבה בשנת 1930, ועוד. השירים נגעו לנושאים שקשורים לייסוד המושב. המייסדים נהגו לשיר בלאדינו את השירים במפגשים חברתיים, והם היו חלק מהווי החיים.

"היו שירים בנושאים שונים. אחד מהם עסק במאבק שבין אלה שרצו להקים בבית-חנן מושב, לבין אלה שהתנגדו לכך ורצו להקים מושבה. בשיר עוקץ המחבר את אלה שהתנגדו להקמת מושב, ואומר להם: 'בואו ראו איזה מקום פורח הקמנו אחרי שבע שנים של מאבק, גנים ופרדסים שנותנים פרי, גן עדן'. שיר אחר מתאר את הפרחת השממה: 'ששון ושמחה, גילה ורינה, אדמות אלה היו מכוסות אבנים מקוללות, הכל היה עזוב, רק שועלים גרו כאן, ואנו באנו והקימונו מושב לתפארת'.

"ויש גם שיר אירוני על אלה שעבדו בשבתות. יש לציין כי באותן שנים שמרו יותר על מסורת. בית-הכנסת בשבתות היה מלא מפה לפה. בן ארויה כתב באחד משירי המחרוזת: 'בבוקר יוצאים עם פיג'מה, עובדים עם הטורייה, ואחר כך באים לבית הכנסת'."

 

שירים זה דבר נחמד, אבל מחרוזים לא מתפרנסים. הפרנסה באה מהלולים, מהרפתות ומכישרון של חברים מועטים לנצל את ה"צנע" כדי לשווק תוצרת ב"צינורות פרטיים". אלא שהנטייה הקפיטליסטית האנושית איננה נחלתם של ילדי המושב. כיוון שהרדיו והעיתונים פולטים ללא הרף סיסמאות נגד השוק השחור, מתגייסים חלק מילדי בית-חנן למאבק עיקש, חסר פשרות. 

על אותו מאבק מספרת בתיה סלומונוביץ:

 

כותרת: חסמב"ה-נ"ש ומלחמתה בשוק השחור

 

בתיה סלומונוביץ:

 "היַלְדוּת שלנו בבית-חנן, בשנות החמישים המוקדמות, הייתה נאיבית ואידיאליסטית. אלו היו שנות צנע ושוק שחור. אבא, שהיה גפיר במשך שנים ואחר כך לוחם בריגאדה, הקפיד מאוד בדברים הללו. יום אחד נסענו שנינו באוטובוס. לפתע ראיתי לפני אישה שמנה. היום אני מבינה שתחת בגדיה החביאה משהו. כיוון שתמיד חינכו אותי לקום לפני זקנים ונשים בהריון, התכוונתי לפנות לה את מקומי. 'את לא זזה בתיה', פקד עלי אבא. 'את, לאנשים של שוק שחור לא קמה!'

"זמן קצר אחר כך החלטתי להילחם בשוק השחור בצורה רצינית יותר. כיוון שכולנו אז הושפענו מירון זהבי ומאהוד השמן, הקמתי יחד עם עליה ואיתן מנדה את חסמב"ה-נ"ש (חבורת סוד מוחלט בהחלט נגד שוק שחור). כתבנו תקנון מיוחד וחתמנו עליו באצבע טבולה בדם. בהמשך הצבנו נקודת ביקורת, בדרך מההתיישבות למושב. עצרתי שם נשים ואמרתי להן: אני רוצה לבדוק מה יש לכן מתחת לחצאית!

"במקביל קנינו מחברת מיוחדת, שממנה הכנו מודעות קטנות המכריזות מלחמת חורמה באנשי השוק השחור. תלינו את המודעות בלילות, בחוצות המושב. אני זוכרת שזה היה מסעיר, מזכיר באופן מסוים את נערי המחתרות, אלו התולים כרזות נגד חיילי הוד מלכותו.

"והיו מבצעים, כמו ההחלטה לברר באופן יסודי מה יש בבית מסוים. בהתחלה סוכם שהבנים ייכנסו ואנחנו נחפה. אבל הם פחדו. אז אני נכנסתי עם עליה והבנים נשארו בחיפוי. חיפשנו וחיפשנו, ובסוף גילינו במגירה את מה שחיפשנו – חבילת שוקולד!

"בהתחלה היה ברור שהולכים עם חומר הראיות למשטרה. בהמשך קברנו את הראיות באחד הפרדסים. חיכינו לשעת כושר. ובינתיים החלטנו לבדוק את החומר. כל כך הרבה בדקנו אותו, שבסוף לא נשארה ממנו אפילו קובייה אחת קטנה..."

 

מספר גדעון פרנק:

כותרת: חבילה הגיעה, מאמריקה

"למזלנו, קיבלנו בתקופת הצנע חבילות מארצות הברית. בדיוק פעם בחודש היו החבילות מגיעות לבית-חנן, ולבית דודתי בשיכון דן בתל אביב. מה היה בהן? בגדים יפים, קפה, קקאו, שוקולד ומוצרים יבשים שלא מתקלקלים. אבל את החבילות לא פתחנו. חיכינו לדודה שתבוא עם החבילה שלה, ואז היינו פותחים, מחלקים את התכולה לשלושה חלקים שווים. חלק אחד נשלח לאישה טובה בגרמניה, שלפני השואה דאגה במסירות רבה לצורכיהם של סבא וסבתא. והיתר? לנו". 

 

כותרת ביניים: פידאיונים תוקפים

 

בצל הצנע מתנהל מאבק נוסף, על רקע ביטחוני.

מספר גדעון פרנק:

"בשנות החמישים הגיעה תקופת הפידאיון. הייתי אז בן שבע או שמונה. באזור נרצחו טרקטוריסט ושני פועלים. זה היה מפחיד. אבל אני רוצה לספר סיפור אחר. אישי יותר. באותה תקופה ערבים התנפלו על אבי ואחי, כשיצאו מפרדס קירשנברג, ליד בית הקברות של בית-חנן. הם איימו עליהם. אבי זרק את אחי על השביל ואמר לו לברוח. הערבים לא בזבזו זמן. הם חתכו את הרצועות שקשרו את הפרד לעגלה, גנבו את הפרד וברחו.

"אני שכבתי בבית, חולה. לעולם לא אשכח את מראה פניו של אבי, כשנכנס הביתה מבוהל כל כך. זוועה. היסטריה נוראית. ואז התארגנה קבוצה של חבר'ה מבית-חנן, שיצאה לחפש את הערבים. הפידאיונים לא נתפסו. שעות אחדות אחר כך הלך סבא שלי לשדה, בלי שאף אחד הרגיש. הוא חזר משם עם הקלשון ועם הרתמות החתוכות".

 

כותרת: המרדף

 

על מלחמתם של תושבי בית-חנן בגנבים, סיפורה של עליה בן ארויה:

"זה היה בתחילת שנות החמישים. גנבים היו מגיעים מעזה לבית-חנן וכנראה לעוד יישובים, גונבים מכל הבא ליד. בעיקר גנבו בעלי חיים: תרנגולות, עיזים, חמורים ופרות. בוקר אחד שמעתי את אבא מתלחש עם אמא: 'היום לא אלך לעבודה. אנחנו מתכוננים לרדוף אחריהם אפילו עד עזה. אם נתפוס אותם, ניקח מהם בכוח את כל מה שגנבו ונלמד אותם לקח'. אבא יצא עם הרובה והאקדח שלו. אני מתארת לעצמי שגם חברים נוספים היו שותפים למרדף.

"בסביבות הצהריים הוא חזר. שמעתי אותו מספר לאמא שעל יד הרובין תפסו אותם. נתנו להם באבי אביהם, כך שלא ישכחו הרבה זמן את המפגש איתם. אולי גם יפסיקו לגנוב. היה זה בטרם היות צה"ל או משמר הגבול".

 

כותרת: גניבת פרות ולקח בל יישכח

 

עוד על גניבות ומסתננים בסיפורו של ראובן לוין:

"זה היה בשנת 1954/5. אנחנו היינו בין המשפחות במושב שהחזיקו רפת ובוקר אחד גילינו שנעלמו לנו שתי פרות. מייד הזעקנו גשש ומספר חברים, ביניהם אברהם דנון ומשה מיטראני. הם התחילו לצעוד בעקבותיהם והתקרבו לנחל רובין. נראה שהגנבים לקחו גם תרנגולות, היו רעבים, וזה היה בעוכריהם.

"בסופו של דבר הגיעו אליהם לא בגלל העקבות, אלא בגלל ריח התרנגולות שעמדו להפוך לארוחה טעימה. היה שם בין הגנבים סודאני ענק. אחד מחברי בית-חנן הרים רובה ובירייה אחת הרג אותו. מאותו יום ואילך, במשך זמן רב, לא ראינו גנבים בבית-חנן".

 

כותרת: תן שוטה, רובה ציד ו-17 זריקות בבטן

 

לא רק גנבים וערבים לטשו עין למושב. מספר ראובן לוין:

"האירוע הבא התרחש כשהייתי בן שבע, בשנת 1949. שיחקתי ב'אוטו', שלא היה אלא לבנת סיליקט, מתחת לעץ התות הגדול בחצר. לפתע הבחנתי בחיה שמביטה בי. זה היה תַּן שוטה. נבהלתי מאוד ונתתי צעקה. אבא הגיע מייד. הוא ראה מה קרה ונכנס הביתה לקחת את רובה הציד שלו.

"אלא שאז איבדתי אני את קור הרוח שלי והתחלתי לרוץ. התן ראה והתחיל לרדוף אחרי. הגעתי עד למדרגות המרפסת. סבתא שלי, שהייתה דאגנית גדולה, נהגה לנעול את הדלת. התן תפס אותי שם, נתן ביס הגון בישבן אבל לא התרחק. כיוון שהדלת הייתה נעולה,  אבא הוציא את קנה הרובה דרך החלון, ובכדור בודד הרג אותו. הנשיכה הזו עלתה לי בסדרה של זריקות כואבות.

"כאן גייסה אמא לעזרתה את הדוד משה. לדוד שלי היו קשרים מתאימים עם אנשי השוק השחור. הוא דאג להביא לאמא שוקולד, והיא מצידה דאגה לעשות איתי הסכם: 'בכל פעם שתיסע איתי לרחובות, ראובן, תקבל ממני שתי קוביות שוקולד'. כך קרה, שלאחר חודש ימים הפכתי להיות מכור לשוקולד ופחדן כרוני מזריקות. אחרי שנים הפחד עבר. ההתמכרות לשוקולד לא חלפה עד היום".

שלומית סידי: "הסיפור הזה מזכיר לי סיפור אחר, על אחי, יאיר סידי, שהיה טייס. כיוון שלטייסים ניתנו חפיסות שוקולד, הוא נהג להביא לנו מהמצרך הנדיר הזה, ובדרך מקורית מאוד. בכל פעם שחלף בשמי המושב היה צולל ומשליך לנו ליד הבית חפיסות שוקולד".

עדי: לשים בבקשה בבוקסה: כותרת: זיווג פגז!

 

ילדי המושב מקבלים את פניהם של חיילי גדוד התותחנים המאומץ.

בשנות החמישים מחליטה המועצה האזורית גן-רווה לאמץ את גדוד התותחנים 404. חלק מהחיילים באים לנופש במועצה, וחיילים אחדים מגיעים מדי שנה לנופשון במושב בית-חנן. אחד מאלו שהתמזל להם מזלם הוא החייל דוד גפן, בן 19, שבמשך ימים מספר זכה להתענג על מטעמיה של לבנה אשכנזי. מאותם ימים רחוקים זוכר דוד את האווירה הפסטוראלית, וסדרה של משחקי שש בש נגד ילד חביב ונוח בשם יוסי לוי.

אלא שלדוד גפן באמת התמזל המזל. הוא ושני חברים נוספים פגשו באותם ימים שלוש תיכוניסטיות והחלו לצאת עימן. השלוש הן ליאורה כהן, ריבה מלכי וערגה גרציאני. בשלב מסוים הסתיימו שתי מערכות יחסים והחיילים לא נראו יותר במושב. אבל החייל דוד גפן המשיך בחיזוריו, ועד מהרה הפך לבן בית בבית משפחת כהן. מערכת היחסים עם הנערה בת ה-16 נמשכה, ואחרי זמן מה באו השניים בברית הנישואין.

בצד הצנע והמתח הביטחוני מתקשה בית-חנן לבודד את עצמו מההתרחשויות הפוליטיות הפנימיות במפלגת העבודה. אלו השפיעו, לא פחות, על מעמדו של המזכיר המסור במושב, אשר כהן, שהיה מעורב במשך שנים רבות בענייניו של בית-חנן, סייע, השפיע, ראה עצמו מזוהה עם המתרחש ביישוב. ובכל אופן, כאשר הפוליטיקה נכנסת פנימה...

 

כותרת: אשר כהן מפוטר, ו... מתבקש לחזור לתפקידו

 

מספר בנו של המזכיר, יצחק כהן: "מאז 1937 שימש אבא בתפקיד של מזכיר המושב. הוא היה מזכיר דומיננטי, עשה רבות למען המושב ונראה לי  שרוב החברים היו מרוצים מתפקידו. אבא אהב את תפקידו והקפיד לעשותו על הצד הטוב ביותר. בשלב כלשהו הפך להיות מזוהה עם דמות המזכיר.

"הבעיה התעוררה בתחילת שנות החמישים, על רקע הפילוג האידיאולוגי בתנועת הקיבוצים. רוב חברי בית-חנן נמנו על הזרם המפא"יניקי. אבא נודע כתומך בתנועת השומר-הצעיר. במושב היו שאמרו שלא ייתכן שאיש השומר הצעיר יהיה מזכיר ביישוב שרוב חבריו הם תומכי מפלגת פועלי ארץ-ישראל. היום דבר כזה נראה לא מובן. אז הדברים הללו קרו.

"מן הון להון, היה מי שהקשיב לדברים, ובסוף נפלה החלטה: בגלל זיקתו הפוליטית, הוא לא יוכל להמשיך לכהן כמזכיר. במקומו הובא מזכיר חדש, 'מתאים' יותר לתפקיד בגלל דעותיו.

 

"לוועד לקח ארבעה חודשים כדי להבין שהמזכיר החדש מתקשה להיכנס לנעליו הגדולות של אבא. פוליטיקה או לא, טובת המושב הייתה קודמת לטובת המפלגה. מהוועד באו לבית שלנו. דיברו עם אבא, ביקשו סליחה, התחננו שיחזור להיות המזכיר של בית-חנן.

"אלא שכאן חיכתה להם בעיה חדשה. אבא היה איש כבוד. הוא נפגע מההדחה ולא היה מוכן לחזור. רק אחרי שכנועים הסכים. והיה לו תנאי. 'אני חוזר', אמר להם, 'רק אם תלכו עכשיו ממשפחה למשפחה, תחתימו אותם על נייר שבו אני נקרא לחזור. אם לא יהיו לכם לפחות תשעים אחוז מקולות החברים, לא אחזור להיות מזכיר'.

"אני חייב לציין שהיה לו אומץ. אלו היו שנות הצנע. תפקידים כאלו לא יכולת למצוא בכל מקום. אבל אבא היה איש גאה וחזק. בדיעבד, התקרית הזו סייעה לו לחזק את מעמדו. חברי הוועד החתימו את רוב רובם של החברים על מסמך, אבא חזר לתפקיד וכיהן כמזכיר עוד שנים רבות אחר כך".

 

כותרת ביניים: הרפתקאות בצל גבעות

למרות המתח הביטחוני, המושב המבודד –  עבור הילדים –  הוא גן עדן של ממש. מקור לחוויות והרפתקאות.

מספרת יעל (מנדה) אבן-כסף:

המורה שרקה לוי ותלמידיה בחצר בית הספר בשובם מטיול בגבעות הכורכר, 1954.
מראה המושב כפי שניבט מגבעות הכורכר בשנות החמישים.

"זיכרונות יפים יש לי משרקה לוי, מורתנו המחנכת בכיתות ב' ג' ד'.  שרקה העמיקה בנו, ילדי הכיתה, את האהבה לטבע, למחול, לשירה, לספרות, לאמנות ולאהבת הארץ.  זכורים לי ימי שישי של חודשי האביב. בעליצות ובשמחה חצינו את הכביש הראשי (שאז עוד לא היה סואן) בהנהגתה של שרקה. הגענו לפינות חמד בגבעות הכורכר הסמוכות לבית הספר, חולפים דרך שביל בפרדס קלוו (שפי).  גילינו מרבדי פרחים של כלניות, נוריות, צבעונים, מיני אירוסים, רותם, עדעד כחול, לוטם ורוד ולבן. 

בשעת אתנחתא נאספנו סביב עץ הדומים, שפריו נאכל בהנאה. בעזרתה של שרקה סיווגנו את הפרחים למינים ולמשפחות. את זרי הכלניות מכרנו לחנות פרחים בראשון-לציון והכסף נתרם לקופסה הכחולה של קרן הקיימת (אז לא עלה על דעתנו שאסור לקטוף פרחי בר). 

"השיעור האחרון בימי שישי הוקדש להקראת סיפורים, בהמשכים, של הסופרת סלמה לגרלף.  זוכרת אני שבקשב רב נדדנו עם הקול המספר של שרקה למקומות רחוקים וקסומים עם סיפור מסע הפלאים של האווזים ונילס הולגרסן, הילד השוודי.

"תמונות של חג הביכורים, שנחגג במושב נטעים, ברורות ובהירות. ים של ילדי מושב לבושים לבן, בידיהם סלסילות מקושטות באספרגוס בר ובפרחים, ובתוכם פרי וירק מהגינות המשפחתיות. חזרות לריקודי הביכורים נוהלו על ידי שרקה על גג מבנה בית הספר, הצמוד לבריכת המים. גם לאחר כשישה עשורים, תמונות ילדות אלו בהירות ומעוררות געגועים". 

"בקבוצת הגיל שלנו שיחקנו עם הילדים בשכונתנו: מוטי, יוסי דגן, שנהרג בפעילות צבאית, אורה ורון, אחותי מיכל. שיחקנו בכל מיני משחקים: משחקי דגלים, ג'ולות, מחניים, טיפוס על עצים. היה לנו עץ ג'קרנדה, בעל פריחה סגלגלה, ואני הייתי מתיישבת בין ענפיו ומחברת לעצמי שירים".

 

לא פעם, כמעט הסתיימו ההרפתקאות באסון.

ממשיכה יעל ומספרת:

"ליד בית האריזה היה עץ אקליפטוס ועליו נדנדה גדולה. לידו הייתה בריכת מים, שבה נהגו להשרות ענפים שמהם ייצרו חישוקים שחבקו את תיבות הפרי. ההשריה נועדה להקנות להם גמישות. פעם שיחקתי שם עם חברתי אורה ומיכל אחותי, שהייתה אז בת 4. היא הייתה צמאה וניגשה לבריכה כדי לשתות. עד היום אני זוכרת את הידיים המונפות שלה, את הנפילה לבריכה. לולא התעוזה שלי, היא עלולה הייתה לטבוע. שלפתי אותה מהבריכה ורצנו מייד לאמא. כאות הוקרה קנו לי הורי שרשרת זהב עם לב, שבו חרותים ראשי התיבות של שמי". 

כותרת: החלום של יגאל מנדה

במחצית שנות החמישים, במקביל להקמתו של חיל הצנחנים המשתלב עם יחידה 101, הולך ונבנה בתל נוף בית הפר לצניחה. מטוסי דקוטה פולטים את הצנחנים מעל חולות ראשון לציון, מרחק קצר ממושב בית-חנן. ילדי המושב רואים – ורוצים גם הם.

מספר יגאל מנדה: "ידעתי בדיוק באילו שעות באים המטוסים. הייתי מטפס על מגדל המים ורואה אותם. בהתחלה רואים נקודות קטנות באוויר ואחר כך מצנחים ההולכים ונפתחים. אני חושב שהייתי ילד בן 10 כשהחלטתי שיום אחד אהיה מדריך צניחה. אבל כדי להיות מד"צ, חייבים ללכת לצנחנים. הכרתי צנחן אחד כזה. קוראים לו גיורא. הוא תמיד אמר לי: חבל שתנסה. אתה תישבר עוד בגיבוש בתל השומר.

"גיורא אמר את מה שאמר, אבל החלום ממגדל המים היה חזק יותר. הלכתי לגיבוש ועברתי אותו, הייתי צנחן, ושירתי כמדריך צניחה במשך יותר מעשרים שנים".

ועוד בעניין חלומות, והפעם של אילנה סחה, שמשפחתה התגוררה בבית גדול ומבודד בפרדס וולדינברג, מעבר לכביש.

 

כותרת: "חלמתי להיות בענבל, והגשמתי"

 

אילנה סחה: "גם לי היה חלום. לרקוד באלט. יום אחד שאלה אותי דרורה, המורה לריתמיקה, אם אני רוקדת באמת באלט. עניתי שכן, דבר שהיה כמובן לא מדויק. היא ביקשה שאדגים לה ואני הדגמתי מה שהדגמתי. היא הבינה מייד, אבל לא אמרה דבר והציעה שאלמד בשיעורים שלה. כך זה התחיל. כשהייתי בת עשר באה למושב להקת ענבל. מייד כשראיתי אותם ידעתי שזה מה שאני רוצה – להיות בלהקת ענבל.

"החלום הלך וקרם עור וגידים. בצבא כבר רקדתי. יום אחד, כשתכננתי מופע, אמר לי קצין החינוך שאני חייבת לרקוד בענבל. שאלתי אותו איך עושים את זה. הוא אמר שיש לו קשרים, סלל לי את הדרך, ובסוף הגעתי אליהם. הפכתי להיות רקדנית מהשורה ובהמשך מנהלת ענבל. זה הקשר האישי שלי בין ענבל לבין מושב בית-חנן".

 

 כותרת: ומה חולמת אמא של עמיחי?

 

עמיחי אשכנזי: "גם לאמא שלי היה חלום – שאני אהיה כנר מפורסם. איך זה התחיל? יום אחד החליטה המורה שלנו לזמרה שיש לי כישרון מוסיקלי יוצא דופן והילד צריך לנגן על כינור. אמא שלי גררה אותי, לא פחות, למנהל הקונסרבטוריון בתל אביב. הוא עשה לי בחינה, שמע, ראה, ואמר שיש לנו כאן יאשה חפץ חדש. אם המנהל הגדול אומר, סימן שהוא צודק. ככה התחלתי ללמוד לנגן. חובה יומית: שעתיים של אימונים, אחרי הלימודים.

"הבעיה הייתה החברים שלי מהכיתה במושב. הייתי מנגן ומתאמן, שומע דרך החלון כיצד הילדים משחקים ג'ולות. הייתי מנגן, מציץ בשעון, מנגן, מביט בשעון, ובדיוק אחרי שעתיים רץ לשחק איתם. אבל למדתי והתקדמתי. בשלב מסוים הצטרפתי לתזמורת הגדנ"ע. יחד איתה חרשתי את כל הארץ.

"יום אחד נערך קונצרט ברחובות. באה לשם אמא עם דורטה מיטראני ומלכה פרנק. הן ישבו בשורה שנייה. כנראה שבגלל ההתרגשות והמעמד חטפתי בלק-אאוט. כדי לא להיתפס עשיתי את עצמי מנגן. הקשת הייתה מילימטר מעל המיתרים, אבל לא ניגנתי כלום, אפילו תו אחד. אחרי הקונצרט באו אלי ואמרו: עמיחי, זה היה יוצא מן הכלל. אתה מנגן נפלא!"

 

כותרת ביניים: ביקור התזמורת הפילהרמונית


בצד החלומות האישיים, החקלאות והעבודה הקשה, מתפקד בית-חנן כאימפריה תרבותית. בשנות השלושים היו כאן רק סרטים. עכשיו הומה המושב מהרצאות, מהצגות שכותבים וממחיזים אנשי המושב, מחגיגות ביכורים, מחנוכה ומפורים. במושב פועלים גם מקהלה, בניצוחו של המלחין יעקב הולנדר, וחוג דרמטי. לעזרתם בא בית-תרבות גדול, שבנייתו מסתיימת סוף סוף באמצע שנות החמישים, לקראת יובל ה-25 למושב.

לכאן מגיעה אפילו התזמורת הפילהרמונית, כדי לעשות חזרות ולבחון: האם הוא יתאים לביצוע הקלטות?

 

את הווי החיים של אותן שנים מתאר גדעון פרנק:

חבורת "לקוצרים הידד" בדרכם לתחרות הקציר בחרמש בחג השבועות בתחילת שנות החמישים.
תחרות קציר בחרמש בחג השבועות בתחילת שנות החמישים.

"היה כאן הווי מפותח מאוד. החגים היו משותפים. אחרי החגיגה הפרטית בבית תמיד היה אירוע חברתי משותף. למשל בשבועות היו תחרויות קציר בחרמש, תהלוכות של משאיות וטרקטורים מקושטים. בבית העם נהגו לערוך חתונות, וזה היה דבר מאלף. כל אחד הכין משהו: עוגה, בורקס, מרציפנים. הדודה שושנה היתה אלופת המרציפנים".

על אופיו התרבותי של בית-חנן מספרת בזיכרונותיה גם שרינה מנדה:

"היו חיי תרבות ענפים. בעלי יצחק היה במקהלה. אני הייתי מארחת את מנשה רובין, מרצה מפורסם בתחום המוסיקה. פעם בשנה חגגו את העלייה על הקרקע בחנוכה. כולם היו עסוקים בעבודה במשק, אבל מדי פעם היו מזמינים למושב זמרים, מרצים, חוגגים יחד חגים. היו גם מסיבות ריקודים. בבית העם ערכו ימי הולדת וחתונות. אז כל חברי המושב היו באים לחתונות".

 

המקהלה והחוג הדרמטי צוברים לעצמם מוניטין לא רק במושב, אלא גם ביישובי האזור.

ב-29.8.1955 שולח ב' דובדבני מכתב לוועד המושב, ובו הוא מבקש את "הופעת המקהלה והלהקה שלכם בנס-ציונה. אנו מתכבדים בזה לפנות אליכם בהצעה, לסדר את הופעתן של המקהלה שלכם וגם להקתכם הדרמתית, בהצגת 'מלכת היופי' באמפיתיאטרון בנס ציונה. לאור ההצלחה הבלתי רגילה של הופעותיהן בחגיגות מחצית היובל בבית-חנן, הועלתה אצלנו הצעה לארגן הופעה זו גם בנס ציונה לטובת ארגון אמהות עובדות. התאריך המבוקש – 30.9.1955".

בשנת 1955, עם השלמת בניין בית העם תופסת הפעילות התרבותית במושב תאוצה. נערכים בו מסיבות, טקסי זיכרון לנופלים, הקרנות סרטים פעמיים בשבוע, הופעות של מקהלה מקומית וחוג דרמטי.
קהל החברים נהנה מהופעה בבית העם.

תרבות אפשר גם לעשות כאן. באסיפה הכללית הנערכת ב-6.7.1959, נופלת ההחלטה על קיום חגיגות שנות השלושים לרגל העלייה לקרקע. לרגל החג, ובכלל, מאשרת האסיפה רכישה של פסנתר חדש, שבוודאי ימצא את מקומו בבית העם במושב. אגב, לכל מי שמתעניין, תקציב חגיגות השלושים עומד על 1,200 לירות.

שבוע קודם לכן דנה המועצה בתכניה של אותה מסיבה. שואל יצחק מיטראני: "מה אופי נשווה לחג זה במושב? לדעתי, יש לשוות לחג אופי פנימי וצנוע יותר".

אומר אשר כהן: "יש אמנם לשוות לחג אופי פנימי, אולם כדאי היה להעלות על הכתב בירחון "בתלמים" ציון דרך למושב בחָגו".

סוכם: "יום שלם ומיוחד יוקדש לנוער ולילדים, ותוכן החגיגה יתוכנן מאוחר יותר. בעניין צורת החג למבוגרים, ומספר הימים בהם יוחג החג, ניתן חומר למחשבה עד לישיבה הבאה. ייעשה ניסיון לסכם במישור מיוחד בירחון תלמים, סיכום של 30 שנה למושב".

 

כותרת ביניים: החבר דיין מגיע למושבנו

 

מעבר לכל אלו מתקיימות כמובן הרצאות, מכל מין, מכל סוג. ב-7.7.1955 מגיע אורח מכובד לבית-חנן. זהו שמואל דיין, איש נהלל, ואביו של הרמטכ"ל משה דיין. הפגישה עימו מתנהלת בחדר התרבות.

וזה לא הכל. ב-8.3.1960 שולחת מועצת הפועלות הזמנה להרצאה בשעה שמונה בערב. המרצה היא החברה רבקה גרינקר, שתדבר על הנושא: שיווק תוצרת חקלאית לחו"ל (בליווי פנס קסם!!!). לא ברור מה הקשר של החברות לשיווק לחו"ל, וכמה חברות מושב ראתה הגברת גרינקר באותו ערב...

 

ועדיין, קיים מוסד תרבותי מרכזי שאיש לא יחמיץ. מסורת של שנים. מין נווה מדבר משובב נפש, שנעים להרהר בו בשעות העבודה הקשות והמפרכות.

זהו הסרט השבועי.

נראה כי הכינוס של כל אנשי המושב יחדיו מוליד רעיון יצירתי בקרב הילדים, שחומדים להם לצון בדרך הבאה...

 

כותרת: מעשה קונדס מהסרטים

מיכה לוי:

"בשנים ההן, אנשים לא יצאו כל כך מהמושב. מכוניות פרטיות לא היו אז, וגם אוטובוס נכנס לבית-חנן רק שלוש פעמים ביום. החיים התרכזו כאן. גם הבילויים. אחד הבילויים הקבועים היה סרט שבועי. בבוקר היה המזכיר, אשר כהן, נוסע לתל אביב. בערב היה חוזר עם קופסה חומה גדולה, ובה שלושה גלגלים. הסרט של הערב".

יצחק כהן: "אבא הוא זה שהיה אחראי גם לתרגום, שרץ בצד. אבל כיוון שלא ידע אנגלית, לא היה תמיד קשר בין התרגום לבין מה שקרה על גבי המסך".

מיכה לוי: "אנחנו אהבנו את הסרט בגלל סיבה אחרת. מדי פעם היינו יוצאים זמן קצר לפני סוף ההקרנה. בחוץ 'חנו' חמורים עם עגלות. היינו עושים החלפות בין עגלות לבין חמורים. הוותיקים לא הבחינו בהחלפות. הם עלו על העגלה שלהם, צעקו 'דיו' וחיכו שהחמור ייקח אותם הביתה. הבעיה שהחמורים הלכו תמיד בדרך המוכרת להם, לבית בעליהם. בלילות כאלו אנשים מצאו עצמם בבתים אחרים, מתקשים להבין למה החמור, עם העגלה המוכרת שלהם, לא רוצה לחזור הביתה".

מיכה: "בשנת 1951 נאלצנו ללמוד בבית-הכנסת. כששיחקנו הייתי מתחבא בארון הקודש. היום לא בטוח שהייתי מצליח להידחק לשם".

 

כותרת ביניים: שכונת הצריפים

 

בתחילת שנות החמישים מקבל המושב החלטה חשובה:

לקלוט אחים והורים של חברי מושב. המדובר בעולים חדשים מבולגריה, הכמהים להימצא אחרי שנות מלחמה בקרבת יקיריהם. לאחר דין ודברים, "מגייסים" פרנסי המושב שטח של 12 דונם, עליהם מוקמים 18 צריפים דו משפחתיים. חלק קטן מהם יאוכלסו על ידי עובדי ציבור. הרוב מאוכלסים על ידי בני משפחה (ראה רשימה להלן).  

ברבות השנים יתפסו בתי אבן את מקומם של צריפי העץ הקטנים.

הכינוי, אבל, נותר עד היום.

רשימת המתיישבים הראשונים בשכונת הצריפים (לפי א'-ב'):

שם המתיישבים

פרטים נוספים

אדוט מאיר ומלכה

 

אדטו סופי ויהודה

אח של חיים אדטו

אוליבר יצחק ורבקה

"הסנדלר", אח של לאה תנחום

אוליבר ניסים

אח נוסף של לאה תנחום

אושפיץ ניצה ואורי

אחיינית של לאון צמח, מפעיל הבארות

אריה סופי ויוסף

הורים של בקה דנון

אשכנזי ויקטוריה ויעקב

אחות של מלכה אשכנזי ואח של אליהו אשכנזי

אשכנזי יעקב

"הרווק"

אשכנזי משה

"הזגג" אח של אליהו אשכנזי

בז'רנו לונה

אחות של אליהו אשכנזי

בכר מרגריטה ניסים

 

בן מאיר שלי ונסים

אח של מואיז בן-מאיר

בן-בשט בינה ובכור

הורים של שרה לייב וחיים בן-בשט

בן-בשט שבת ואסתר

אח של בכור בן-בשט

בנטוב שילה ומוריס

אחות של ניסים בני מהצריפים

בני ויקי וניסים

בן דוד של נסים וברטו בני

בן-נון שרינה ונסים

 

גרתי שרה

אחות של ריקה גוזז

ולדג'י רגינה ואברהם

אחות של חיים אשכנזי

זבולון רבקה ושמואל

בן דוד של שמחה גרסיני

כהן כרמלה ואמנון

מנהל חשבונות במושב

לוי בטקו

אח של בבו לוי

מיס אסתר ועמנואל

אח של אהרון מיס

משולם ברטה ונתן

 

נייגו אסתרינה וליאון

בת דודה של האחים מנדה

סידי מתי ואיזאק

אח של יהודה סידי

סלניקוב אהרון ורבקה

אח של סופי לוי

פרץ אברהם

אח של ידידיה פרץ

פרץ אידה ואברהם

אחות של לאה סידי

צ'יצ'ק מתי ואשר

בת של עמנואל מיס

קלוו רפאל ומרים

אח של יעקב קלוו

קלומק רחל וחיים

הבת של חוה ויצחק אשכנזי

רומנו מתי ויצחק

אחיינית של יצחק מושיוב

תנחום חנה ואליהו

אח של יצחק ונסים תנחום

 

לשים בבקשה בבוקסה: בלינה קולטת עלייה

 

עם קום המדינה מושיטים חברי בית-חנן כתף ומסייעים לקלוט עולים חדשים גם מחוץ למושב. בין הבולטים בקולטים: שמואל מאיר ובלינה בן בשט, המשמשת מדריכה וחונכת לעולים ביישובים החדשים כפר הנגיד, גאליה, כוכב (25 שנים) ויישובי חבל לכיש. בלינה, אישה נחושה, מרבה לשתף פעולה עם רבקה גובר, "אם הבנים". כמו כן היא פועלת עם רות דיין בפיתוח אמנויות הרקימה, האריגה והצורפות בקרב העולים החדשים. אחרי שנות פעילות רבות נערך עבורה ערב הצדעה,  שבמהלכו היא זוכה   בתעודות הוקרה על פעילותה רבת השנים.

בלינה היא אשת חיל. כאשר היא מתבגרת, היא מקימה עם שרה לייב  מועדון ותיקים, ההופך עם השנים למכללה למבוגרים. חנה מושיוב הייתה אחראית על הלוגיסטיקה של המקום. בלינה הייתה מעורבת בניהול המקום עד יום מותה, בשנת 2004.

 

וכיצד רואים "החדשים מהצריפים" את החברים הוותיקים?

מספרת אסתר (פאני) אנגלרד בזיכרונותיה:

 

כותרת: בגדים חדשים מהדודים באמריקה

 

"בתחילה התגוררנו בחצי צריף, בשכונה שהוקמה עבור העולים החדשים מבולגריה. זה היה חדר אחד ומטבח, בגודל של 2 מטר על 2 מטר. השירותים היו משותפים לעוד משפחות. היה לנו ארון קטן, אבל ממילא לא היו לנו הרבה בגדים. כל ערב היינו צריכים להזיז את השולחן, כדי להוציא את המיטה. בתנאים כאלה חיינו עם שתי ילדות קטנות, בלי הלוקסוס של היום, אך היינו שבעי רצון על כך שיש לנו בית חדש.

"קודם לכן עזבנו את הקיבוץ בחוסר כול. קיבלנו 60 לירות ובסכום זה אמורים היינו לקנות הכול, החל מצלחת. הייתה זאת תקופת הצנע, וידענו להעריך את המעט שהיה. הכול היה בקיצוב. סוכר, למשל, אי אפשר היה לקבל כמה שרוצים, אבל הסתדרנו. כשהצלחתי לאפות עוגה מקמח שחור (לא היה אז קמח לבן) בסיר פלא, הייתי מאושרת. לקראת יום ההולדת הרביעי לבתי הגדולה, אספתי בעמל רב 30 סוכריות כדי שיהיה לי מה לחלק לילדים בגן.

 

"החיים היו קשים. אריה עבד 16 שעות ביום כנהג, לעיתים קרובות גם במוצאי שבתות. היה מעמיס עופות ומוביל לירושלים. עבדנו בתנאים קשים תמורת משכורת זעומה. כל הזמן בתוך מאבק. הבילוי היחיד היה סרט, שהוקרן אחת לשבוע בבית האריזה. לא פעם הייתי שואלת את עצמי: מה יקרה אם חלילה אריה לא יחזור?

"כל התקדמות קטנה גרמה לי אושר. פעם קיבל אריה משכורת רטרואקטיבית, וקנה לי מקרר קטן של 9 קוב. פעם לווה כסף מקרובת משפחה וקנה לי כיריים. עד אז בישלתי באמצעות פתילייה. אני זוכרת את הבכי של התינוקת הרעבה שלי, כשהדייסה עוד לא הספיקה להתבשל. לפתילייה הרי לוקח זמן עד שהיא מתחממת.

"בתקופת הצנע יכולנו לקנות דג פילה בלי הגבלה, כי חברי המושב לא אהבו פילה. עובדה זאת גרמה לנו אושר רב. עוף מותר היה לקנות רק פעם בשבוע, ובשבילנו זה היה משהו גדול. אני זוכרת שאת העוף ניצלתי היטב: הכנתי מרק, בישלתי, חילקתי אותו לכמה שיותר חלקים. כן, המעט הזה שימח אותנו.

 

"התמזל מזלנו, וקיבלנו חבילות בגדים מקרובי משפחה מאמריקה. הודות להם הילדות היו לבושות יפה. כלפי חוץ שידרנו שמצבנו טוב, כי הכבוד העצמי שלנו היה חשוב לנו מאוד".

 

כותרת ביניים: החופש בבית-הבראה

 

יש הנאבקים למחייתם בשכונת הצריפים, ויש שכבר יכולים להרשות לעצמם דברים. כמו למשל חופשה שנתית בבית-ההבראה של ההסתדרות. גם כאן, כרגיל, עושים הכול ביחד, כלומר, בבית-ההבראה של קיבוץ כפר החורש, ליד נצרת (מהיוצאים – רק אחד מתוך משפחה).

והתשלום? כמו לכל המוסדות –  לא מייד, בהקפה, חודש או חודשיים מאוחר יותר. בינואר 1956 שולח איש הכספים של קופת חולים, יצחק מיטראני, מכתב למושב. הוא מציין כי המושב חייב 320 לירות לחברת "מרגוע לעובד". מיטראני, עתה מצידו השני של המתרס, מבקש לקבל צ'ק בדואר על סכום זה, "כדי למנוע אחיזה באמצעים מרחיקי לכת".

 

מיטראני כבר עובד בחוץ, אך מעורב כרגיל בכל ענייני המושב. הוא גם יאמר את דברו בביקורו של חבר הכנסת שמואל שורש, איש תנועת המושבים, שיגיע ב-16.2.58 לאסיפת החברים של בית-חנן. על הפרק: חוק המושבים –  האם לקבלו או לדחותו?

הדיון בחוק מקפל בתוכו משמעות רחבה ועמוקה יותר. וכפי שאומר זאת חבר הכנסת, לפני 52 שנים: "השאלה הראשונה היא, באיזו מידה אנחנו מעוניינים לשמור על המושב והמשק המושבי –  אחרת מאשר כל חקלאי רגיל. אם המושב חידש דבר בהתיישבות, דרושה חקיקה. מדינת ישראל עורכת מחדש את מערכת החוקים שלה... אנו רוצים מסגרת רשמית של קיום ליגלי... קואופרציה  זה דבר וולונטרי. ואם ירצה חבר, יעזוב את האגודה. חוק המושב מחייב את אלו הרוצים להשתייך אליו".

בהמשך הדברים מסביר חבר הכנסת כי החוק נוגע גם להסדרי ירושה, לחברות באגודה, ועוד ועוד. בקיצור: מנסים לארגן את הניסיון, את המסורת, את המוסכמות, למעין קונצנזוס שיהיה מקובל על כולם.

מקובל על כולם? בימים ההם, כאשר למילה "מוסדות" יש עדיין משמעות, חושש צבי קרין כי תנועת המושבים תכפה את רצונה על בית-חנן, בכל הקשור להעסקת בעלי מקצוע במושב, להעברת הון למפעלים משותפים, לגביית מיסים או הוראה של קיום משק חי בנחלות חברים מבוגרים, ששוב אינם יכולים לעבד את משקם.

מחזק בדבריו יעקב ישעיה: "התלות בתנועה מרמזת על כפייה מתמדת ואין אנו מחבבים כפייה כזו. מדוע יחייבונו להשתתף במפעלים כלכליים משותפים בניגוד לרצוננו והבנתנו? ועוד מתכוונים לשעבד את משקינו לצורך זה. ואם ירצו, יחליטו לצמצם את נחלתנו ולהקטין את יחידת הקרקע שלנו. אין החוק שומר על זכויותינו במושב. הוא מערער את ביטחונו". 

דברים נחרצים, החושפים טפח מחיי המושב, משמיע בחור צעיר בשם עודד בכר: "המציאות בבית-חנן היא ניגוד משווע לחוק, והוא יהפוך כל אדם לעבריין. כולם חותרים להתפתחות. אני דור שני במושב ואינני רוצה בבלימת הפיתוח... אני מאמין יותר לשופטי המדינה, מאשר לאלה של התנועה. החוק הזה יבריח את הדור השני, שרוצה להישאר במושב. מדוע לתת סמכויות נרחבות לוועד המושב, שמכהנים בו חברים שרוצים לסלק חשבונות עם חברים, והסמכות מאפשרת להם זאת".

למעשה, אין מדובר בחוק, מדובר בדינמיקה מרתקת הרבה יותר, בקונפליקט ודילמה המלווים את בית-חנן מאז היווסדו:

האם להיות מחוברים לתנועה ולממסד בימים קשים, וליהנות מתמיכה, גיבוי ותקציבים נוחים?

או שמא נוח ויעיל יותר להיות עצמאיים ובלתי תלויים, להתפתח ולהתקדם תוך הישענות על שורה של הסכמות והסדרים פנימיים?

מסביר ומאשר מרדכי בן בשט: "אנו חוששים מהחוק, הואיל והעברנו הרבה דברים צודקים, שלא היינו עושים במסגרת החוק. יחידת המשק הורחבה תודות למלחמתנו העקשנית. התכנון קבע למשקנו לול של 80 עוף ולא יכולנו להסכים.  חבר שליח התנועה תבע מאיתנו לבצע קטיף בעבודה עצמית ולצערנו הוא איננו מבין את טיב משקנו ומציאותנו".

מוסיף יוסף לוין: "היו פעם מצוות עַשֵֹה, וכעת הכל בחוקה מנוסח ברוח אל תעשה!".

ואומר מרקו בכר: "אני מפחד מחוק זה. חייתי 30 שנה בלעדיו, אחיה הלאה ולא יהיה יותר רע. מגישים לנו גלולה מרה והחבר שורש מורח אותה במתק, אך בפנים היא מרה".

מסכם בחוכמה יצחק תנחום, תוך שהוא רומז בגלוי לבעלי אינטרסים העומדים מאחורי החוק: "עבודה עצמית בבית-חנן לא השיגה התנועה זה 17 שנים ולא תשיג גם על ידי חוק. מדוע התנועה תשלה את עצמה, ותמשיך לתבוע מצוות שלא נקיימן?"

ועוד עניין עקרוני שחברי המושב מתלבטים בו: האם זכות ההצבעה באסיפה שמורה לכל הבנים, או רק לחלקם? והאם זכות החברוּת שמורה לכולם, או רק לבנים ממשיכים? נראה כי את התשובה ניתן לקבל מרשימת "הבנים שחתמו ב-1.12.59 על הצהרת הצטרפות לאגודה, ונתקבלו כחברי אגודה:

·       אברהם/רמי אשכנזי

·       יוסף אשכנזי

·       חיים בן בשט

·       רות בן בשט

·       אמנון בן יוסף

·       אילנה בן יוסף

·       עודד בכר

·       יהודית בכר

·       משה ברוך

·       לאה ברוך

·       חיים בן בשט

·       עזה בן בשט

·       תורי מיס

·       רחל ישעיה

·       גרשון ישעיה

·       מיכה לוי

·       שמואל לוי

·       יהודית לוי

·       יוסף לוי

·       ציונה לוי

·       תמר לוי

·       יצחק לוי

·       תלמה לוין

·       יצחק לביא

·       רחל לביא

·       בני בן עמי לזרוף

·       מרים לזרוף

·       משה מושיוב

·       חנה מושיוב

·       אברהם/רמי מנשה

·       איתן מנשה

·       משה משיח

·       מטי בן אברהם מיטראני

·       רבקה סטלמן

·       אברהם סטלמן

·       אהרון סמו

·       לבנה עציון 

 


 
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
   הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   לתוכן העניינים
לאתר בית-חנן