הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
 

פרק ראשון: אש הוצתה

 

החלום החל דווקא במולדת אחרת.

במשך מאות בשנים שגשגה בבולגריה קהילה יהודית  פעילה. בשנת 1470 היא העניקה מקלט למשפחות יהודיות רבות שגורשו מבוואריה. 22 שנים מאוחר יותר נהרו אליה רבים ממגורשי ספרד. אלו הגיעו אליה דרך מקדוניה, איטליה ובוסניה, שם  ניתנו להם יד חופשית וחופש דתי. הקהילות היהודיות באימפריה הבולגרית הלכו והתבססו. סוחרים ובעלי עסקים יהודים נראו יותר ויותר ברחובות. אדמות נקנו ועובדו. והיו גם אנשי הגות ורוח. לכבוד ויקר זכתה הקהילה כאשר רבי יוסף קארו, מחברו של "שולחן-ערוך", בא להתגורר בעיר ניקופול למשך  13 שנים.

ועדיין חשו היהודים זרים בתוך ארצם. במהלך מלחמות ומהומות שזעזעו תכופות את הארץ, הם מצאו את עצמם נתונים בין הפטיש לסדן, בין רובה לחרב. במלחמת רוסיה-תורכיה (1877) התנפל אספסוף בולגרי על יהודים בעיר קאזאנליק. ב-1891 התחולל פוגרום פראי בעיר ראצה. ב-1903 פרץ פוגרום בעיר בלום ושנה אחת אחריה –  בעיר קטיופול. אזרחות וזכות בחירה אמנם  ניתנו ליהודים כבר ב-1878, אך שוויון הזכויות היה רק למראית עין. כי למרות שגויסו לצבא ושילמו בדמם על הגנת מולדתם, לא הורשו היהודים להתקבל לאקדמיה הצבאית. גם בבנקים, כמו במוסדות ציבוריים אחרים, ראו בהם נטע זר. לכאורה,  מצבם  הניח את הדעת; למעשה, חיו חיים של חוסר ביטחון. ביטחונם הכלכלי היה מובטח. חייהם – לא תמיד.

 

מרדכי רוזאניס עולה לירושלים

 

אין זה פלא שכבר במחצית השנייה של המאה ה-19 הולידו הפוגרומים במזרח אירופה כיסופים ציוניים. שמונה שנים לפני שהוקמו בארץ ישראל המושבות הראשונות, עשה דרכו אליה מרדכי רוזאניס –  איש עתיר הון, מקורב לחצר הסולטאן בקושטא.  שעות מספר אחרי שנגעו רגליו בנמל יפו, שכר לעצמו כרכרה ומיהר לבקר בירושלים. כאן נכונה לו אכזבה. העיר, שכה שאף להגיע אליה, התגלתה לו במערומיה. רחבת הכותל שעליה חלם נראתה לו עלובה, צרה ומלוכלכת במידה  בלתי נסבלת. רוזאניס החליט לעשות מעשה: הוא מיהר לרצף את רחבת הכותל, ואף שילם מכיסו  לסיוד קירות הבתים המקיפים אותו.

ביקורו של רוזאניס  עורר הדים בבולגריה. שנים אחר כך עתיד היה לבקר בארץ אחיו אברהם, אף הוא איש עתיר נכסים. אלא שהפעם החליט האח לתרגם מחשבה למעשה. תוך ניצול קשרים מועילים הוא החל במשא ומתן לרכישת אדמות בארץ. נראה כי המוכרים ניסו להונות את היהודי הזר שזה מקרוב בא. רוזאניס, סוחר ממולח, הבחין בתרמית, גייס לצידו את הרב אלקלעי, ונשאר בלא אדמה בארץ –  אך עם כספו בארנקו.

 

הרצל אצלנו, בסופיה

 

האחים רוזאניס לא היו היחידים. התעוררות הציונות באירופה סחפה עימה גם את יהודי בולגריה. ועדיין היה הכול בגדר חלום. אש הוצתה לפתע בשנת 1896. אש מטאפורית או אש ממשית? מה עוללה האש? שנה לפני שכינס את הקונגרס היהודי הראשון עשה הרצל דרכו לקושטא, כדי לגייס את תמיכת הסולטאן לרעיון הציוני. מקושטא התכוון להמשיך את דרכו ללונדון, אלא שאז גמלה בו החלטה:

לעצור בסופיה למשך  שעות מספר, ולשאת דברים לפני הקהילה היהודית הגדולה.

 

הביקור המתוכנן הכה גלים. כשהוא עומד לפני רחבת בית-הכנסת המרכזי בסופיה נדהם בנימין זאב הרצל משטף החום, החיבה וההערצה שהומטרו עליו. יהודים רבים נדחקו אליו כדי לגעת בו, לנשק את ידיו. וכך כותב אלכס ביין בספרו "הרצל": "כשעמד הרצל, יהודי מתבולל זה מאירופה המערבית, על הבימה והיסס לדבר אל הקהל, כדי לא להפנות את ערפו אל ארון הקודש, קרא אחד מתוך ההמון: 'אתה יכול להפוך גבך אל ארון הקודש, כי קדוש אתה מהתורה'".

 

הביקור ריגש גם את חוזה המדינה עצמו. ב-17.6.1896 כותב הרצל ביומנו האישי:

"ברכבת האוריינט, לפנות בוקר, בשעה שש, בסופיה, חיכה לי מחזה מסעיר. לפני פסי הרכבת אשר שם עמדה הרכבת שלנו, ניצב המון אדם שבאו בגיני. אני שכחתי לגמרי שאני בעצמי גרמתי לכך. היו פה גברים, נשים, ילדים, ספרדים, ואשכנזים, נערים וישישים בעלי זקנים לבנים. בראש עמד ד"ר ראובן בינר. נער אחד מסר לי זר שושנים. בינר נאם בגרמנית ואחריו נאם כלב אדריסה בצרפתית. ולבסוף נשק את ידי למרות סירובי.

"בנאומים אלו וכך שבאו אחר כך, העריצו את שמי בתור מנהיג, בתור לב ישראל וכו', במליצות מוגזמות. אודה, כי עמדתי תוהה ומתפלא והנוסעים של הרכבת אוריינט אקספרס הביטו בהשתאות אל מחזה מוזר - הרצל".

 

הולכים ברגל לפגוש את החוזה

 

אחרי התלבטויות והיסוסים לא מעטים, יצאו השלושה למסע רגלי ארוך בן שלושה חודשים מסופיה לבאזל בדרכם לקונגרס הציוני השישי שהתקיים בחודש אוגוסט 1903. מימין לשמאל, פרץ סולומונוב, שמעון קובו ומואיז פרחי.

ביקורו של הרצל הרשים עמוקות את יהודי בולגריה. הרוחות בתנועות הנוער הציוניות החלו לתסוס. צעירים נלהבים, שמאסו בדיבורים, החלו לחפש מוצא מַעֲשי לחלומות שחלמו, להתלהבות ולמרץ שהלכו והצטברו בעורקים. שבע שנים אחרי ביקורו של הרצל מתקבלת בסופיה הזמנה לקונגרס הציוני השישי בבאזל.

 הצירים הצעירים נתקלו בבעיה: נסיעה ארוכה כזו היא בלתי אפשרית מבחינה כספית. ואז  העלה  אחד הצירים הצעה מפתיעה: "אם נצא ברגל עכשיו, נגיע במועד לקונגרס, ואולי אף נוכל להשתתף בו".

בסניף "מכבי" לא הפסיקו לדבר  על הרעיון. בסופו של דבר, ואחרי התלבטויות והיסוסים לא מעטים, יצאו שלושה לדרכם: מואיז פרחי, שמעון (בן שלמה) קובו ופרץ סולומונוב (אביה של רגינה לוי, ממשפחות המייסדים). באחד מתרמילי הגב שלהם נשאו מחברת בת 96 עמודים, חתומה בידיו של ד"ר אהרנפרייז, רבה הראשי של בולגריה. התאריך בעמוד הראשון: 30.5.1903, היום הראשון למסע הארוך (המחברת נמצאה ושוכנת היום כבוד בארכיון הציוני).

מבולגריה עשו השלושה את דרכם לעבר בלגרד, בירת סרביה, שם ארח אותם בחגיגיות רבה נשיא הקהילה, הרב ד"ר יצחק אלקלעי. בבודפשט שבהונגריה שיכנה אותם הקהילה היהודית במלון מפואר, לא לפני שערכה לכבודם טקס ומפגן יהודי גאה, כשהצועדים עונדים סרטי כחול לבן. בווינה, בירת אוסטריה,  השתתפו שלושת החברים בסעודה חגיגית גדולה, מלווה בנאומים נרגשים.

שלושה חודשים ארך המסע. ב-28.8.1903 נפתח הקונגרס, בהשתתפותם של השלושה ושל מאות צירים אחרים, וכמובן בהשתתפותו של הרצל, שהזמין את שלושת "המכבים" האמיצים למעון הקיץ שלו. בביקור הביך  הרצל את הצעירים. הוא כיבד אותם בסיגריות משובחות, חתומות בשמו, אך הצירים הצעירים התביישו לומר כי אינם מעשנים. אחרי שיחה קלה חזרו לעיר. אז עדיין לא ידעו כי  שנה מאוחר יותר כבר לא יהיה בנימין זאב הרצל בין החיים. רק החל פעולתו וכבר הסתלק מהעולם. 

 

מפגש עם נסיך, ואקדמיה בירושלים

 

הרצל הושיט לבאים לפיד בוער, ומייד נמצאו אלו שיאחזו בו בחוזקה. באותה שנה שבה פגש בשלושת הצועדים מסופיה, פגש גם בפרופסור צעיר לאמנות, בוריס שץ שמו. שץ, יליד ליטא, הוזמן שמונה שנים קודם לכן על ידי הנסיך פרדיננד לייסד בסופיה את האקדמיה המלכותית לאמנות. עד 1903 היה שקוע רובו ככולו באמנות. המפגש עם חוזה המדינה חולל בו שינוי גדול. שנתיים לאחר אותה פגישה הוא מצא עצמו על ספינה  שעשתה את דרכה לארץ ישראל. שנה אחר כך כבר הקים, יש מאין, את האקדמיה לאמנויות "בצלאל".

נכון, שץ היה אמנם ליטאי ושפתו רוסית, אך בתודעת הבולגרים נתפש הפרופסור לאמנות כמתווה דרך, כחולם, כ"אחד משלנו".

 

שובו של רחמים אסיאו

 

ב-1910 קמה בבולגריה הסתדרות ציונית פעילה, בהשראת ליאו מוצקין, שעודדה משפחות ורווקים לעלות לארץ. אחד מהפעילים והבולטים שבה  היה רחמים אסיאו, שהגיע עם הוריו לירושלים בהיותו בן שש, שם גדל והתחנך על ברכיו של איש הבילויים, ישראל בלקינד. בגיל 27 הזמינה אותו קהילת קיוסטינדיל לנהל את בית הספר העברי במקום. אסיאו נענה להזמנה. בהמשך הוא הקים את האגודה הציונית "מקרא" ועבר להתגורר בסופיה. בבירה התגורר במשך 11 שנים. לאחר שצבר הון רב, ולא היה תלוי לפרנסתו באיש, התפנה אסיאו לענייני ציונות ורוח  ויצאו לו מוניטין כסופר, עסקן ציוני, נואם ומנהיגה הרוחני של תנועת "מכבי". בשנת 1926 עלה ארצה והשתקע במגדיאל.

אסיאו נאם ועודד, אבל  הרבה למעלה מזה: בפרדסיו שבמגדיאל עבדו באותן שנים רבים מחלוצי בולגריה. וכשנוסד סמוך לראשון-לציון מושב על טהרת עולי בולגריה, סייע להם אסיאו בכספו וברוחו. אין זה פלא, שסמוך למותו ביקש  להיקבר בבית העלמין של בית-חנן. אסיאו לא צריך היה לבקש פעמיים. חברי המושב שמחו להיענות לבקשתו האחרונה.

 

 ממתינים לקול קורא

דיבורים, אסיפות ואידיאולוגיות, לצד צעדים התיישבותיים. חזון לצד מעש. כי בעוד שעסקנים ציונים נושאים בפלובדיב ובסופיה נאומים ציוניים נלהבים, החלו צעירים ובעלי משפחות למכור את בתיהם ועסקיהם,  ורכשו כרטיסי הפלגה לעבר ארץ בלתי נודעת. ובניגוד לעולי רומניה ורוסיה, שהקימו מושבות חדשות יש מאין, הסתפחו עולי בולגריה ליישובים קיימים. במשך חודשים ושנים עבדו, נישאו  והולידו ילדים. בו בזמן ניהלו חליפות מכתבים עם חבריהם בקומונות השונות, שהגדולה בהן יושבת בפתח תקווה. ממתינים היו בסבלנות לקול קורא, לבשורה שתכריז על הקמת יישוב שכל כולו שלהם הוא. שלהם בלבד. 

 אחד מהם היה יעקב אליהו ניניו, שיחד עם עולים מבולגריה ורומניה  העז לעלות ב-1897 לחורן. בתחילה רכשו בני החבורה אדמה בכספם שלהם. בהמשך החלו לבסס באזור משקים חקלאיים קטנים. אלא שאז הגיחו אי מזה חבורות של בדווים פראים, שאיימו על המתיישבים הצעירים  כי ירצחו אותם נפש. משפחות הבולגרים  נבהלו ותוך זמן קצר  נטשו את היישוב  ונדדו עד שהחליטו להתיישב במושבה ימה (לימים יבנאל).

שני עשורים שלמים –  תספר לימים בתו של ניניו, כוכבה בן-יוסף – נאחז יעקב אליהו ניניו ביבנאל. אבל קשיים ונקמת דם עשו את שלהם. הערבים ביקשו להרוג את אחד המתיישבים הבולגרים. במקביל, נראה היה כי  הניסיון למזג בין העדות השונות אינו עולה יפה. בצר להם חיסלו ניניו וחבריו את משקיהם, רכשו כרטיסים באונייה וחזרו כלעומת שבאו. 20 שנות עמל ויגע ירדו ברגע אחד לטמיון.

סיפורה של יבנאל נשאר חרות בבשר החי.

אחד הלקחים:

מיזוג גלויות הוא סיסמה ציונית נאצלת, אך  כשבאים להגשימה, אין היא עומדת תמיד במבחן המעשה.

 

 הבולגרים של הרטוב

 

ההתיישבות ביבנאל לא הייתה יחידה. 35 שנים לפני ייסודו של בית-חנן עלו למושבה הרטוב עשר משפחות בולגריות, ביניהן משפחות לוי וגרון. ימים מועטים נדרשו להם כדי לגלות את גודל הטעות שעשו. האדמה ההררית בדרך לירושלים התגלתה כטרשית ודלה. חפירת באר מים הייתה משימה קשה מאין כמוה. וחמור מכך: כיוון שרכישת האדמות נעשתה בדרך פרטית, ללא ידיעתו של ועד חובבי-ציון, נותקה הרטוב מכל חבל טבור התיישבותי. המושבות הגדולות נתמכו בנדיבות על ידי הברון. מאוחר יותר תמכה בהן חברת פיק"א. יישובים אחרים נתמכו על ידי  יק"א.

ואנשי הרטוב?

אלו נעזבו לנפשם. רק אחרי 15 שנים של עבודת פרך ותנאי חיים קשים ביותר יכלו להתרווח מעט. אלא שהקשיים המשיכו ללוותם. אחרי  שצלחו את אימי מלחמת העולם הראשונה והתאוששו מעט,  היו מתיישבי הרטוב עדים להתנפלות ערבים במאורעות 1929. הבתים נשרפו כולם והמשקים נהרסו עד היסוד. האיכרים הבולגרים, עקשנים עד  תדהמה, חזרו אל בתיהם ושיקמו את היישוב.

גם כאן הייתה המסקנה בלתי נמנעת:

בהקימך יישוב חדש בדוק היטב את אדמותיו ואת מיקומו הפיזי. ודא היטב תחת איזה עץ אתה חוסה ומה טיבם של ענפיו ושורשיו.

אגב, לאה בן-מאיר, לימים ממייסדי ההתיישבות בשנות ה-30 המוקדמות, נולדה וגדלה בהרטוב. גם מזל גרון, אמו  של יעקב סידי, אביהם של ניסים ומשה סידי, הגיעה כילדה מבולגריה להרטוב וגדלה במקום.

 

כשבן יוסף פוגש את גורדון

 

מאורעות דמים, יישובים הרוסים, קשיים פיזיים –  כל אלו לא יכלו ללפידו של בנימין זאב הרצל, שנישא עתה בידי רבים. בתום מלחמת העולם הראשונה חידש אלברט רומנו, ביתר שאת, את פעילותה של ההסתדרות הציונית בבולגריה. פעיל אחר הוא שלמה אשכנזי, עורך השבועון "איברייסקי פריגלד". מדי שבוע נתן אשכנזי  הד ומוצא למאוויים של צעירים יהודים. אלו כבר לא די להם במילים. הם אינם מסתפקים יותר בנאומים חוצבי הלהבות במועדונים בפלובדיב או בסופיה. "הבו לנו ארץ", הם תובעים שוב ושוב, "הבו לנו מדינה".

בקשתם של הצעירים לובשת דמות אנוש בוועידת פראג (1920). באיחוד שבין מפלגת "הפועל-הצעיר" בארץ לבין מפלגת "צעירי ציון בגולה" עולה אל הבמה אדם מבוגר כבן 64, עוטה זקן לבן ארוך,  קורן כולו באור שאין לטעות בו. רחש עובר בקהל. הסטודנט אהרון בן-יוסף מזהה את הדמות. זהו אהרון דוד גורדון, שבגיל 48 עלה לארץ ובמשך שנים עבד בשדותיה כפועל חקלאי פשוט. ביום אוחז בטורייה ובלילה אוחז בעט וכותב את מאמריו.

בן יוסף נלכד בקסם. דקות אחרי סיום הנאום התקרב בחשש אל האגדה החיה. גורדון, כדרכו, קירב ודיבר. בן יוסף  הוקסם, וכמו שלושת הצועדים, 17 שנים לפניו, גם את חייו של הסטודנט הצעיר שינתה לפתע טלטלה עזה ומיידית.  בתחילה שב לאוניברסיטה, כדי להודיע על הפסקת לימודיו, ובהמשך התמסר כל כולו לעניין הציוני.

 

כשהוא חובר לשלמה אשכנזי,  פרסם בן-יוסף מאמרים ציוניים נלהבים ב"איברייסקי פריגלד". בן יוסף קרא לצעירי בולגריה להתאחד כאיש אחד,  בשאבו השראה מרעיונות ההתיישבות והעבודה הגופנית הפשוטה והקשה של מורו. הוא קרא להם לנסוע לארץ ישראל. זוהי תקופה שבה  אירופה כולה חוותה תחייה של לאומיות מתחדשת. עמים  תבעו עצמאות  וזכו לריבונות מלאה.

אין פלא שרעיונותיהם של מוצקין, גורדון, בן יוסף ואשכנזי  נבטו בקרקע פורייה. לבן-יוסף עצמו  לא היה עתה כל ספק. הוא עוזב מאחוריו את כל עיסוקיו ועולה בעצמו לארץ ישראל. עלייתו של איש הרוח המוכשר תסלול את הדרך לעשרות רבות אחריו.

 

 אנשי חינוך מארץ ישראל

 

עוד זה הולך, ורבים אחרים באים במקומו. במקביל להקמת חוות ההכשרה בפזרג'יק, נוקט המפקח על בתי-הספר העבריים בבולגריה יוזמה מבורכת. לצבי צמחוני-בוכמן יש הצעה מקורית: להזמין לבולגריה מורים וגננות צעירים, שחלקם זה עתה סיימו סמינרים, על מנת שיביאו אלינו מרוחה הרעננה של ארץ ישראל.

היוזמה מתקבלת בברכה ובהתלהבות. גל ראשון של מורים מגיע לווארנה שעל חוף הים השחור. הבאים אחריהם משתלבים בהצלחה בבתי-ספר ברחבי המדינה. הללו מלמדים, ובה בעת מספרים לתלמידים ולהוריהם על נפלאותיה של המולדת החדשה. אט אט מתערים ה"שגרירים" החדשים בבולגריה. חלקם אף נושאים להם בני זוג מבני המקום. אבל כאשר מסתיימת תקופת שליחותם, הם נוטלים עימם את בני משפחותיהם, נפרדים מציבור תלמידיהם ומבני קהילתם, וחוזרים איש איש ליישובו, איש איש לביתו.  

בין המורים והגננות שהגיעו מארץ-ישראל ניתן למנות את השמות הבאים: יעקב לוי, ד"ר מרכוס, דינה גרינברג, אברהם שלמון, לאה גיחון, הגננת גביזון ורחל מיבנאל.

ועוד פרט מעניין: הצעיר חיים בן יוסף הולך שבי אחר המורָה שלו, הלא היא כוכבה, בתו של יעקב אליהו ניניו. זמן מה אחר כך באו השניים בברית הנישואין. בנם הראשון, יוסי, נולד בבולגריה. מאוחר יותר תעלה המשפחה לארץ.

 

עורך הדין מויאל רוקח עסקה

 

בבולגריה חולמים חלומות. בארץ ישראל עושים מעשים. במקביל להתעוררות הציונית בבולגריה, רוקח עורך דין יפואי עסקת נדל"ן לרכישת קרקעות. על הנסיבות שבהן נרכשו האדמות מספר בזיכרונותיו רחמים לוי (באמצעות אברהם דנון):  

"עורך דין בשם מויאל היה מעורב ברכישת האדמות. הוא צפה רווח טוב מרכישת אדמות ואדי ריזיקת, שהתפרשו על פני 15 אלף דונם, והתחיל לעבוד על הנושא. המחיר כל הזמן עלה. שתו אלפי ספלים של קפה מר, אבל העסק לא התקדם. מוכת'אר שפיק, בעל האדמות הערבי, תמיד אמר: 'אני פוחד למכור ליהודים, שמא ירצחו אותי. הזהירו אותי לא למכור ליהודים'. בינתיים שפיק נפטר. מויאל פנה לבנים שלו להמשיך את המו"מ, אך הם השיבו: 'אבא השביע אותנו על ערש דווי שלא נמכור את האדמות'.

 

"השכר של מויאל מהעסקה היה אמור להיות 200 דונם. הוא לא ויתר והעלה רעיון: להזמין את היורשים לתל-אביב הקטנה. תל-אביב הייתה אז בת 10 שנים ומקומות הבילוי הסתכמו בכמה מסעדות של תה ודג מלוח. עד אז, הנשים היחידות שראו היו ערביות מכוסות מכף רגל ועד ראש. לכן, כשראו חלוצות במכנסיים קצרים, העיניים שלהם יצאו מהחורים. פתאום הם ראו איך אישה נראית.

"אחר כך מויאל החליט לקחת אותם לפריס, ושם לקח אותם לשני מועדוני לילה: נערות יורדות בחבלים מלמעלה, כשהלבוש היחיד שלהן הוא עלה תאנה ונעליים. באותו רגע אמר להם מויאל: 'די, נגמר הכסף, חוזרים לארץ'. אמרו לו: 'איזה חוזרים, איזה בטיח, יש כסף'. שאל אותם: 'מאיפה יש לכם כסף?' ענו לו: 'יש אדמות'.

"מויאל לא בזבז זמן ומיד הבריק מכתב ל'אפק', בנק אנגלו פלשתיין, בזו הלשון: 'האדמות נרכשו, רוצה מימון ביניים'. הציע להם 200 דונם כמו שהוא מקבל, ומכאן השם 'פרדסי אפק' (עד שהתקבל מימון ביניים, שילמה הקרן הקיימת לבנק אפק).

"כך נקנו האדמות, 15 אלף דונם, שטח הכולל את כל הגוש של בית-חנן, עיינות, נטעים ובית-עובד. עיינות קיבלה אחרי מלחמת השחרור אדמות מהמִנהל, בהשפעתה של עדה פישמן. בית-חנן קיבלה מאדמות אבו-שוכרי 1000 דונם".

מוסיף אברהם דנון עצמו: "בשלב מסוים, בשל אירועים ביטחונים, לא רצתה עדה פישמן לשלוח את תלמידי עיינות לשטחים המרוחקים מכפר הנוער. היא ביקשה – וקיבלה – מבית-חנן שטח של 200 דונם, ונתנה בתמורה למושב שטח של 1,000 דונם, וכך זכה המושב באותה חלקה גדולה".

 

כותרת ביניים: לתור את הארץ באנו

 

עכשיו כבר אין לעצור את גלגל התנופה. מחשבה ההולכת ומתרקמת בהסתדרות הציונית מדברת על רכישת קרקע ל"כפר מעולי בולגריה". בשנת 1922, כותב יצחק לוי בזיכרונותיו, נפלה ההחלטה:

יש לשגר לארץ משלחת, לתור אחר קרקע מתאימה.

המשלחת עלתה על אונייה. תוך מספר שבועות הגיעה לארץ, החלה לתור את חבליה הצפוניים. היו אלו ימי גאולת הקרקעות של עמק יזרעאל. לא ברור אם פגשו חברי המשלחת ביהושע חנקין ובעוזרו המסור, סעדיה פז, אך ברור מעל לכל ספק כי העמק רחב הידיים נשא חן בעיניהם. עם שובם, הגישו להסתדרות המלצה: לרכוש קרקעות באזור תל-עדש. בהסתדרות שמחו על ההצעה והחליטו לשגר לעמק הפורה משלחת נוספת. זו באה, בחנה ובדקה, והוסיפה המלצה משל עצמה: להקים את כפר הבולגרים ליד הכפר הערבי יג'ר, בגלל סמיכותו לעיר חיפה.

ובינתיים, דבר נסיעותיהן  של שתי המשלחות עובר מפה לאוזן. התרגשות אוחזת בקהילות היהודיות. היו כאלו ששמעו וחייכו בביטול. היו כאלו שדומה שרק המתינו לבשורה. חלק מהם ביקשו להתקבל לחוות ההכשרה בפזרג'יק, להכין את עצמם לעבודת אדמה בארץ ישראל. אחרים החלו למכור את רכושם ועסקיהם.

לכל היה ברור: על מנת לקנות אדמה ונחלה, יידרשו לא רק נכונות כי אם גם כסף מזומן.

אמרו ועשו. במקביל לחיפוש האדמה, ואף מאוחר יותר, במהלך המשא ומתן המייגע על רכישת הקרקע, החלו מוכסי נמל יפו לראות יותר ויותר את פניהם של עולי בולגריה. הללו, שעדיין לא ידעו מה ייעשה בהם, שמו פניהם לפתח תקוה, להרטוב, למושבות יהודה וליישובי הגליל.

בינתיים, עד שיקרא קול ויבשר: "כפר הבולגרים עתיד להיבנות".

לשים בבוקסה. כותרת: לתת את הכסף למתיישבים!

לא פעם שיחק להם המזל. באמצע שנות העשרים כותב משה קונפינו בספר זיכרונותיו, הגיע אביו יוסף ארצה. יוסף קונפינו היה יו"ר ההסתדרות הציונית בבורגס ועם בואו ארצה היה מעורב בענייני ציבור. הייתה זו תקופת משבר בעלייה הרביעית. בבולגריה שמעו, גייסו סכום כסף גדול ושלחו לארץ ישראל. כאן התעוררה המחלוקת: מה נעשה בו, בכסף? האם לייעד אותו לעסקים של יוצאי בולגריה המצויים במשבר, או שמא יש לתִתו לחבורת צעירים הרוצים לייסד כפר של בולגרים?

לדברי משה קונפינו, אחרי דין ודברים, ולא מעט מחלוקות, נפל הפור. הכסף יילך לצעירים החלוצים. אותו סכום כסף, כותב משה, סייע גם הוא לייסודו של בית-חנן.

 

כותרת ביניים: שנרכוש קרקע ליד בני ברק?

 

במקביל למשפחות העולות ארצה, מחליטים העושים במלאכה לוותר על הצעה להתיישב בעמק. העסקה עם ערביי יג'ור נראית לפתע סבוכה מדי ויורדת אף היא מן הפרק. או אז מגיעה לוועד החלוצים הצעה חדשה: קיימים 9,000 דונמים למכירה, צמודים ליישוב החסידים בני-ברק, זה שהוקם רק לפני חודשים מספר. שמעו, ונסעו מייד. בבני-ברק פגשו באגרונום. זה החל לבדוק בחוטר מיוחד את טיב הקרקע וידע גם לספר, כמעט כבדרך אגב, על שטח אדמה פנוי בוואדי ריזיקט, הסמוך למושבה נס-ציונה.

משהו בדבריו של האגרונום הבלתי מוכר משך את תשומת ליבם. ושוב, נמנו וגמרו ועשו. כבר למחרת מיהרו ושכרו לעצמם מכונית פורד שחורה, ביקשו מהאגרונום כי יצטרף אליהם למסע, ושמו פניהם לאזור האמור.

 

כותרת ביניים: אהבה ממבט ראשון

   

בדרך המובילה לנס-ציונה התנהל הכול על מי מנוחות. אבל משפנו מערבה, החלו צמיגי הפורד העדין שוקעים בחול. הצעירים מיהרו לרדת, נשפו ודחפו, ולקראת צהריים הגיעו לגבעה המיועדת. בתחילה עמדו וסקרו את האזור. אחר כך הבחינו באות מבשר טובה: בור אבן חצוב. הביטו בני החבורה זה בזה, חייכו, ואמרו: "כאן יקום כפר חדש".

ולקראת צהריים הגיעו לגבעה המיועדת. בתחילה עמדו וסקרו את האזור. אחר כך הבחינו באות מבשר טובה: בור אבן חצוב. הביטו בני החבורה זה בזה, חייכו, ואמרו: "כאן יקום כפר חדש".

אבל עד שיעלו על הקרקע ויבנו בתים, חיכו להם, לחלוצי בית-חנן, עוד מכשלות מספר. משביררו בידי מי מצויות הזכויות על הקרקע המבוקשת, הפנו אותם המוסדות המיישבים לעורך הדין מויאל, היושב בתל אביב. שם, התברר, צצה בעיה נוספת. עורך הדין טען כי החל במשא ומתן על קניית הקרקעות עם התורכים, ציין כי ניתנו הבטחות, כי נקנו אדמות וכי חברת כופר-היישוב מנהלת משא ומתן עם בעלי הקרקע מאחורי גבו.

 

כותרת ביניים: מושבה תקום, או מושב?

 

בעיה לא פחות סבוכה המתינה לפתחם דווקא בהסתדרות הציונית בבולגריה. ברור היה כי זו תצטרך לסייע לתושבים בכסף. ההסדר שעליו הסכימו מראש: המוסדות המיישבים ימציאו 500 לירות, המתיישבים יפקידו איש איש 300 לירות מכספם הפרטי. משנדרשה עזרה מעשית, התעורר ויכוח חדש: האם מדובר ביישוב הדומה למושבה, מושב או קיבוץ? בבולגריה שאפו ליצור מודל ניטראלי. בארץ סברו החברים כי עליהם להכריע בין שתי צורות עיקריות: מושבה או מושב. ומה ההבדל? מושב יקום על קרקע לאום, יתבסס על עבודה עצמאית של החברים (עם עזרה הדדית רבה זה לזה), ואילו על החברים להיות נשואים, או להתחייב להקים משפחה עם עלותם ארצה ובואם ליישוב.

ומושבה? זו נהנית מרוח ליברלית יותר. ברור כי בגלל ריבוי העבודה זכאים המתיישבים להעסיק עובדים שכירים. ברור גם כי למושבה זכאים להתקבל צעירים רווקים. אלו יקבלו בתחילה מגרש קטן ועליו צריף עץ, ועד שיתבססו יוכלו הוותיקים להעסיקם כעובדים שכירים. ממש כפי שנהוג היה בתחילה בראשון-לציון השכנה או בפתח-תקוה המרוחקת.

בינתיים עורמת קשיים גם המחלקה להתיישבות בסוכנות. ב-22.1.1929 שולח  נציגה מכתב לד"ר אשרוף, שביתו ומשרדו נמצאים ברחוב לוינסקי 23 בתל אביב. במכתב מביע הכותב מהסוכנות את חוסר שביעות רצונו מהנתונים המצויים בידיו:

"עברתי היום על רשימת המועמדים להתיישבות במושב הבולגרים, ולא אוכל להגיד לו שאני שבע רצון. המסקנות שהוסקו מרשימה זו, שהן כלהלן:

א. בערך 50% מהמועמדים הם רווקים.

ב. משפחות שונות נמצאות בבולגריה ואין להן שום ניסיון חקלאי בארץ.

ג. חלק לא עבד בחקלאות בארץ זמן מספיק.

ד. ישנם מועמדים אחדים, שאינם חזקים ובריאים, והם כבר למעלה מהגיל הרגיל.

ה. לרוב הגדול אין אמצעים משלו.

אנו מבקשים, איפוא, להודיענו אם יהיו עוד מועמדים אחרים להתיישבות זו. לנו ראוי לקבל רשימה של 80 שמות, שמהם נבחר 40 הכי טובים. ברשימה שאנו רוצים לאשר צריכים להיות רק מועמדים מאלה שימלאו את התנאים הבאים:

א. נשוי או עומד להינשא.

ב. הגיל – מ-20 עד 40 שנה.

ג. בריא בגופו וברוחו וחזק.

ד. בעל ניסיון בעבודת פרדס בארץ לכל הפחות ארבע שנים.

ה.     שהסכום של 300 לירות ייצא במזומנים לפני עלייתו על האדמה"

מבולגריה התרחב הוויכוח וניטש גם בין חברים ממתינים בארץ להקמת היישוב. במשך שנים אחדות סערו הרוחות. אסיפות רבות התאספו. נאומים התלהטו. מכתבים עשו דרכם בין יישובים ליבשות. אבל הכרעה לגבי צורת היישוב לא נפלה. גם כשהוקמה ועדה, בראשותו של ד"ר שבת אשרוף (הרוח החיה ומהאבות המייסדים של המושב), התקשו להגיע לידי החלטה סופית. גם בוועידה שכונסה לצורך העניין נמצאו מי שטענו בעד ונגד. אלו רוצים מושב. אלו מתעקשים על כך שרק מושבה יבנו ויקימו.

בסופו של דבר נמנו וגמרו ביניהם שבגלל אופי החלוצים, והנסיבות, יוקם בוואדי ריזיקט מושב עובדים –  דוגמת נהלל (מושב העובדים הראשון בארץ), כפר-יהושע וכפר-יחזקאל, שהוקמו שנים מועטות קודם לכן על אדמות עמק יזרעאל.

 

כותרת ביניים: וכסף, מאין?  

 

ועדיין נותרה בעינה בעיית המימון. כאמור, ההסדר דיבר על העמדת הלוואה בסך 500 לירות לכל מועמד ומועמד. 300 הלירות הנותרות אמורות היו להגיע מכיסם של המתיישבים ומההסתדרות הציונית בבולגריה. אבל ככל שהלך וקרב מועד הקמתו של היישוב, התברר כי יותר ויותר חברים כילו חלק מחסכונותיהם, פרי מכירת בתיהם ועסקיהם בבולגריה. אחרים, שעבדו כפועלים שכירים במושבות השונות, התקשו לגייס את הסכום מהכנסתם הדלה בעבודות חקלאות. היו במוסדות מי שנטו לוותר על רעיון הקמת היישוב. בבולגריה. היו מי שקראו לוותר על רשימת מועמדים קיימת, לנסות לאתר מועמדים אחרים, שההון הדרוש מצוי בידיהם.

לרגע נדמה היה שרעיון הקמת הכפר ירד לטמיון. אלא שאז התרחש נס נוסף. אחרי שנים של ויכוחים, דיונים ואסיפות, תש כנראה כוחם של העושים במלאכה. ברור היה כי אם יוסיפו דברים, לא יקום הכפר על מכונו. במאמץ אחרון השיגה ההסתדרות הציונית סכום של 4,000 לירות. סוכם כי הכספים יוקצו לחברים לפי ראות עיניהם של המוסדות. בכך נפתחה הדרך לפני מועמדים בעלי רצון יוקד, שכיסם נקוב. בדרך זו נסללה הדרך אל הקמת כפר הבולגרים, אל הגשמת החלום, אל חריש התלם הראשון באדמות ואדי ריזיקט, בימים היוקדים של חודש אוגוסט, שנת 1929.  

 

על השם, כותב שלמה בן בשט

 




 
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
   הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   לתוכן העניינים
לאתר בית-חנן