הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
 

שנות הארבעים: מלחמה גדולה, התאוששות ומלחמה נוספת

 

העשור הראשון לקיומו של המושב מסתיים בבשורות רעות המגיעות מרחוק. באחד בספטמבר 1939 פורצת  מלחמת העולם השנייה. בהתחלה לא מתחוורת לאנשי היישוב משמעותה של אותה מלחמה. בהמשך ילכו הדברים ויתבהרו. יצחק מיטראני הוא בין הנחלצים לעזרה. במשך שנים, תוך שהוא מסתייע בארגון ההגנה ובשגרירים שונים, פועל מיטראני  להעלאתם של יהודים ארצה.

מצד אחד צרות, מצד שני גאות כלכלית חסרת תקדים ביישוב העברי. בגלל צורך בעבודות ביצורים, סלילת כבישים וצורכי אספקה הנדרשים לצבא הבריטי, גוברת הדרישה לידיים עובדות וייצור של חומרי גלם שונים, גם במפעלים של היישוב.

לא רק שמירה מהווה הכנסה קבועה. יש גם כביש חדש ההולך ונסלל. בכביש עבדו רבים מחברי המושב, ואלו זכו סוף סוף למשכורת חודשית קבועה ונכבדה.

 

לשים בבקשה במסגרת, אמוץ

מלחמות, ועוד מלחמות, ולפחות בשני קרבות קטנים ובלתי מזיקים יוצא בית-חנן וידו על העליונה. שלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה, ב-25.9.39, מדוּוַח כי נבחרת הכדורעף של מושב בית-חנן ניצחה את נבחרת ראשון לציון בתוצאה 2:0. זמן קצר אחר כך מביסים השחקנים שלנו גם את שחקני הנבחרת של נס-ציונה.

 

כותרת: סוללים כביש, מתכננים נסיגה

 

אברהם דנון: "בזמן מלחמת העולם השנייה הביא לנו הצבא הבריטי פרנסה רבה. די אם אומר שבשנת 1940 החליטו הבריטים לסלול כביש ליד בית-חנן. חברים רבים עבדו בסלילת הכביש, שהסתיים באיסמעיליה שבמצרים.

מה פתאום כביש בעיצומה של מלחמה?

באותה תקופה הצבא הגרמני שטף את המדבר המערבי. ביישוב העברי החלו להתכונן לאפשרות שהגרמנים יפלשו לארץ והכינו את תוכנית-כרמל - ריכוז כל האוכלוסייה היהודית במקום מסוים בהרי הכרמל, משם אמור היה להתנהל הקרב נגד ארווין רומל והגייסות שלו.

"גם הבריטים התכוננו לקראת אפשרות זו, במיוחד אחרי הכישלונות הצבאיים שנחלו באותם ימים באל-עלמיין. הם תכננו נסיגה רבת ממדים ולשם כך סללו כביש שעבר ליד בית-חנן".

רמי אשכנזי: "בתקופה של קרבות אל עלמיין חשש היישוב העברי מפלישה של הצבא הגרמני. היחידים שלא חששו היו הילדים של בית-חנן. סביב המושב נותרו עדיין תעלות שנחפרו בזמן התורכים (מזמן קרבות עיון-קרא, במלחמת העולם הראשונה, בין כוחות ניו-זילנדיים לכוחות טורקיים). היינו מסתובבים באזור, מדמיינים, מתכננים פעולות צבאיות נגד הגרמנים. שאבנו השראה מסיפורי גבורה של פרטיזנים רוסים. היינו מוכנים לקראת הגרמנים. ידענו שאם רק יבואו, נדע בדיוק מה לעשות להם...."

אברהם דנון: "בסלילת הכביש הועסקו חברים רבים, ביניהם פרנג'י, אביה של שרינה מנדה. למה אני מציין את זה? כי פרנג'י לא ידע עברית והדבר כמעט עלה לו במשרתו. פרנג'י היה ממונה על שפיכת חומר למכונה. בשלב מסוים מנהל העבודה אמר לו: 'די'. אבל 'די' בבולגרית זה 'תן'. אז המנהל אומר לו 'די', והוא המשיך, ובסוף נמאס למנהל והוא פיטר אותו מהעבודה בכביש. אחרי הסברים התרצה המנהל ופרנג'י הוחזר לעבודתו".

 

הבריטים נראים בכל מקום, האיטלקים הפציצו את תל אביב השכנה וגרמו לאסון גדול (בהפצצה ההיא נהרגו כ-100 איש). במזרח מתקדם במהירות הצבא הגרמני לעבר מצרים. הפחד הולך ומתגבר. ביישוב העברי מתחילים לשמור על האֲפָלָה בלילות - צובעים בשחור את פנסי המכוניות, מכסים את חלונות הבתים, כדי למנוע מעבר של קרני אור. אבל, כמו תמיד, ישנם כאלו שאינם מקפידים, עניין שלשמו נדרשת ישיבת המועצה ב-18.6.41: "הוחלט למנות פקחים, אשר יבקרו בבתי החברים ויעירו על ההאפלה ותהיה להם הרשות גם להטיל קנסות". 

 

כותרת ביניים: ענף ההדרים קורס

 

בצד השגשוג והדרישה הרבה לעבודות חוץ, פורץ השבר במקום בלתי צפוי. בעקבות המלחמה נסגרים נתיבי השיט בים התיכון. אוניות המובילות פרי  לאירופה אינן יוצאות יותר מנמלי תל אביב וחיפה. כבר בעונת הקטיף הקרובה יגלו תושבי בית-חנן כי להדרים שלהם אין דורש. במשך חמישה חורפים יקטפו את התפוזים ויטמנו אותם בקרקע.

המכה קשה. מראש תוכנן המושב להתבסס על שני ענפים עיקריים: הלול והפרדס. ועכשיו, עם מלחמה עולמית שסופה אינה נראה באופק, מה יהא על פרי ההדר?

לרגע מסתמן פתרון זמני. אחרי שניסה, וסחט, ועשה לילות כימים, מבשר מאן דהוא כי ניתן לנצל את הפרי למטרה נוספת. לאט, ובסבלנות, הוא מלמד את חברי המושב כיצד לסחוט את קליפות התפוזים ואיך להפיק מהן שמן אתרי. החברים מתלהבים. למרות העבודה הקשה אין הם מוותרים. מאות קליפות נסחטות עד תום. אלפי טיפות מוצאות דרכן לבקבוקים מיוחדים. בסופו של דבר, מתברר העניין כולו כמפח נפש אחד גדול. מתברר כי השמן האתרי איננו פתרון כלכלי.

 

מאוחר יותר מגיעה בשורה חדשה. ממשיך אברהם דנון:

"אחרי הסיפור של השמן בא אדם, שעבד ב'תנובה אקספורט', והציע לנו לייבש את הקליפות של התפוזים, ומהן יכינו ממתק מצופה שוקולד. וכך צבענו את כל המושב בכתום. ליד כל בית נערמו ערימות של קליפות תפוזים. לרוע המזל, איש לא חשב על הטל והרטיבות. הכול העלה עובש, והעבודה ירדה לטמיון. בפעם הראשונה סידרו אותנו, ובפעם השנייה הטבע סידר אותנו. בלית ברירה, התחילו לקבור את הפרי".

 

המשבר חמור. מעבר לאובדן יבול במשך חמש שנים רצופות מתרחש משבר נוסף. בתחילת העשור השני לקיומו של המושב מוציאים רבים מהחברים והחברות את פרנסתם בבתי אריזה באזור רחובות ונס ציונה. החברות עובדות בעיקר בבירור ועטיפה. החברים עובדים באריזה, נגרות והעמסת התיבות על גבי המשאיות. וישנם גם כאלו שבמשך חודשי החורף הארוכים עובדים בקטיף עצמו.

 

אבל עכשיו, כשהכול שובת, מתחילים העובדים בבתי-האריזה לחפש להם עבודת חוץ חדשה.

כאן מוכיחה את עצמה חוכמתם של המתיישבים הראשונים, שתבעו לעצמם 550 דונם של אדמת ביצה כבדה. בחפשם אחרי מקורות פרנסה נוספים מתברר - יותר ויותר - כי האדמה השחורה והכבדה מתאימה היטב לצורכי גידולים של ירקות שונים. בתחילת שנות הארבעים מגדלים רבים מהמתיישבים ירקות – לתצרוכת עצמית, וגם למכירה בחוץ.

את תולדות הביצה, בקצרה, מיטיב לתאר דווקא הילד יהושע שפירא מנטעים, שכותב בחן רב:

"אחרי שעלו תושבי בית-חנן על אדמתם, החלו לחפש מקום בשביל ירקות. קק"ל קנתה את אדמת הביצה ונתנה להם את הביצה. המקום זה הוא אדמה שחורה ופורייה. כל תושבי בית-חנן קיבלו חלקות קטנות מהשטח הגדול. הם התחילו לחרוש את האדמה ולשתול ירקות למיניהם.

"הביצה, במקום השומם, נהפכה לגן פורה. התושבים היו הולכים בבוקר השכם לעבודה, חוזרים עם שקיעת החמה. אחרי שהבשילו הירקות, התחילו תושבי בית-חנן להוביל את כל הירקות שלהם בעגלות. מה שיכלו מכרו בצרכנייה, ומה שלא היו יכולים למכור בפנים בית-חנן, שלחו העירה לתנובה.

"אחרי כן התיישב מושב נטעים על האדמה שאחרי בית-חנן. גם הם טיפלו בירקות. היו ירקות שהיו חסרות (השגיאה במקור) לתושבי נטעים, ואז היו קונים מבית-חנן. ומושב נטעים מכר לתושבי בית-חנן את מה שהיה חסר להם. תושבי בית-חנן מעבדים את אדמת הביצה, והביצה מיום ליום פורחת. נקווה שמושב בית-חנן יפרח ויוכלו תושביו לשבת בשקט ובשלווה ולעבד את אדמתם".  

 

הירקות אכן שימשו משענת כלכלית. תוך ניסיון להגדיל את ענף הירקות, עתיד המושב - באמצע ימי המלחמה - להרחיב את שטחי הגידול של תפוחי האדמה. אבל איך מאחסנים את תפוחי האדמה לזמן ממושך, ומונעים הצפה של פרי וירידה במחיר?

בית הקירור לאיחסון תפוחי האדמה.

לשם כך נדרש לנו בית קירור חדש ומודרני. ב-11.9.43 דנה המועצה ברכישתו של בית קירור, ובקבלת הלוואה ממשלתית לשם רכישת זרעים.

ההחלטות משקפות היטב את התנהלותו של המושב. גם בתקופות קשות ממשיכים החברים לגלות חוש יצירתי, להיות מאוחדים, ליצור לעצמם אופק כלכלי חדש.

צריכים זרעים? ניטול הלוואה ממשלתית.

זקוקים לאחסון של תפוחי אדמה? אין שום בעיה. אנחנו נרכוש לעצמנו, בכוחותינו, חדר קירור חדש ונמצא פתרון לבעיה. 

אבל למרות המאמצים, והניסיון למשוך את השמיכה לכיוונים אלו ואחרים, הקשיים הולכים וגוברים. כמו תמיד, מנסים לקבל את עזרתם של המוסדות. בישיבת המועצה ב-10.8.40 מציע יצחק מיטראני לקבל הלוואה מגוף המכונה "פאסה". המטרה: רכישת צינורות עבור ניקוז הביצה. אלא שאין זו הלוואה יחידה. הרשימה הולכת ומתארכת, וכוללת:

·   הקצאה כספית מהסוכנות, להמשך בנייה בהתיישבות ב'.

·   הלוואה לעיבוד פרדסים בערבות הממשלה.

·   הלוואות ממשלה לזרעים, לשנה, הכשרת קרקע ואינסטלציה.

·   הלוואה מקרן המושבים.

·   הלוואה של 300 ל"י לקניית אספסת.

·   הלוואה ממרכז תנובה.

 

כותרת ביניים: מאחדים כוחות

 

במקביל לכל אלו, כנראה בעקבות הצורך ההולך וגובר להדק חגורה ולאחד כוחות, מקבלים חברי בית-חנן החלטה כלכלית חשובה. אם עד עתה פעלו במושב בו זמנית גופים שונים כמו מועצה, אגודה חקלאית ואגודה צרכנית, הרי שמעתה ואילך תאוחד פעולתם של אותם גופים. באסיפה הכללית בתאריך 4.5.40 נופלת ההחלטה להקים מועצה מיוחדת שתורכב מנציגי שלושת הגופים. אלא שהחברים אינם תמימי דעים. הפרוטוקול, הכתוב בכתב יד יפה ורהוט, מגלה לנו כי ההצעה עברה על חודו של קול. 13 הצביעו נגד, 14 הצביעו בעד.

שלושה חודשים מאוחר יותר נערכות בחירות חשאיות למוסדות המושב. עיון בפרוטוקול מ-6.8.40 מגלה כי בבחירות החשאיות נבחרו החברים הבאים:

·   לוועד המושב נבחרו יצחק מיטראני (יו"ר), יצחק לוי ויוסף בן בשט.

·    להנהלת האגודה החקלאית נבחרו יוסף לוין (יו"ר), נסים אלעזר (גזבר) ואשר כהן, מזכיר באגודה.

·    להנהלת האגודה הצרכנית נבחרו רחמים לוי (יו"ר), שלמה בן בשט (גזבר) ויצחק תנחום (מנהל אגודה).

 

לשים בבקשה במסגרת:

בצל האירועים העולמיים מעיב ענן על שמיה של הקהילה הבולגרית בארץ. 265 עולים בלתי לגליים עצורים בכלא עכו, וכך הם כותבים - בעברית - ממחנה המעצר (שגיאות הכתיב החינניות, במקור):

 "2.10.1941.

לכבוד הנהלת המושבה, בית-חנן.

חברים יקרים!

קיבלנו את ברכותיכם הלבביות ומודים לכם על זאת. למרוד שעברה שבועה מראש השנה, קבלו את ברכותינו החלוצית לכבוד השנה החדשה. הלוואי שבשנה החדשה נתראה בני חורין ונצתרף לשורותיכם למען בניין הארץ, למען שחרור עמנו. שמחתינו היא רבה כי לא שכחתם אותנו. אנחנו כאן 265 איש עולי בולגריה רובם חלוצים ונוער. מצבינו טוב עד כמה שיחולים להיות טוב במחנה ההסגר. לומדים באופן אינתנזיבי את השפה העברית, קצת אנגלית וערבית. לו באפשרותכם בבקשה להעביר לנו כמה ספרים בבולגרית וכלי לימוד. הננו מאחלים לכם ולעם העברי הכל טוב, וקיבוץ גלויות ישראל על אדמתו.

חזקו ואמצו.

עולי בולגריה, מזרע עכו".

 

קבוצת הדייגים הבית-חננית שולה רשת עמוסה בדגים. יצחק מנדה ראשון משמאל.
למרות האיסור, היו צעירי בית-חנן נוטלים בגניבה את סירות הברזל ולוקחים את חברותיהם לשיט מהנה לעת ערב בבריכות הדגים, שנות ה-40.

כותרת ביניים: בריכות הדגים

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קורס ענף ההדרים ואנשי בית-חנן מחפשים  אחר מקורות פרנסה חדשים. הראש היהודי חושב שעות נוספות. מעבר לגידול הירקות בביצה, הוגה מאן דהוא רעיון חדש:

אם קיימים ברשותנו אדמות ביצה כבדות, ומים, מדוע שלא נחפור לנו בריכות דגים, כמו בקיבוצים רבים בתקופה זו?

נמנו וגמרו. כבר בתחילה היה ברור:

אם רוצים בהצלחתו ובשגשוגו של ענף חקלאי חדש, יש למצוא אדם שמצד אחד יהיה משוגע לעניין, ומצד שני יהיה מסוגל ללמוד בזמן קצר את רזי גידול הדגים. הפור נופל על החבר יצחק מנדה. זה נענה בהתלהבות לאתגר החדש, ונרשם מייד לסדרה של השתלמויות בנושא מדְגֶה, דגים ובריכות. בהמשך יבואו הדחפורים ויחפרו בריכות, דגיגים יישלחו וענף  חדש יקום במושב.

בריכות הדגים מעולם לא היו במרכז הקונסנזוס המשקי של בית-חנן. היו אמנם שנים שהענף הצביע על רווחיות, אבל במשך שנים לא מעטות רשמו הבריכות הפסדים. הוויכוחים אם להמשיך לקיים את הדגים, אם לאו, נמשכו שנים. היום ברור כי לאורך השנים, ללא הרף, נהנו מהן בעיקר הילדים. הבריכות סיפקו להם שפע של סיפורים, הרפתקאות, ונתח נוסטלגיה שנעים להתכבד בה.

... וגם רומנטיקה. למרות האיסור, היו צעירי בית-חנן נוטלים בגניבה את סירות הברזל ולוקחים את החברות החדשות לשיט מהנה לעת ערב. עודד בכר: "ככה יצחק לוי, בן של רחמים, הכיר את תמר חרג מעיינות. היא הייתה בחורה יפהפייה ולא פלא שהוא התאהב בה. השיט בבריכות הדגים עזר לו לא מעט".

לימים שימשה תמר חרג-לוי (ראשונה מימין) כגננת בגן הילדים. בתמונה כתת הגן בשנת 1956.

על הביצה ותפקידה בגיבוש הזוגות בהמשך סיפוריה של אסתר'קה:

"במושב הוחלט לנצל את אדמות הביצה לצורך חפירת בריכות לגידול דגים. לאחר זמן מה העניין כשל. זוגות רבים מבני הנוער נהגו לעבור על האיסור ולשוט בהן. פעם בחורף הסתלקנו מבית הספר לטובת שיט בבריכות. פתאום הסירה התהפכה. נוסעיה נפלו למי בוץ קרים, ובא הקץ לשיוטים".

 

כותרת: הצעירים מתגייסים, ומשלמים בדם

 

לשים בבקשה במסגרת, אמוץ

רשימת מתגייסות ומתגייסים לצבא הבריטי, בשנים  1939-1945.

        חיילות ATS

1.   מרים דנון (גילעם)

2.   מזל אלעזר (סילבר)

3.   רבקה ברוך (סטלמן)

4.   רחל ורון (לביא)

5.   בלינה לוי

6.   ריבה מיטראני (טנאי)

7.   סוזי (שושנה) לוי

8.   לונקה אלעזר (לוין)

9.   הדסה אהרוני

 

חיילים

1.   גרשון תג'ר (נפל בשנת 1943)

2.   יוסי בן יוסף

3.   אנגלו ישעיה (נפל בשבי הגרמני וחזר)

4.   יעקב גוזז

5.   אלפרד לייב

6.   יוסי לוי (שירת בבריגדה)

7.   אשר אשרוף

8.   חיים סלמונוביץ'

9.   סמי אלעזר

10.  בני אלעזר

11.  ברטו בני

12.  משולם (מישו) בני

13.  ג'יבי נבון (בן דוד של שושנה קונפינו)

14.  פפו אדטו

15.  יעקב כהן (גאנדי), אח של איזידור כהן

 

בשרות הצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. אשר אשרוף, ראשון מימין בשורה האמצעית.

 

בעוד בריכות נחפרות, מטילות ממשיכות במלאכתן, ופרות מניבות תוצרת, משתוללת בעולם מלחמת דמים קשה. רבים מצעירי המושב מתגייסים לצבא הבריטי. חלקם משרתים בארץ, אחרים עושים דרכם לעבר מצרים. ב-1940 נענה לקריאה גם גרשון תג'ר, שעולה לארץ 14 שנים קודם לכן, בין השאר בעקבות מותו של אחיו מרדכי במאורעות 1921. דמותו הספורטיבית והחסונה זכורה היטב לילדיו הראשונים של המושב. להם נראה הדבר טבעי כי הגבר החסון והחזק יתנדב לשירות צבאי.

גרשון תג'ר במדי הצבא הבריטי.

במשך שלוש שנים נמצא גרשון תג'ר הרחק מבית-חנן. בהעדרו מחזיקים את המשק אשתו וחברי המושב. בשנת 1943, בעוד הצבא הבריטי מתכנן את הפלישה לסיציליה, עולים גרשון וחבריו לפלוגת תובלה 462, על האונייה "ארינפורה". במהלך ההפלגה מפציץ מטוס גרמני את האונייה. תוך דקות יורדת ה"ארינפורה" למצולות. יחד עם גרשון מוצאים בים את מותם עוד 139 חיילים מארץ ישראל. גרשון מניח אחריו אישה וילד בן 10, חיים שמו.    

 

על הים באותן שנים נמצא גם ברטו (אברהם) בני. על תקרית אנטישמית שחווה מספרת בזיכרונותיה אשתו סולצ'ה:

ברטו בני, שמאלי בתמונה המצולמת באלכסנדריה, התנדב לצבא הבריטי ושירת במצרים בין השנים 1942-1946.

"בעלי אברהם התנדב לצבא הבריטי ושירת בו משנת 1942 עד שנת 1946. הוא שירת במצרים על אונייה. היה אחראי על פריקת וטעינת ספינות. בעת שירותו נתקל בקצין אנטישמי. כתגובה לדברים שאמר לו, השליך אותו אברהם אל הים. בעלי הועמד על כך למשפט, אך זוּכּה בגלל התנהגותו הבלתי הולמת של הקצין".

 

אנג'לו ישעיה במדי הצבא הבריטי.

בין שאר אנשי המושב המשרתים בצבא הבריטי נמצא אנג'לו ישעיה, ששילם מחיר אישי יקר על השתתפותו במלחמה. על כך בסיפורו של בנו:

 

כותרת: צעדת המוות של אנג'לו ישעיה

 

ד"ר חיים ישעיה: "בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגייסו לצבא הבריטי אנשי מושב. אחד מהם היה אבי, אנג'לו. אחרי טירונות ארוכה בסרפנד, כיום צריפין, הוא עבר עם חבריו ליחידה למדבר המערבי ושם היה שותף לקרבות הגדולים נגד הצבא הגרמני.

"אחרי שנה של מלחמה עקובה מדם העלו אותם על אונייה. אבא היה בטוח שהם חוזרים הביתה. זו הייתה טעות. הם הפליגו לעבר חופי יוון. אלא שהפעם הקרבות הללו הסתיימו בנסיגה המונית של הצבא הבריטי. במהלך הנסיגה נפל אבא בשבי. הוא נלקח למחנה שבויים בפולין, שם עבד בעבודות פרך במשך ארבע שנים!!! אנשים סביבו מתו בהמוניהם. הוא שרד.

מסלול צעדת המוות בחורף 1945 של אנג'לו וחבריו.

"אבל הבעיה העיקרית החלה בחורף של שנת 1945, כשהרוסים פלשו חזרה לפולין. הגרמנים התחילו לברוח לכיוון גרמניה, לוקחים איתם את השבויים שלהם. רק באחרונה שרטטתי את מסלול הצעדה ההיא. 1,200 קילומטרים של הליכה בשלג עמוק, עם מעט בגדים ולא פעם בלי נעליים ותזונה לקויה. לא פלא שאנשים רבים מתו סביבו.

 

"פלא שהוא עצמו שרד. בתום אותה צעדת מוות שוחרר אבא על ידי צבאות בנות הברית. במשך מספר חודשים שהה בבית הבראה בלונדון. לארץ חזר שבר כלי. בארץ עשו לחיילים המשוחררים קבלת פנים יפה. בבית-חנן אמרו לו: משק לא תוכל לקבל, אבל עבודה תמיד תהיה לך כאן.  

"אבא עבד בכל עבודה, כולל מאפייה. בשנים של העלייה הגדולה הוא התנדב, על חשבון זמנו הפרטי, לאפות כל יום 150 כיכרות לחם, לעולים החדשים במעברות".

 

בסופו של דבר, נמצא אחרי שנים פתרון מסוים לבעייתו של אנג'לו.  בישיבה משותפת של המועצה וועדת הביטחון (24.1.48) הוחלט - לאחר שיחה עימו - כי אנג'לו יהפוך  להיות "תושב בעל מקצוע" במושב. חודש מאוחר יותר מבקש אנג'לו "להקצות לו מגרש של שני דונם עבור בעל מקצוע, ולהשיג עבורו הלוואה לבניין דירה. הוחלט בפרינציפ להקציב לו חלק מההלוואה שהמושב עומד לקבל מברקליס בנק, ל-10 שנים, לבניין".

בדבר אחד אין ספקות: גם כאשר מדובר בבעיה של פרט, נחלץ המושב כולו לסייע לו, בכל האמצעים העומדים לרשותו.

 

כותרת ביניים: "הצרכנייה - מעלות רבות לה"

בחזית ממשיכים ונלחמים. במושב נלחמים על אמצעי קיום, עוקבים בדאגה אחרי המצב הכלכלי. ומצד שני, הם מתירים לעצמם מדי פעם טפיחה על השכם. באסיפה הכללית ב-7.6.41 מרשה לעצמו יצחק מיטראני להתפייט, להשמיע נימה של שביעות רצון: "הצרכנייה שלנו תופסת מקום נכבד בין הצרכניות בארץ ואחד המקומות הראשונים. ומעלות לה רבות: טיב הסחורה, מחירה, שירותים ביצרניה הוגנים וזולים... מהורדת המחירים והקטנת האחוזים אני מרוצה. זה מקנה לחבר את ההרגשה כי הצרכניה ממלאת את יעודה..."

 

הצרכנייה אמנם מתפקדת יפה, לשביעות רצון כולם, אבל מה טיבו של הלחם הנמכר בה? ב-12.10.43 נערך במועצה דיון נוקב על טיבו של הלחם הנאפה במאפיית המושב. להלן ציטוטים נבחרים:

ד' כהן: "לא נוכל לאכול את הלחם הזה. אני מציע לקבל במחסן את הקמח הממשלתי ולתיתו לאופה תוך פיקוח ממשלתי חמור".

יצחק מיטראני: "חברים יחלו במחלות קיבה מהלחם הזה. ישנה הפקרות והאופה מנצלה. הצרכנות הוזנחה. עלינו להטיל על חבר אחד את הדאגה ללחם טיבו, משקלו, נגביר את הפיקוח על המאפייה ועל טיב הלחם".

יצחק תנחום: " אין להגיד שחסרה ביקורת על המאפייה. לא פעם הקמח אשם בטיב הלחם. שני גורמים ללחם רע: הקמח והמאפייה. אצלנו האפייה לא טובה. לא מנפים את הקמח ומשאירים אותו רטוב בפנים. אולי נהיה נאלצים למסור את הדבר למוסדות ממשלתיים ציבוריים".

יצחק מיטראני: "אני מציע לקרוא לו בפני הנהלת המושב ולגנות קשה את מעשיו, ואולי לעזור לו בהטבת הלחם". 

 

ועוד בענייני צרכנייה, שנראית מעט יגעה בשנת 1944. משהו באחד המוסדות המרכזיים של המושב איננו מתפקד כראוי, ובישיבה המועצה ב-5.6.44 מנסים חברי המועצה לרדת לשורש העניין. טוענת שושנה לוי בתקיפות, שחומרתה ניכרת היטב בדפים המצהיבים:

"בצרכנייה חסרה יד מניפולנטית. אם תנחום חסר או חולה, האם חייבים חברי המושב לנסוע ולחפש מכולת מחוץ למושב? האם לא חייב אחד העובדים במחסן לספק לנו את הדרוש? חסר ארגון וכנראה אין ההנהלה די תקיפה. אני מציעה להכניס חברה להנהלה הבאה והיא יכולה להביא תועלת רבה. צריך גם טכסטיל, כדי לא לחפשו בחוץ".

 

לטענות הפמיניסטיות המתלהמות של שושנה מגיב בגילוי לב יצחק לוי. הדברים מרמזים דבר אחד או שניים על גילאי המייסדים, על הרגשתם, על דינמיקות חברתיות סמויות:

"...ובמידה שכולנו הזדקנו, גם לעובדים הייתה 'אמורטיזציה' וגם מידת המסירות ירדה. ההנהלה עמוסת עבודה ואין החברים רוצים להחליפה ולעזור לה. ועל השאלה המרכזית - חוסר ארגון - אין הדבר אומר ריכוז בלבד. אנו התפרקנו בתור חברה ואולי הריכוז יחזיר אותנו במידת מה להקמת הארגון מחדש".

 

לשים במסגרת. כותרת: בזכות בית-חנן/פרופ' נסים לוי


היה זה בקיץ 1942. המקום: דוירנצי - כפר קטן בצפון בולגריה, שאליו גויס אבי כרופא המקום. קראו לזה "גיוס אזרחי"- שם עדין למושג "עבודת כפייה", מנת חלקם של רופאים יהודים מסופיה בשנות המלחמה. הייתי אז בן שמונה וחצי, ילד עירוני, סקרן להכיר את חוויות החיים הכפריים. נהגתי לשוטט בסמטאות הכפר ולהתבונן בבתים הקטנים עם הגגות האדומים, החצרות הציוריות, המדשאות הירוקות, הפרחים, הכבשים והפרות...

והנה, לפתע, נעצר מבטי מול בית ישן ועליו שלט: "ספרייה". הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי לחדר יחיד. הוא היה ריק מאדם ובמרכזו - שולחן עם ערימת ספרים זרוקים באי סדר - כולם ישנים ובלויים. לקחתי אחד מהם באקראי והתחלתי לדפדף בדפיו הצהובים, תחילה בשוויון נפש ואח"כ בהתעניינות הולכת וגוברת. עד מהרה התחלתי "לבלוע" בצמא דף אחר דף. נושא הספר: מסע לארץ-ישראל! המחבר היה מורה בולגרי (גוי!) לגיאוגרפיה, שכמה מתלמידיו הוותיקים עלו לפלשתינה והיו ממייסדי המושב החדש "בית-חנן". בתחילת שנות השלושים הזמינו את מורם הנערץ לבקר בארץ הקודש, להתארח אצלם במושב. את רשמיו ממסע זה סיכם בספר שהחזקתי בידי.

להתפעלותו של המורה לא היה גבול. בלשון מליצית וחמה תיאר את נופי הארץ והביע הערכה והערצה למפעל הציוני.

השתדלתי לזכור כל מה שקראתי, כדי שאוכל לספר להורי ולאחי את מה שלמדתי באותו בוקר בספרייה. למותר לציין שהזמן ההוא של קיץ 1942 היה אחת התקופות הקשות ביותר לעם היהודי; כל ידיעה על ארץ-ישראל הייתה משב רוח רענן. כל מילה טובה שנאמרה על יהודים חיממה את ליבנו.

60 שנה מאוחר יותר, עם משפחתי הרחבה, ערכתי מסע שורשים לבולגריה. כשהגענו לכפר דוירנצי הראיתי להם את הבית שבו הייתה הספרייה. לשלט לא היה זכר והספרים נעלמו מזמן. הבית עזוב ומט לנפול, אך זיכרונותי היו טריים ועזים. האם צאצאי המייסדים של בית-חנן יודעים על המורה הבולגרי הגוי, שהפך לתעמולן ציוני נלהב בזכות אבותיהם?

 

 

וכיצד רואים הילדים את גיוסם של המבוגרים לצבא הבריטי, ואת היעדרותם מבית-חנן למשך שנים?

בשנת 1944, ב"ספר ה-15" של בית הספר המשותף, כותב בין השאר הנער אורי שמואילוב, ומבטא אגב כך את נקודת המבט האידיאולוגית של היישוב העברי:

"עוד בתחילת המלחמה הכריזו המוסדות העבריים בארץ על גיוס. מאות ואלפים של צעירים וצעירות, הנחוצים כל כך לבניין הארץ, נענו לקריאת המוסדות. בין הנענים היה גם המושב שלנו. כשלושים איש התגייסו לעבודות הצבא והנוטרות. המושב התרוקן מצעיריו. כל אחד ראה את עצמו לא כבודד, אלא כשליח ציבור הנוקם את נקמת עמו". 

 

כותרת: שירו שיר – חג עשור

 

בתחילת 1941, בצל המלחמה הקשה והתקדמות הגרמנים במדבר המערבי, חוגג בית-חנן עשור ראשון לקיומו.

וכך נכתב בחגיגיות בעיתון "דבר" ב-19.2.41 (שימו לב לרשימת 13 הנואמים בחגיגה): "בימי מבוכה אלה, עת הגיע תורם של יהודי בולגריה לטעום את טעם 'ההסדר החדש' של השטן הנאצי, חגגה בית-חנן את חג העשור לכניסת מתיישביה לבתי המושב.

"... את חג העשור למאורע זה חגגו בימים אלו מתיישבי בית-חנן. פתחו: הילדים. ערב שלם הוקדש להם - הצגות, דקלומים, שירה. הכל מפי הילדים עצמם ובהכנת מוריהם והשמחה הייתה גדולה.

"כעבור שבועיים – נשף המתיישבים, בהשתתפות אנשי הסביבה ומוזמנים. פתח בשם ועדת התרבות החבר בן יוסף ואחרי כן - ברכות: אברהם הרצפלד השרה מצב רוח טוב במיוחד בדבריו הלוהטים. אכן זכות היא לו לראות פרי עמלו הרב. בשם ההסתדרות הציונית בבולגריה, אשר השקיעה מרץ והון בהקמת בית-חנן, בירך מר חיים פרחי. בשם תנועת המושבים בירך צבי יהודה. בשם נטעים - החבר וולפנזון ובשם בית עובד - דובדבני. חברי המתיישבים במעברות שלחו את ברכתם על ידי חברם אשכנזי וברכת פועלי נס ציונה נשמעה מפי חברם ברזילי. בשם השכנים, פלאחי הכפר קוביבה, בירך בן המוכתר, שיך שפיק.

בסוף - אזכרה לחברים הנעדרים ולד"ר אשרוב, ממייסדי בית-חנן, שלא זכה לראות בפריחתו.

"החלק האמנותי, על ידי יואלית ורדי, אשר שילב את המאורע באימפרוביזציות מוצלחות כדרכו. מכאן ואילך - ריקודים (נראה כי כתב העיתון "דבר" לא ממש דייק, וכי החלק האמנותי נערך ע"י שחקנית הבימה לשעבר, חוה יואלית-ורדי - העורך).

"ולמחרת - המשך. אחר ביקור בתערוכה, אשר הוכנה בטוב טעם על ידי הנוער במקום, נתכנסו המתיישבים והאורחים בבית העם. פתח בשם מועצת הכפר החבר מיטראני. רושם חזק עשו דבריו של יוסף שפרינצק, שבירך בשם הוועד הפועל של ההסתדרות, קריאה נמרצת להמשיך במפעל הציוני והרחבתו, לשם קליטת שרידי הגולה המתבוססים בדמיהם. 

"בירכו עוד: מר כלב, בשם הוועדה לענייני עלייה מבולגריה, והחבר אליהו, בשם חברים בסביבה.

"גדולה גם רשימת המברכים אשר לא יכלו לבוא: ד"ר ארתור רופין, ד"ר מרקו רומנו - ממייסדי ההסתדרות הציונית בבולגריה, יוסף ויץ, דוד שטרן, הוועד הארצי של הקק"ל, קרן היסוד, ועוד. בשירת ההמנונים, כמקובל, נסתיימה פרשת החגיגות הפומביות.

"כעבור שבוע - החלק האחרון של החגיגה: מסיבה פנימית לחברי המושב על יד שולחנות ערוכים. על אף הימים הקשים, שעות של שמחה על הישגים, על הגשמת חלום נעורים. זכו חברי בית-חנן לסכם עמל עשר שנים ולשמוע דברי שבח על עבודתם".  

 

עוד על חגיגות העשור, ועל אירוע שלא מרבים לדבר בו, מספר אברהם דנון:

 

"זכור לי שבחגיגות העשור לייסוד המושב (הייתי אז בן 14), הציבו על כן, במרכז האולם, חבית של 200 ליטר יין. מעליה תלו ספל אלומיניום עם חוט, והחבר'ה התחילו לשתות. תוך זמן קצר פשטה השִכְרוּת בכל האולם. השמחה הייתה רבה, אבל מהר מאוד התחילו גם לעוף שם כמה זאפטות. מאז הוחלט שלעולם לא יהיה יין בחגיגות העלייה על הקרקע או בחתונות. כולם היו באים לחגוג, והכיבוד היה סוכריות. לא יותר מזה".

 

כותרת ביניים: חג עשור

 

חג עשור, ולכבודו מוציא בית הספר המשותף נטעים-בית-חנן אסופת סיפורים. אלו נכרכו בספר דק שהשתמר יפה עד עצם היום הזה. הכותבים הם ילדי הכיתות ז' ו-ח', בניצוחו של המחנך יונה רבינוביץ. וכך כותבת גילה לבקוביץ (כיתה ח') מנטעים, תחת הכותרת סרט בבית-חנן:

"כשיש איזה סרט בבית-חנן, יודעים חודש קודם. כל אחד מחכה כבר לרגע. בכל הסביבה מדברים על הסרט הבא. האחד אומר שהוא בטח ילך, והשני אומר: לא כדאי ללכת. כל אחד מביע דעה על הסרט, עד שמגיע היום המקווה. בבית הספר רעש ושאלות. קודם כל צריך לקבל רשות מהמורים. את זה מקבלים אחרי תחנונים רבים...

 

"סוף סוף בא הערב. נדחקים ליד המשרד, אנשים מכל הסביבה. שומעים את כל השפות: גרמנית, פולנית, ספרדית, בולגרית, צ'כית והונגרית... כולם קונים את הכרטיסים ומתחילים להיכנס אל האולם המרווח. כל אחד בוחר לו מקום יותר גבוה, כי כל הספסלים שווים ולא רואים.

 

"בזמן הסרט כואבות העיניים באופן איום. לפעמים נקרע הסרט באמצע, כי הוא רקוב מרוב זוקן, אך לפעמים זה מצליח. בין חלק לחלק מוסר החבר אשר כהן ידיעות מכל הנעשה במושב. כשנגמר הסרט מתחילים להביע דעה על הסרט. בחוץ מתאספים קבוצות קבוצות, מכל מקום בסביבה, והולכים הביתה עייפים ורצוצים, בזיכרון שמחר צריכים להשכים קום לעבודה".    

 

כותרת: "פתאום פורץ ריב..."

 

בספר סיפורים שונים מהווי החיים בבית-חנן. את התור לצרכנייה של יום חמישי מיטיב לתאר מיכאל לוין מכיתה ז':

"רעש והמולה בצרכנייה. יום חמישי הגיע. צריך להכין צורכי שבת. ילדים שהוריהם עסוקים באים גם הם לצרכנייה. הרעש והדוחק גדולים וכל אחד ממהר. האחד ממהר כי עוד לא נרשם לעבודה. השנייה - בנה או בתה בבית החולים. הילדים ממהרים כי הם רוצים לשחק. ויש אחדים שעוד לא גמרו את שיעוריהם. וכולם צועקים: מרקו, תן לי חצי אוקייה גבינה! מרקו, תן לי רוטל קמח!

"כה גדול הרעש והדוחק, אך לא שמים לב לזה, כי לכל אחד דרוש דבר מה לשבָת. יש הרבה קופצים לדבר אחד, כי לזה לא צריך לחכות לתור. העובדים ממהרים. נכנסים עוד אנשים והרעש גדול עוד יותר.

"פתאום פורץ ריב על התור. האחד אומר שהוא קודם. השני אומר שהוא הקודם. ועל ידי זה גדל הרעש. אלה שכבר קיבלו, ממהרים לבתיהם והרחוב מלא הולכים ושבים..."

 

מיכאל לוין מיטיב לתאר גם את קטיף ההדרים בשנים הקודמות. הסיפור שופך אור על הדרך שבה ארגנו אנשי המושב את תור הקטיף ואת סידור הפועלים:

 

כותרת: הקטיף בבית-חנן

מיכאל לוין: "מה טוב ומה נעים לעבוד בקטיף. עונת הקטיף הגיעה. התושבים מחכים בקוצר רוח לתורם. כשהתור מגיע, שמחים כולם וממהרים להירשם למספר פועלים. רשימת הפועלים ארוכה. ויש לפעמים לא מגיע לאחדים תור עבודתם, ולמי שלא מגיע תורו, מתרגז והרעש גדול יותר בזמן סידור העבודה.

 

"בבוקר בא כל אחד לראות אם הוא עובד. המודעה תלויה על חלון המאפייה ובמשרד. הקטיף החל. הפועלים עובדים במרץ. הגיעה שעת הצהריים. בעל הפרדס מודיע: קטפנו כבר 90 בוקסים ואנחנו צריכים 130 בוקסים. הפועלים באים אחר הצהריים, וממהרים לקטוף עוד 90 בוקסים. העבודה הולכת ונגמרת והקטיף הולך ורפה מרגע לרגע. הקטיף נגמר. לאחר האריזה נשלח הפרי לחוץ לארץ". 

 

כותרת: אווירון נופל בשדות המושב

 

בצל התיאורים הפסטורליים על קטיף תפוזים והקרנות סרטים עולים מספר-העשור גם הדי המלחמה העולמית השנייה. וכך כותב אברהם פנחס (כיתה ז'), על המטוס הבריטי שהתרסק בשדות המושב:

"פעם, אחרי זריחת השמש, אנו שמענו קול אדיר מאוד. אבל אנחנו לא שמנו לזה לב, כי היינו בשיעור. פתאום אני ראיתי איזה שהיא ברייה משונה (הכוונה למטוס, העורך). אף אחד מכיתתי לא ראה. רק אני ראיתי. אני קפצתי מרוב שמחה ואמרתי, כי האווירון הזה יהיה מוכרח לנפול. אבל תיכף יצאתי החוצה וראיתי את האנשים רצים הנה ושם.

"מייד יצאו כל חברי מהכיתה. אני התחלתי לרוץ יחד עם האנשים. פתאום אני ראיתי לפני את הברייה על הארץ. ומייד התחילו בהצלה. אחד מביא אלונקות ושני קורא לרופא ואחדים התחילו לפזר את הקהל לצדדים. אחרי איזה זמן בא הקצין מרחובות וציווה על הפרשים שהיו בנטעים לפזר את הקהל, כי צפויה איזו סכנה, כי באווירון הזה נמצאו כל מיני פצצות. אחרי הצהריים באו שני שומרים והם שמרו על החפצים. אחרי איזו שעה או שעה וחצי בא אוטו מלא מכונאים והתחילו לפרק את האווירון..."

 

כותרת ביניים: "לארוב, בלי נוע"

 

שאלה: אם יש מלחמה בעולם, והמצב הכלכלי הוא "לא משהו", איך ייתכן שמכה קשה של גניבות פוקדת את המושב במהלך האביב של שנת 1943?

המועצה נדרשת לעניין ב-31.3.43, וחיים בן יוסף מודיע: "הצעתנו היא לגייס את כל חברינו לשמור ולארוב במקום ידוע, בלי נוע, לילה לילה".

חברי המועצה מקשיבים ושומעים. "לאחר בירור ושיחה ממושכת, הוחלט: 1. למשך זמן ידוע לגייס ולארגן את השמירה המוגברת כנ"ל. 2. לתבוע מחברינו הנוטרים, ומהמוסדות המתאימים, שיתוף פעולה לרגל המצב".

המועצה נדרשת לא רק לענייני גניבות, אלא גם לאכפתיות וערבות הדדית - תכונה המאפיינת את המושב במשך כל שנות קיומו. ב-20.7.43 דנה המועצה בעניינן של שפרה ואסתר רומנו, ששני הוריהן הלכו לעולמם בטרם עת. העניינים הכלכליים נסגרים עם האפוטרופוסים, והללו מקבלים לידם סכום של 200 ל"י. ההחלטה והביצוע מוכיחים שוב: מצד אחד מושב עובדים ואיש איש במשקו. ומצד שני כולם כגוף אחד וגם אם ייפול אחד מאיתנו, יתמכו בו כולם גם יחד. 

חיילים נלחמים, מטוסים נופלים, ובבית-חנן ממשיכים לפעול, ליצור, לשמור ולנהל את הקיים. מושב של בולגרים, ששורה עליו מנטאליות של יֶקִים. ב-1.11.44 עורך המושב בחירות חשאיות למועצת המושב. התוצאות:

·   נסים שמואילוב – 77 קולות.

·   שלמה לוי – 70 קולות.

·   קורט פרנק – 62 קולות.

·   מדרכי בן בשט 53 קולות.

·   יוסף גרסיאני 52 קולות.

·   משה בן מאיר 51 קולות. 

·   ישעיה יעקב 49 קולות.

·   יהושע כהן 48 קולות.

עתה, כבר ברור כי בית הספר הוא לא רק לימודים. היו גם הדי מלחמה, הרפתקאות, ומעשי שובבות.

 

כותרת: איך מבטלים בחינה בבית ספר?

 

אסתר'קה בן מאיר: "אנחנו גרנו בהתיישבות ב', והדרך למושב ולבית הספר, בימים שטרם היו כבישים סלולים, הייתה כרוכה בהליכה בחול טובעני. הייתה זו צעידה מעייפת. לא פלא שהעדפנו לרכב לבית הספר על גבי חמורים. להם לא הייתה שום בעיה של הליכה בחול.

הצעידה בימים שטרם היו כבישים סלולים, הייתה כרוכה בהליכה בחול טובעני. לרוב החברים היו חמורים. להם לא הייתה שום בעיה של הליכה בחול. אברהם דנון וחמורו באתר שלימים נבנתה ככר המייסדים. ברקע, מבנה המדגרה של אז והארכיון כיום.

"התלמידים העדיפו את החמורים מסיבה נוספת. במיוחד בימי מבחנים. כל תלמיד יודע, שהחלק הפחות אהוב הוא הבחינות. אנחנו המצאנו פטנט. בבוקר היינו קושרים בחוץ את החמורים, אחד לשני. היינו מחכים בסבלנות, עד לרגע הבחינה. אז היה חומק מישהו מאיתנו החוצה, מתחיל להרגיז את החמורים. התעוררה שם מהומת אלוהים. נעירות חזקות שקשה לתאר, הלמות פרסות, קפיצות. ברור שבאווירה כזו אי אפשר לעשות בחינה, נכון?"

ועוד תעלול אחד, בלתי חינוכי בעליל...

 

כותרת: החטא ועונשו

 

רמי אשכנזי: "בשנת 1945 אירעו שני אירועים משמחים: מלחמת העולם השנייה הסתיימה במאי, וחודשיים אחר כך סיימנו את בית הספר העממי. באותם ימים החליט מישהו לחמוד לצון, וזרק חול בשירותי הבנות. המורים ביקשו שמי שעשה זאת יודה. הילד ההוא חשש מעונש, ואנחנו החלטנו לא להסגירו. ואז אמר המנהל, שעל מעשה לא חינוכי מגיבים בעונש חינוכי. מה היה אותו עונש? לכתוב חיבור בנושא: מדוע אני הולך לתנועת הנוער העובד..."

 

והיה גם את תעלול השזיפים, נזכרת בחיוך דליה תמיר:

כתתם של דליה תמיר ורמי מנדה. דליה , שישית מימין שורה אחורית. רמי, שני משמאל שורה קדמית שניה.

"בשלב מסוים, כיוון שלא היה מקום בבית הספר, נדדה הכיתה שלי לבית הורי. למדנו בחודשים הללו בחדר של סבתי, חנה ונזיה. יום אחד שמנו לב כי בבית ממול יש עץ שזיפים. זה היה ביתו של המורה זכריה גוטליב. בחרנו בילד הנמוך בכיתה, שיתגנב לצמרת העץ ויזרוק משם שזיפים. רמי מנדה היה זריז, אלא שבדיוק באותה שעה פתח המורה גוטליב את הממטרה. ראינו שרמי במצוקה – גם רטוב כולו, גם חושש לרדת למטה. יצאנו במהירות למבצע חילוץ ואספנו אותו – יחד עם השזיפים – חזרה לכיתה".

 

אבל יותר משהיו עסוקים בתעלולים, היו הילדים עסוקים בעניין אחר לחלוטין: הושטת זוג ידיים עובדות במשק החקלאי המשפחתי. העבודה החלה השכם בבוקר באיסוף ביצים. מייד אחר כך ארוחת בוקר מהירה, וצעידה מזורזת אל בית הספר המשותף, למורה רוחמה ולמנהל מיכאל בארי. לא פעם נשמט הראש על השולחן, רמז להשכמה המוקדמת ולעבודת המשק המאומצת. הייתה זו תופעה שנמשכה שנים רבות.

אלא שבכך לא תמה העבודה. אחר הצהריים היו הילדים הבוגרים יוצאים לקציר ירק עבור בעלי החיים. חרמש מונף, אלומת ירק נאספת, חרמש מונף שוב, וכך הלאה וכך הלאה.

אלו שבמשקם רפתות גדולות (עשר חולבות...) הינם שותפים לנטל החליבה, בבוקר ובערב. וברקע תמיד התרנגולות, איסוף הביצים והזנתם של בעלי החיים, בצד סילוק הזבל העונתי. מצד אחד מלאכה שיש בה עניין ותביעת אחריות, ומצד שני נטל כבד, עבודה שנדמה שאין לה סוף.

אבל הילדים של בית-חנן תמיד שם, שותפים מלאים במלאכת הבנייה ואחזקת המשק.

 

כותרת: ילדה בת שמונה עוזרת לבנות בית

 

כמו למשל במקרה של עליה בן ארויה, שכותבת:

"העזרה שלנו להורים התבטאה בכל תחומי החיים. אני, עליה, בתם של מנחם (מיחו) ורחל בן ארויה, התחלנו את חיינו כמייסדי בית יוסף, ומשם גם שמי עליה. אחרי ארבע שנים באנו לכאן, בלי כלום. החברים במושב הציעו להורי לקנות משק ולהיות חברי מושב. מאחר שלהורי לא היו אמצעים, הם סרבו להצעה. גרנו בשכר דירה, בחדר אחד ארבע נפשות, בביתם של אברהם מיטראני והוריו. אבא בנה צמוד לחדר מטבח מקרשים, שהרצפה הייתה אדמה. אני זוכרת שאמא כל הזמן הרטיבה את הרצפה כדי שלא יעלה אבק על האוכל. הרצפה הרטובה גרמה לביקורים של צפרדעים... עד היום יש לי סימפטיה לצפרדעים".

לבסוף הקצה המושב מגרש של דונם למשפחת בן-ארויה, סמוך לביתו של הגבאי באי בכור (בכור אלעזר). ממשיכה עליה ומספרת:

"לאחר שקיבלנו את החלקה, אבא ואני היינו כל בוקר (בשש או שבע) יוצקים בלוקים לתוך תבניות. אבא הכין את התערובת ויצק לתבניות ואני הידקתי בעזרת קרש. אחר כך אבא הוציא את הבלוקים מהתבניות ופיזר אותם על האדמה לייבוש בשמש. משם  הלכתי לבית הספר ואבא - לעבודתו.

"לאחר הלימודים היה תפקידי לעבור במגרש, להשקות היטב את הבלוקים.כדי שיתקשו. אבא אמר שאם לא ירטיבו את הבלוקים פעמים מספר, הם יתפוצצו ולא יהיה לנו עם מה לבנות את הבית. תוך שנה היו לנו בלוקים לבניית הבית.

"גם בבנייה עזרתי לאבא במה שיכולתי. אני חושבת שהייתי אז בכיתה ג' או ד'. אינני זוכרת שהיו לי תלונות על כך. היה זה מובן מאליו שצריך לעזור. בכיתה ה' הסתיימה הבנייה, ולנו היה  בית משלנו".

מעבר לכך, עסקו הילדים הגדולים במשימה אחראית של ממש: השקיית הפרדסים. מספרת דרורה:

"כשהייתי בכיתה ו' קיבלתי אחריות לעבודה לא פשוטה. מעתה ואילך היה עלי להשקות לבדי את הפרדס המשפחתי. אבא היה מעיר אותי מוקדם, כי צריך היה להגיע לפרדס לפני שפותחים מים, להכין את השטח, אחרת המים מתחילים לזרום ופורצים גומות. כשזה קרה, היה עלי לתקן גומות ו'לעשות תחרות' עם המים הזורמים. לא פעם הייתי עובדת שם מבוקר עד ערב".

 

ועוד קוריוז של ילדה מאותם ימים, וסיפור קטן על קנאת שכנים, מאת רנצ'י לוי:

 

כותרת: לסובב, ולסובב, ולקצץ ירק לתרנגולות

 

רנצ'י לוי:  "בכל מושב בארץ, בשנות השלושים והארבעים, עמדה בחצר מקצצת ברזל ולה שיניים גדולות. מטרתה: לקצץ ירק לתרנגולות. אני זוכרת את עצמי מביאה ירק לחצר, מכניסה לבית הבליעה של המכשיר ומתחילה לסובב בידית. עבור ילדה קטנה זו הייתה מלאכה לא קלה. 

"בבית-חנן נמצאו משפחות עם מקצצות גדולות ומשוכללות יותר. לשכנינו, משפחתו של יצחק לוי, היה אפילו גלגל שהונע באמצעות מנוע חשמלי ורצועה. אני זוכרת עצמי מביטה בהם בקנאה. נורא רציתי שגם לי יהיה גלגל כזה".

 

כותרת: סוכר מבלוקים, תינוק מקרש

 

אבל הילדים לא רק עבדו. הם גם שיחקו. קצת שונה מהאופן שבו הם משחקים היום. מספרת אסתר'קה בן מאיר:

"בילדותנו כמעט לא היו לנו צעצועים. הייתה לי בובת סמרטוטים ופעם קיבלתי כושי צעצוע במתנה. שיחקנו ליד הבית עם ילדי השכנים. לא נזקקנו לצעצועים. יצרנו משחקים כיד הדמיון הטובה עלינו. בנינו בתים מבוץ והקמנו להם גדרות מענפים וזרדים.

 

"הצרכנייה שלנו הייתה ארגז עם צנצנות ופחיות, עם חול או חצץ. פוררנו בסבלנות לבנים ויצרנו מהן סוכר לבן. קרש עטוף סמרטוט היה התינוק שלנו. קופסת נעליים הייתה עריסה. שיחקנו בסוכה. השולחן בסוכה היה במה להצגות שביימנו. התלבושות – בגדי ההורים".

והיו גם משחקים שבהם שיחקו כל ילדי המדינה שבדרך:

"את שעות הפנאי שלנו העברנו במשחקים: קלאס, חמש אבנים, מחבואים, חבל קפיצה, דוק, רביעיות קלפים. בשבתות ובחופש הגדול טיילנו לגבעות, לקטוף כלניות, נוריות ודם המכבים. בחורף טיילנו לביצה וקטפנו נרקיסים. ביקרנו ללא פחד בבית הקברות. קראנו את הכתוב על המצבות, ניחשנו מי קרובי משפחתנו. היו קברים מיוחדים ומטופחים, שזכו מאיתנו לציון לשבח".

 

לשים בבקשה בבוקסה. אמוץ

כותרת: ילדה ראשונה תוצרת בית

שלומית סידי: "ככל שידוע לי, אני הילדה היחידה שנולדה בבית-חנן. למה? בגלל הגשם. זה היה בחודש מרץ של שנת 1943. החורף היה גשום ואגם ידידיה, שבעצם לא היה יותר משלולית ענקית ולא ממש עמוקה, 'עלה על גדותיו'. כשאמא נתקפה בצירים הזמינו אמבולנס. אבל האמבולנס לא הצליח לעבור את ה'אגם' ושקע בבוץ. אבא לא אמר נואש. הוא לקח את שני הסוסים החדשים שלו ומיהר למקום. אבל עד שהגיע, אני כבר יצאתי לאוויר העולם".

 

לשים בבקשה במסגרת:

באביב של שנת 1945 מתגנבות השמועות שהמלחמה עומדת להסתיים.  תקוות מציפות את הלב, ואולי משום כך מאשרת ההנהלה (יעקב ישעיה, נסים שמואילוב ושלמה לוי) קבלת עובד למכון המים לבִיצָה: "מחליטים שהעבודה במים מתחילה משבע בבוקר כל יום עד שעה חמש לפנות ערב. זאת אומרת, עשר שעות עבודה ביום, חוץ משבתות. בעד שעות נוספות, יותר מעשר שעות ביום, משלמים.

"אין העובד במים רשאי לעשות חילופין בעבודתו עם אחרים. על העובד לשמור על המכונות ורשת צינורות המים שיהיו בסדר, לתקן את הטעון תיקון, לסדר את תור ההשקאות, להכין את רשימת המשקים בסוף כל חודש. שכר העבודה – 24 לא"י לחודש".

 

כותרת: "נכנסנו לחצרות ללא פחד"

 

עד כאן הילדים ומעשיהם.

ומה עושים בני הנעורים? ממשיכה אסתר'קה בן מאיר, ומספרת:

"בנעורינו נהגנו להתאסף בערבים, לערוך קומזיצים ולפלח פירות וירקות מהחצרות. כל אחד מסר לחבורה מידע על אודות מה שגדל בחצר שכניו וידידי משפחתו, ובלי בושה הוביל אותנו אל היעד. ידענו שחברי המושב שוכבים לישון מוקדם, 'עם התרנגולות'. נכנסנו לחצרות ללא פחד. לקחנו מכל הבא ליד ורק נזהרנו שלא להיתפס.

"בשעה טובה, נחפרה גם בריכת השחייה. נהנינו לשחות בה ולהתרענן מחום הקיץ. הבריכה הייתה במרכז 'הצפון' של המושב.".   

בשעה טובה, נחפרה גם בריכת השחייה. הילדים, הנוער, הבוגרים ואורחים רבים נהנו לשחות בה ולהתרענן מחום הקיץ. הבריכה הייתה במרכז 'הצפון' של המושב.

אנו, הילדים, הלכנו מרחק רב ברגליים יחפות בחול הלוהט, כשאנו מנסים לקפוץ על העשב היבש בשולי הדרך. המלתחות היו מבני פח חסרי גג. הבנים נהגו לעלות על מגדל המים הנמוך שלידו, ולהציץ לבנות שהתפשטו".   

 

לשבץ פרוטוקול של דיון במועצה על איכות לחם וקמח. אמוץ

 

כותרת: נגמר הלחם!

 

בשנות הארבעים משתוללת בעולם מלחמה איומה. הפרדסים משותקים. חברים שהתגייסו לצבא הבריטי ולבריגאדה היהודית מצויים הרחק מהבית. את משקיהם מעבדים חברי המושב האחרים.

 

ובבית-חנן?

שגרה של יום יום. זוכרים את הימים שבהם היה מחלק הנפט סובב לו ברחובות, ואנחנו היינו עומדים עם פחים ולוקחים הביתה? זוכרים את הימים שבהם מקרר חשמלי הוא רק בבחינת טכנולוגיה עתידנית, וכדי לשמור על טריות המזון סחבנו על הגב חצי בלוק של קרח לארגז הקירור?

 

היו כל אלו, והייתה גם מאפייה מקומית. אבל המאפייה גם "עשתה בושות". בחודש נובמבר של שנת 1944 מוזמן האופה קובלינסקי לבירור אצל מועצת המושב, "לבירור היחסים עם המאפייה". מ' בן בשט טוען כי "הביאו לפני טענות שיש חוסר לחם, וקרה ובצפון המושב נשארו חברים בלי לחם. מחלקים קודם כל בסביבה את הלחם הטוב, וכאן מחלקים לאחרונה את מה שנשאר".

אבל קובלינסקי יודע לא רק לאפות. הוא גם יודע לדבר ולהסביר.

 "פעם", הוא מסביר בסבלנות לחברי המועצה, "נשאר עודף גדול של לחם ופעם יש אורחים במושב וחסר לחם. אין האופה יודע אם הלחם יצליח בתנור ולפעמים הוא לא מוצלח וזה תלוי בקמח. הסידור במאפייה הוא שלאחרונה מחלקים במושב. הטענות הועברו לבירור בוועדה שנבחרה".   

באותה ישיבה מדבר י' בן בשט על מחסור במים. הגיעה העת לחפור באר נוספת, אבל בן בשט מודע לבעיות העולם שסביבו, מציע לדחות את ביצוע המשימה עד לאחר סיומה של המלחמה. בן בשט עדיין איננו יודע, אבל תוך שישה חודשים תסתיים המלחמה העולמית השנייה, ואפשר יהיה להתפנות למשימות דחופות.

 

כותרת: לבד, או עם תנובה-אכספורט?

 

שלושה ימים מאוחר יותר, ב- 18.11.1944, מתכנס הוועד פעם נוספת. על הפרק: עונת ההדרים וענייני האריזה. כן, כן, עם שחרורה ההדרגתי של אירופה הכבושה (אחרי הפלישה לצרפת) הולכים ונפתחים גם נתיבי השיט. השאלה: האם לבצע את העבודה עם תנובה אכספורט, והאם להתקשר עם חברת "האורז" לפי מחיר קבלני? ואולי, כדי לחסוך בעלויות, וכרגיל, ננסה לבצע את המשימה בכוחות עצמנו?

בסיכום העניין מחליט הוועד להטיל את המשימה על קבוצת "האורז". ומי ידאג לפרטים? אל דאגה. במושב בית-חנן קיימת ועדה מיוחדת "לענייני אריזה" והיא תדון עם האורזים, תסכם את הפרטים הקטנים, ותדאג לכך שהמלאכה תתבצע על הצד הטוב ביותר.   

באותה ישיבה דנים החברים בהשתתפות במגבית לזכר ברל כצנלסון, ממקימי ההסתדרות והעורך הראשי של עיתון "דבר". כצנלסון נפטר שלושה חודשים קודם לכן. בהחלטה חגיגית ומאוחדת מחליט הוועד לחייב את כל החברים לשאת בעלות המגבית, בסך 50 לא"י.

 

כותרת ביניים: "לקדוח באר לירקות בביצה!"

 

סופה של שנת 1944 מבשר על התעוררות משקית וכלכלית. בעולם מהדהדים קולות ברורים, המבשרים את סופה של מלחמת העולם השנייה. רק לפני חצי שנה פלשו כוחות הברית לנורמנדי שבצרפת, ועתה הם דוחקים את צבאו של היטלר אל תוך גרמניה.

על גורל היהודים עדיין אין יודעים בוודאות (ידיעות ראשונות על השואה מסתננות לארץ בשנת 1942). מה שכן עומד על הפרק עכשיו הם ענייני הביצה, שבסתיו 1944 ממשיכה להעסיק את בית-חנן. י' ישעיה מוסר כי "יש לנו מנוע עם סטרטר וצינורות קידוח. הלוואה מ'בָּנִים לגבולם' בסך 1,300 לא"י עומדת לרשותנו. השטח של 100 דונם יבוא בחשבון לגידול עגבניות ותפוחי אדמה. עלינו להחליט על קידוח".

במועצה דנים, מתווכחים, ובסוף מחליטים: הולכים על קידוח נוסף ועל תיקון הבאר הקיימת.

אלא שלבאר נדרש חשמל. ב-28.12.1944 מגיע מכתב חביב מחברת-חשמל ל"ועד המושב בית-חנן:

הנדון: בארכם החדשה באדמת הביצה:

הננו מתכבדים לקיים את קבלת מכתבכם מיום 12.12.1944, להודיעכם, כי בהתחשב עם התנאים הנוכחיים, הננו מסכימים, בתורת יוצא מן הכלל, ומבלי שהדבר ישמש תקדים, להרשות לכם להניע בטרקטור את הבאר הנידונה למשך המלחמה בין אנגליה לגרמניה ושנה לאחר סיומה".

הכותבים מחברת חשמל אינם יודעים עדיין, כי תוך שישה חודשים תסתיים המלחמה...

 

כותרת ביניים: המורה אסתר דואגת לדרורה

 

בעולם משתוללת עדיין מלחמה, ובבית הספר המשותף ממשיכים הילדים ללמוד קריאה וכתיבה, חיבור וחיסור ושיעורי מולדת וזמרה. מהסיפורים של אותן שנים עולה לא רק הווי חברתי שונה. מתוארים בהם המורים של אז, גברים ונשים שלמרות השכר הירוד נטלו על עצמם אתגר ציוני: לחנך לערכים את הצברים הראשונים, אלו שתוך שנים מספר ישתתפו במלחמת השחרור וישלמו בדם את מחיר המולדת ההולכת ונבנית.

על מורה אחת כזו, ועל תלמיד שאיננו, מספרת רות בן בשט (אדטו):

"מכיתה ב' עד ח' למדתי בנטעים, כי במחזור שלנו היו רוב הילדים מנטעים. הווי חיים נוצר סביב הדרך לבית הספר ובחזרה, משום שהלכנו ברגל, ללא ליווי הורים. גדעון מיס, שנהרג במלחמת השחרור, היה בן כיתתי. גדעון היה בעל חוש הומור כזה, שכל הדרך היינו מתגלגלים ממנו מצחוק

"אני רוצה לספר על דמות משמעותית בילדותי. זוהי המורה אסתר תרסי, שמאוחר יותר הרצתה בסמינר למורים לוינסקי. אסתר הייתה מורה בחסד עליון, בעיקר מחנכת טובה, וליוותה אותי עד כיתה ח'. היא השפיעה עלי מאוד".

מוסיפה דרורה:

"לפעמים מורה נכון במקום הנכון יכול לשנות את חייך. כזו הייתה אסתר. זכור לי כי בהיותי בכיתה ג' למדו איתנו ילדים מכיתות ד', ה' ו-ו'. אולי בגלל שהייתי צעירה, מצבי החברתי לא היה משופר. לא חשתי טוב בכיתה. מי ששמה לב אלי הייתה אסתר. ההבנה שלה, וכל מה שעשתה בעקבות זאת, שינו את מצבי החברתי בכיתה ובבית הספר.

"אסתר לא ראתה אותנו כתלמידים, אלא גם כילדים וכבני אדם. למשל, עניין ימי ההולדת. עד אז חגגו ימי הולדת בבית הספר. מטבע הדברים, לא הקדישו לכך זמן רב. אסתר הנהיגה שינוי. יום אחד הודיעה לנו, כי מהיום ואילך יחגגו את ימי ההולדת בבתים פרטיים. מובן שזה הפך את יום ההולדת לאירוע משמעותי יותר עבור הילד".

והיו גם אפיזודות שונות וזיכרונות  אחרים...

מספרת שושנה הדרומי (לבית אסיאס):

"אמא שלי הייתה אישה שאהבתה לאופנה הייתה חריגה במושב של אותם ימים. גם אותי נהגה להלביש בבגדים יפים ומיוחדים, דבר שגרם לילדים להציק לי. בכיתה א' או ב' באתי לביה"ס עם כובע קש רחב שוליים. זו הייתה הזדמנות לילדים שהיו גדולים ממני לחטוף לי את הכובע, ולגרום לי לרוץ אחריהם ולהתחנן לקבל את הכובע בחזרה. הצקות הילדים היו קשות ולא נעימות, ובהיותי ילדה רגשנית גרמו לי לבכי פעמים רבות. לא קם ולו מורה אחד שיעמוד להגנתי, וכמה מהם אפילו שיתפו פעולה עם הילדים.

היו בביה"ס גם כמה ילדים חריגים, שהיינו זורקים עליהם אבנים וחפצים ומציקים להם.

בזיכרונות הילדות שלי המושב זכור לי כמקום קטן ולחוץ, שלא היה סובלני לילדים או לבוגרים שונים במעט, ולא אִפשר להם להרגיש שייכים לכלל".

 

כותרת ביניים: "מי יתן, ותראו ברכה בעמלכם"

 

בדצמבר 1944 חוגג בית-חנן 15 שנים להיווסדו. באלבום יפה, בעל כריכה חומה וקשה, כותבים המורים של בית הספר המשותף לבית-חנן ונטעים, ברוח הימים ההם. שימו לב לשפה המליצית, המביאה את ניחוח הימים ההם:

"חבר המורים של בית-הספר המשותף מצטרף לאיחולי תלמידי ביה"ס. מי ייתן ותזכו לראות ברכה בעמלכם, ודור ממשיך למפעלכם. ושרשרת ההתאחזות בקרקע המולדת לא תנותק".

ובאו על החתום: מרים טומשין, יעקב פישמן, ד"ר ז' גוטליב, ל' רומיס, חנה קוסר, בינה אוארבך.

 

הקשר בין ספר ה-15 ובין המושב איננו מקרי. במשך שנים רבות מהווה בית הספר היסודי מרכז תרבותי לבית-חנן. תחת הנהגתו של צוות מורים ציוני ומסור מתקיימות בין כותלי בית הספר חגיגות חנוכה, טקסי נטיעה של ט"ו בשבט וחגיגות רבות רושם של הבאת הביכורים. לא רק שמחה וצהלה יש כאן. בית הספר מספק לתלמידים, ובעצם לבית-חנן כולו, את התשתית הרעיונית המלווה את חגי ישראל. מציינים את החגים, מדגישים סמלים לאומיים, ודואגים כי התלמידים הרכים יפנימו היטב את הקשר שבין המרכיבים השונים. 

 

כותרת ביניים: במושבנו הקטן

 

באותו ספר מופיע שיר מקסים, שכתב חיים חן בן ה-12, מכיתה ו':

א.  במושבנו הקטן,

שמשממה הפך לגן

הבונים המה רבים,

חלוצים הם חרוצים.

ב.  במושב דרור וזיו

גם בקיץ ובאביב

גם בחורף גם בסתיו

דרור וחופש במושב.

ג.  זה היום הוא נהדר,

יום תפארת והדר

יום שמחה וששון,

לגדול ולקטון.

ד.  הכפר הוא שמח

לשַבָּת יבוא אורח

למושב שהיה קטן

שנקרא בשם בית-חנן.

 

כותרת ביניים: "לאחדים יש גם פרדות"

 

בהמשך הספר מעדיפים רוב התלמידים לכתוב על החריש הראשון, על חבורת המייסדים שהייתה עושה דרכה יום יום מהדירות השכורות מראשון לציון לאדמות קוביבה.

יוצא דופן הוא אברהם גירון מכיתה ח', המתאר תמונת מצב עדכנית מסוף שנת 1944:

"כיום בית-חנן מונה 71 משפחות, צרכנHיה, בית קירור המכיל 150 טון, שש בארות, שלושה מגדלי מים ובריכות דגים בנות 50 דונם. לכל יחידה יש 12 דונם פרדס, 3 דונם חצר, 3.5 דונם אדמה כבדה. בסך הכול - 18.5 דונם ליחידה. בכל משק ישנם כמה לולים, לאחדים רפת, חמור ועגלה, לאחדים יש גם פרדות".

ראיית עולם משקית כלכלית מפגין גם רמי אשכנזי מכיתה ח':

"... בלעדי הציבור המאוחד ודאי לא הייתה הנקודה יכולה להתפתח במידה רבה, ולא הייתה כל הצורה הנאה של המושב, המוריק בין ירק הפרדסים המלאים תפוזים. בימי הרת עולם זו, כשמצב החברים היה בכי רע ובייחוד אצל פרדסנים, עמד הציבור כאן ודאג למציאת ענף חדש, הוא ענף הלול שהציל את כולם".

 

ספר ה-15 שופך אור על חיי המושב ועל החגים השונים. על חגיגת חג השבועות כותבת ב"ספר ה-15" רחל אשכנזי מכיתה ד':

"את החג הביכורים אנו חוגגים במושב הקרוב נטעים. כל הילדים, מקושטים עם סלים מלאים בביכורים, מתאספים בבית הספר ומסתדרים שורות-שורות, כיתות-כיתות, ובשמחה ובשירה צועדים לחוג את חג הביכורים, יחד עם ילדי נטעים בנטעים. שם, כולנו מתיישבים לפני במה מקושטת ויפה, וילדים מהכיתות הגבוהות מדקלמים ומציגים מענייני חג הביכורים, ואנו הילדים מקשיבים ושרים שירים. וכך עוברת עלינו השעה בשמחה ובששון, ואז שבים הביתה".  

מספר עודד בכר:

"בשבועות אני זוכר את יואב זסלבסקי מנטעים עומד בכניסה לנטעים ומכריז בקול: 'צופה, מה אתה רואה?' ומייד עונה: 'המון אני רואה, בבואם אבשר!' אחר כך היה טקס מכירות הביכורים. הכרוז היה אשר קלופפר. הוא היה מרים את הטנאים - מלאים בירקות, ביצים ועופות - מוכר חזרה לחברים. את הכסף, במנהג הימים ההם, היה שולח לקרן הקיימת לישראל".

 

ואם בעניין חגים עסקינן, תיאור מחגיגת ט"ו בשבט מספקת צביה רבינוביץ מבית הספר המשותף:

"הנני ואספר לכם איך מסדרים חגיגת ט"ו בשבט. אנו, התלמידים, דואגים קודם כול להכין לנו את השתילים לשתילה. אחרי שהכינונו לנו את השתילים, אוספים אנו כל מיני פרחי שדה וקולעים לנו זרים לראשינו.

"כל התלמידים, מכל הכיתות, מתאספים יחד בלוויית המורים על המגרש, שעליו עלינו לשתול את השתילים. השמחה רבה אצל התלמידים. על פי פקודת המורה, מסתדרים כולם בשורה, ומסדרים תהלוכה בכל המגרש, בכדי לקבע את מקום השתילה. אחר כך עומדות השורות דום, והמורה מסביר לתלמידים את ערך החג הזה.

"אחרי שנגמרת ההסברה, מתפזרים התלמידים בכל המגרש, עם כלי עבודה בידיהם, חופרים גומות ומתחיל טכס השתילה. אחרי אשר גומרים לשתול, משקים אותם והשתילים עומדים ירוקים וזקופים מול השמש. אחרי זה נכנסים כל התלמידים, עם המורים, לבית-הספר ומתיישבים לפני שולחנות ערוכים כל מיני פירות. כולנו אוכלים ושרים, ומאחלים לשתילים שיגדלו ויצמחו יפה במולדתנו".

 

בעשורים הראשונים הכל נמדד בקנה מידה לאומי. הפרט מתבטא דרך הקולקטיב  - בין אם הוא חבר מושב, בין אם הוא חלק מהמאמץ המשותף הגדול של היישוב העברי.

וכך מתאר אברהם דנון את חג השבועות:

 

כותרת: עגל מנהלל, קרניו מצופות זהב

 

אברהם דנון: "את חגי הביכורים הראשונים חגגו חברי בית-חנן לא כאן אלא בתל אביב, בגני התערוכה הישנים, היכן שמצוי כיום הנמל, לא רחוק מתחנת הכוח רידינג. היה שם אמפיתיאטרון קטן עם טריבונות עץ. יש לזכור כי לשבועות, כחג הביכורים, הייתה משמעות אחרת לגמרי. עבורנו סימל החג התחדשות, עבודת אדמה, סמל של היהודי החדש העובד את אדמתו.

היינו עומדים על רצפת משאית הוולבו, מחזיקים בסולמות העץ ומבסוטים.

"איך היינו נוסעים לשם? על גבי המשאית שלנו, הוולבו. אז לא היו עדיין מושבים או ספסלים. היינו עומדים על רצפת המשאית, מחזיקים בסולמות העץ ומבסוטים.

"בתערוכה לא היינו לבד. היו שם גם חברי מושבים שקמו כמה שנים לפנינו, כמו למשל כפר יהושע ונהלל. אני זוכר שהנהללים הביאו לתערוכה עגל שקרניו מצופות זהב. זה היה מרשים מאוד".

 

כותרת ביניים: מתרחבים

 

דצמבר 1944. מלחמת העולם השנייה על סף סיומה. עוד חודשים מספר יחזרו החיילים והחיילות המשוחררים הביתה, עולים חדשים יגיעו למושב. בית-חנן נושא עיניו להתרחבות ופיתוח. ובמילים אחרות: סיפוח של שטחים חדשים, עניין שיישובי הסביבה קנו בו מיומנות רבה. 15 שנים אחרי שעלו על הקרקע, מטכסים חברי המושב עצה כיצד לכבוש לעצמם – בדרך חוקית – דונמים נוספים לצורכי התיישבות וחקלאות.

בישיבת המועצה מעלה ח' בן יוסף הצעה יצירתית:

"החבר בדר מבית עובד מסר לי שישנם אנשים בעלי פרדסים על יד הביצה, על אדמת קרן קיימת לישראל, שהזניחום, שאפשר לגאול מידם את השטחים האלו. הם חייבים סכומים גדולים להתיישבות האלף, וארגון כמו שלנו יכול להסתדר גם עם המוסדות וגם עם הפרטים. חלק מהם גרים בבית עובד וחלק אינם כלל במקום. הדבר נמסר לחבר יצחק לוי, והוא הציע לתת את השטחים האלה לחברינו העולים מחו"ל".    

 

כותרת: תרומה ראשונה לבניין בית העם

 

התעוררות משקית מעוררת התעוררות תרבותית.

בבית-חנן חולמים זה זמן מה על הקמתו של בית עם גדול. הבעיה: כדי לבנות בית עם צריך כסף, וכדי לגייס כסף צריך קשרים. קשרים זה דבר חשוב. גם המוצא. הקשר עם ליאון רקנאטי חשוב עוד יותר כי רקנאטי, ספרדי במוצאו ומנהל חברת "ושבו-בנים", משדך בין המושב לבין תורם בשם עובדיה שלם. שלם לא מתגורר אמנם בארץ, אבל "התקשר עם מפעל ההתיישבות בארץ ומרבה בביקורים, בעיקר במשקי חברים ספרדים. התפאר בבית התרבות במעברות, ובאמצעות מר ליאון רקנאטי, שניתנה לו הזדמנות למפעל דומה בבית-חנן".

בישיבת המועצה ב-5.2.45 עולה שאלה אחרת במלוא עוזה. עניין עדין. מלכתחילה ברור היה כי בית העם ייקרא על שמו של ד"ר אשרוף וכי ייתכן אחרת? אלא שבינתיים התהפכו היוצרות. עובדיה שלם תרם לבית-חנן סכום משמעותי של 1,000 לא"י, ולכולם ברור כי ההיגיון מחייב, ודומה שאף "הנדיב" עצמו מצפה לכך כי בית העם ייקרא על שמו. בבית-חנן לא מתכוונים לוותר. כסף זה דבר אחד, החלטות וכבוד זה עניין אחר.

ועכשיו, בפברואר 1945, לא נותרה אלא השאלה:

האם להתחיל בבניין בית העם כבר עכשיו, ולהכות על הברזל בעודו חם, או שמא נמתין עד לסיומה של המלחמה?

המלחמה אמנם בסיומה, ועד להכרזת הכניעה של גרמניה יחלפו עוד חודשיים ימים בלבד, אבל החיילים עדיין מגויסים, ובעלי המשקים המשרתים בבריגאדה היהודית ובצבא הבריטי רחוקים. תחת הסעיף של "עיבוד פרדסי מגויסים" אנו מוצאים:

"הוחלט להתקשר עם פועלים, לעידור וזיבול חימי של פרדסי המגויסים והנעדרים".

 

כותרת ביניים: טרקטור לבריכות הדגים?

 

התעוררות משקית אמרנו זה עתה?

גם ענף המדגה הולך ותופס תאוצה. באביב של שנת 1945 מתווכחים חברי המועצה אם לקנות טרקטור קטן (25 כוח סוס) לביצה, אם לאו. הוויכוח נוקב. בסוף מתקיימת ההצבעה. ארבעה מצביעים בעד רכישתו של טרקטור חדש. ארבעה מצביעים נגד. באווירה מנומסת ושקולה, המאפיינת מזה שנים את דיוני הוועד והמועצה, מחליטים על פשרה כלכלית חכמה:

קודם נתעניין אצל "תנובה" אם קיים ביקוש גובר לדגים, בהמשך נעשה בדיקות קרקע, ננסה את הטרקטור כמה ימים ואחר כך, אחר כך, נחליט.

אבל רגע.

בריכות הדגים - ענף רווחי הוא, או לא?

בישיבת ועד אחרת שופך יצחק מנדה אור על עתידן הכלכלי של בריכות הדגים: 

"השתתפתי באסיפה של מגדלי דגים. שמעתי שם שיש סיכויים טובים. אולם הזהירו לא להיכנס להוצאות גדולות, כי המעבר מימי מלחמה לימי שלום מחייב זהירות. אסור לבנות בריכות דגים על אדמה חקלאית".

בשנים הבאות ממשיכות בריכות הדגים להעסיק את אנשי בית-חנן. לא ברור אם מדובר בענף שיצעיד את המושב קדימה, או שמא חס וחלילה יתגלה כמקור להפסדים.

באסיפת חברים הנערכת סוף 1945 אומר יצחק לוי בכנות רבה:

"עלינו להסיק מסקנות על רנטביליות הענף, ולדעת האם עלינו להרחיבו או לחסלו. אני בעד הנהלת חשבונות בצורת אמורטיזציה (בלאי) של שנתיים וחשבונות נקיים. נדע שתוך שנתיים שילמנו את כל האינוונטר ואת הבריכות. עלינו מעתה לנהל את החשבונות ולדעת כיצד משתלם המפעל".

לעומת זאת, הטכנולוגיה ההולכת ומתפתחת מביאה עימה בשורות טובות ללולנים של בית-חנן. באביב של שנת 1945 שומעת  המועצה מיצחק תנחום שאחרי ביקור בתחנת הניסיונות החליט כי יש טעם לרכוש מדגרות חדשות. את המדגרות ירכשו במשביר לצרכן. אבל עדיין, ההחלטה לא נופלת. "עלינו", אומר תנחום, "למנות את העובד במדגרות, להטיל עליו נסיעה וחקירה במושבים שיש שם מדגרות, וכן על לימוד המקצוע".

לאלו הדואגים נאמר כי המדגרות ייבנו עד מהרה. הממונה עליהן יהיה אהרון מיס, והן יתגלו כמוסד משקי מושבי בעל יעילות רבה.

 

כותרת ביניים: לומר לחבר את האמת בפנים

 

באחת מישיבות המועצה של תחילת שנת 1945 מגששים החברים, בעדינות רבה, סביב חבית של חומר נפץ. קוראים ל"חבית" הזו "חברים המועסקים בתפקידים ציבוריים במושב". מדובר בסוגיה מוכרת. במשך מחצית שנות דור עושים חברים מאמץ לזכות בתפקידים ציבוריים. בדרך כלל השכר טוב. וחשוב יותר: בניגוד לתוצרת חקלאית, שהתמורה עבורה אינה ודאית, משכורתו של עובד ציבור מגיעה ביום ובתאריך ידועים מראש.

 

עד כאן היתרונות, ומכאן - לחיסרון: ומה יקרה כאשר חבר נושא עיניו לתפקיד, אבל חבריו למושב אינם מחבבים אותו, או אינם סומכים על כישוריו המקצועיים?

וכיצד אומרים בעדינות את הדברים, ומגינים על האינטרס של המושב?

על כך לא ניתנה תשובה ברורה עד היום...

סוגיית חברים העובדים במוסדות המושב ממשיכה להעסיק את אנשי בית-חנן. היא תמשיך ותעסיק את החברים כל עוד יימשכו המאבקים על פרנסת היום יום.

להוסיף רשימת עובדים בשכר מקרב חברי אגודה, מתאריך 25.7.48. למצוא מכתב שכתבו עולים שהוחזקו במחנה מעצר בעכו. אמוץ

 

כותרת ביניים: להרים מגבית להצלת יהודי בולגריה!

 

כמו תמיד, יש כאלו שמנהיגים ומנווטים, ויש כאלו השקועים עמוק בענייניהם האישיים ומניחים למנהיגים להוביל את היישוב קדימה. לאקטיביסטים הדבר מפריע. ביוני 1945 קובלים אשר כהן ויצחק מיטראני על כך שבמושב לא התקיימה מזה זמן רב אסיפת חברים. החברים מחליטים כי מעתה ואילך יהיו  אסיפות החברים תדירות יותר. יהא מספר המשתתפים אשר יהא, חברים יקבלו החלטות. אגב, באסיפה זו משתתפים 22 חברים, כחמישית ופחות מכלל חברי המושב.

בישיבתה הפעם מחליטה האסיפה  להקצות 300 לא"י למגבית להצלת יהודי בולגריה, שמצבם עדיין איננו ברור. רק מאוחר יותר יגלו חברי בית-חנן כי התמזל מזלה של יהדות בולגריה, יחסית לקהילות יהודיות אחרות באירופה.

 

כותרת ביניים: ההצעה - לקלוט 70 ילדים עולים!!!

 

בארץ ישראל שומעים את משק כנפי ההיסטוריה. לארץ מתחילות  לזרום ידיעות ראשונות על היקף המיליונים שנספו בשואה. הלחץ על חופי הארץ וגבולותיה הולך וגובר. במקביל מגבירים הבריטים את הפיקוח על החופים. תוך זמן לא רב יוכשרו בקפריסין מחנות מעצר, שיקלטו עשרות אלפי עולים בלתי לגליים שניסו להגיע לחופי הארץ. ניסיונות נואשים נוספים נעשים גם מגבול הצפון, שם עושים את דרכם יהודים עולים מלבנון, סוריה ועיראק. 

 

בית-חנן מטה שכם. תוך זמן קצר עתיד היישוב לבצע מהלך קליטה דרמטי, שירשום פרק אנושי מזהיר בתולדות המושב. ביוני 1945 מכנס הוועד אסיפת חברים דחופה, מחוץ למניין. גם מבעד לדפי הפרוטוקול המחוררים, והלשון היבשה, מחלחלת התרגשותו הרבה של אשר כהן, האומר לחברי המושב:

"הוזעקנו וכינסנו ביום ב' אסיפה כללית דחופה, בנוכחות החבר פיינשטיין, לדיון על קליטה מיידית של ילדים ונוער עולה. התרשמנו מדברי האורח הפותח. ביקשתי את הנוכחים להביע דעתם והיסוסיהם, על מנת ללבן את החששות, הספקות, התנאים, שאלות שיכון וכו.

"מחוץ להצעה: האם אפשר הדבר לשכן את הילדים בבית משותף ותוך טיפול משותף? לא נשמעה הצעה אחרת, והוחלט שהמושב קולט 70 ילדים - ילד למשק".

 

אשר כהן איננו מסתיר את התקווה לקלוט את ילדי סוריה לבית-חנן, ואת האכזבה העמוקה מתגובתם של חלק מחברי המושב:

"והנה למחרת יצאה ועדה נבחרת לערוך את המפקד והתברר: מתוך 40 במושב, 20 הסכימו לקלוט, ובהתיישבות – מתוך 30 מוכנים לכך רק 8".

עונה חיים בן יוסף:  "... כי הרי הגיוני היה, שכל אחד יקבל ילד אפילו למיטתו הוא, לולא השערים הנעולים ואיסור היציאה מארצות הגולה. ושכחנו שגם לילדינו היה מוכן גורל אכזר, לולא קרה הנס במלחמה במזרח התיכון".

תומך בו מרדכי בן בשט:

"עמוסי דאגות אנו וקשה להוסיף נטל. אולם עלינו להיענות לקריאה, ולהציל ולקלוט. כיצד נתרעם על הגויים ונתבע ברחמנות והבנה לעניינינו, כאשר בקרבנו היחס הזה להצלה וקליטה?"

מחזקת סופי לוי, ואפילו מציעה לפעול נגד הסרבנים:

"בני אמר, ביום פרידתנו מאיתנו ולכתו לצבא, כי השתמטות אינה רק מהצבא, אלא מכל חובה לאומית וציונית-חלוצית. תוצאות המפקד הנוכחי מוכיחה על השתמטות מגונה... אני מציעה, אם הרוב הגדול רוצה להיענות, אזי להעניש את המשתמטים. אם הם עובדים ציבוריים, אזי לפטרם ועל היתר להטיל תשלום 2 לא"י לחודש".

 

כותרת ביניים: קליטה? נחמד, ומה עם "חברה עצבנית"?

 

לעומתם, בלינה בן בשט פורטת את החלום לפרטים מעשיים:

"אין מתנגד לקליטה. יש קשיים אישיים. יש להסביר מה יהיה עם חברה עצבנית שלא תוכל להמשיך חמש שנים?"

משיבה לה לאה בן מאיר, בהצעת רוטציה יצירתית:

"אני מציעה שנקבל רק 35 ילדים, וכעבור שנתיים וחצי להחליף את ביתם במושב ולהתחלף"...

על המשימה הלאומית הבלתי צפויה, וחלוקת הנטל הלא שווה בין העיר לבין הכפר, מתקומם חיים סמו:

"החלוקה בארץ מאוד לא שווה. העיר לא קולטת, ואין מנוחה ומטילים על הכפר. ובכפר גם כן לא כולם נענים. זה לא ייתכן. אם אנו לבד לא נגאל את העם, ונתבע היענות, בכל היישובים, בהסתדרות, בארץ".

למרות שבמפקד לא היו נלהבים, הרי שבאסיפה מגלים החברים התלהבות רבה ובעד ההצעה מצביעים 55 חברים. החברים מחליטים:

"מגרילים מייד את תור הקולטים. את המשתמטים מביאים לפני אסיפה כללית להחלטה על אמצעים נגדם".

החלטות זה דבר יפה, אבל ימים אחדים אחרי שקבעו כי ינקטו צעדים חריפים נגד המשתמטים, מתברר כי "למרות החלטת האסיפה הכללית, רבים המשתמטים מחובת הקליטה. הוועדה ערכה מפקד חדש של המוכנים לקלוט ומכניסה מחר למושב 25 ילדים".

סוגיית הילדים הסורים מעוררת סערת רוחות. החבר ניסים שמואילוב אומר:

"מתוך היותי ברשימת המסרבים לקלוט ילד, אני מבקש לשחררני מהמועצה עד גמר הבירור".

 

כותרת ביניים: ומי ישלם עבור חינוכם של הילדים העולים?

 

כדי להעריך את גודל המעשה, יש לצלול לאחור 65 שנה. התקופה: תום מלחמת העולם השנייה. המשקים לא מבוססים עדיין במלואם. חלק מהחברים במושב נאבקים כלכלית כדי לייצב את המשק. חלק אחר של החברים עובד בעבודות חוץ כדי לאזן את המשק המשפחתי. הבתים אמנם קיימים, אבל עדיין קטנים יחסית.

ויותר מכך: המושב לא נערך מראש לקליטת הילדים. ההודעה על קליטתם נעשתה באופן מיידי ואף על פי כן, למרות הקשיים, קלט בית-חנן באותו קיץ של שנת 1945  36 ילדים ונערים מגיל שש ועד גיל 14. רק שניים מהילדים לא נקלטו באופן מוצלח.

תיכף ומייד צצה ועולה לה בעיה חדשה:

חינוכם של הילדים בבית-חנן עולה כסף. החברים שואלים: האם בנוסף לקליטתם, עלינו לשלם את שכר הלימוד שלהם? האם אין המשימה מוטלת על הכפר או על המוסדות? ואולי נחייב בהוצאות את "החברים המשתמטים"?

 

הצעה מעשית לא מתקבלת, אבל האסיפה מקבלת את דעתו של מיטראני: למרות דרישתם של המוסדות לקלוט ילדים נוספים, בית-חנן יימנע לעת עתה מקליטה של ילדים נוספים, עד שיושלם הליך קליטתם של 36 הילדים שכבר מצויים במושב.


 

כותרת ביניים: המרד של כיתה ח'

 

נראה כי סיומה של המלחמה וקליטתם של הילדים מסוריה מפנים את הזרקור לעבר חינוך הילדים. מעבר לעובדה שההורים אינם מרוצים מהאווירה בבית הספר ומהישגיהם הלימודיים של ילדיהם, פותחים ילדי כיתה ח' במרד נגד המורה. המרד סוחף את העניינים בבית הספר לכלל משבר כללי. עכשיו מתברר, כי בניגוד לתקוות, לא תיפתח בבית הספר כיתה ט' וכי לילדים אין סידור לימודי לשנה הבאה. יצחק מיטראני מעיר בדאגה, כי רמת הלימודים נמוכה, והדבר נובע בין השאר מכך שהמורים לא מתגוררים במקום.

יצחק לוי מעיר בצדק, כי "ילדינו לא עברו בשיטתיות ויסודיות על חומר הלימודים, כי אנו מעמיסים עליהם גם את עבודות המשק. מציאותנו: 2 כיתות בחדר אחד, והדרכת מורה אחד. ובתנאים אלו אנו רוצים להמשיך כאן בבית".

חיים בן יוסף: "אין קאדר של מורים שאפשר לקבל את הרצוי. וכל מורה שהחלפנו – הבא היה יותר רע".

 

כותרת ביניים: חיכוכים


לצד השמחה על סיומה של המלחמה וההתפתחות המשקית, קיימים תמיד חיכוכים. בית-חנן איננו מושב גדול. הקשיים, החיכוכים בין החברים, החריקות של המכונה ההולכת ונבנית - כל אלו נותנים את אותותיהם. בינואר של שנת 1946 מתפתחת תגרת ידיים בתחנת האוטובוס, והחבר א' מובא לדיון בפני האסיפה. אז נראו הדברים כמו התפרצות בלתי תרבותית. במבט לאחור של 63 שנים, אפשר גם לחייך.

וכפי שמסביר א' לחברי המועצה:

"עמדתי בתור לעלות לאוטו אל בית-חנן. נדחף אדם לעלות שלא בתור, ולא נתתי לו. קמה צעקה, אולם היו משתתקים כולם, לולא התערב האגרונום פייגין ובעט בי ברגליו. הגיבותי והשבתי במכה. התערבה עדה פישמן וגידפה בגסות. לא התאפקתי והשתקתיה. אילו ידעתי מי היא, לא הייתי פוגע בה".

מאשר בכור אלעזר:

"חיכינו להיכנס לפי התור והחלה קטטה ותגרת ידיים. גם עדה חירפה בגסות. במקום להשקיט את הנוסעים. דבריה הוסיפו רוגז והגדילו את הסערה".

המועצה מחליטה לנזוף בא', לדרוש התנצלות בפני פייגין ופישמן, ומחייבת אותו בקנס של 5 לירות, שיועבר ישירות, באופן הטבעי ביותר,  לקרן הקיימת לישראל.

 

כותרת ביניים: "כלניות" פושטות על בית-חנן

 

וברקע, כמו תמיד, האירועים הכלל ארציים. בדרך כלל נהנה בית-חנן מעובדת היותו יישוב מבודד יחסית. אלא שפעם אחת החליטו הבריטים לבדוק מה קורה בפרדסי בית-חנן.

מספרת בזיכרונותיה שושנה כהן:

"פעם, בתקופת המנדט הבריטי, באו לכאן ה'כלניות' לחפש נשק. הם התפרצו לבית עם נשק דרוך, נכנסו לחדר השינה, רוקנו את ארון הבגדים וזרקו הכל על הרצפה. באותו זמן אני הייתי בלול, אספתי ביצים. בבית היו חמותי הקשישה ובתי, שהייתה אז תינוקת בת תשעה חודשים. חמותי נבהלה ויצאה אלי בצעקות, כי חשבה שהם רוצים לקחת את הילדה.

"הגעתי בריצה הביתה והחיילים התחילו לדבר אתי אנגלית, אבל אני לא מבינה אנגלית, ובסופו של דבר הם הסתלקו והמשיכו לבית הבא. הם התנהגו בפראות וזה היה מפחיד. בעליית הגג היה מוסתר האקדח של בעלי, אך הם לא מצאו אותו. ילדים שהיו בחוץ רצו להזהיר את החברים שה'כלניות הגיעו'. באותו יום הבריטים נכנסו לכל בית במושב, אך לא מצאו שום דבר, למרות שבלא מעט בתים היו סליקים".

 

כותרת ביניים: לשומר עוד יש אמביציה?

 

ועוד בענייני ביטחון. בשנת 1946 קיים עדיין שומר בשכר למושב, אולם קיימת תחושה כי מרכז הארץ הולך ומתיישב, וכי ענייני הביטחון הולכים ונעשים דחופים פחות. אנשי המושב שואלים את עצמם האם לשומר יש עדיין את ה"אמביציה" הנדרשת ואם "זאב מחפש לעבור למקום יותר טוב, הרי הרצון הזה מפריע מאוד להשקיע אמביציה בתפקידו".

אנשי בית-חנן שכחו רק דבר אחד:

תמורת האבטחה זוכה השומר שלהם לתנאי דיור מפליגים.

בנאיביות של אותם ימים מסביר למועצה השומר זאב סלמון:

"כל עוד גרתי מחוץ למושב, רציתי לעבור מכאן. אולם מאז פיניתם עבורי דירה בתוך המושב, אין רצון אצלי לעזוב ואמביציה לא חסרה. ואולם אין לי כל עזרה".

זאב מסביר, חברי המועצה נרגעים, ואפילו מציעים לשכור עוזר שומר, ללא דיור, כדי לעזור בשמירת המושב ההולך ומתרחב.

 

הנוטרים הצעירים באימון בפיקודו של אליעזר מנדה.

כותרת ביניים: לגייס נוטרים משורותינו!

 

מלחמת העולם השנייה על סף סיום. קץ המלחמה יביא בכנפיו מלחמה נוספת: מאבק בשלטון הבריטי. המוסדות הלאומיים יודעים שיש לעשות הכול כדי לחזק את כוחות המגן. חלק מהשיטה - להתגייס באופן רשמי לחיל הנוטרים. שם מקבלים אוכל טוב, שכר לא רע, והכי חשוב:

מתאמנים עם נשק חוקי, בחסות השלטון, לקראת יום פקודה.

בית-חנן נקרא אף הוא לדגל, ומועצת המושב קובעת:

"רצוי לתבוע מהנוער שלנו בגיל גיוס להתגייס לנוטרות".

ואכן, רבים נענו לקריאה. צעירים מאוד וצעירים קצת פחות:


 

לשים במסגרת

·    שמוליק לוי

·    יצחק בן-מנחם

·    ניסים תנחום

·    מרדכי גוזז

·    דוד אסיאס

·    משה ארזי

·    יעקב בכר

·    ניסים שמואילוב

·    משה ברוך

·    ג'ק לוי

·    אברהם טולדו

·    משה בן-מאיר

·    חיים אשכנזי

·    חיים סמו

·    אברהם דנון

·    יצחק גרון

·    אהרון מיס

·    יצחק פילי

·    יצחק בן-אברהם

·    ידידיה פרץ

 

 

בנוסף, ממליצים חברי הוועד לקבל את מועמדותו של משה יצחק מושיוב לנוטרות במושב, "ולהמליץ על עבודתו בפני ועדת הגיוס". 

המושב הולך ומתבסס. 16 שנים אחרי שעלה על הקרקע, מעסיק בית-חנן 16 עובדי חוץ, בעלות חודשית של 472 לא"י (בראש הסולם - שלמוני, עם 40 לא"י לחודש).

 

כותרת ביניים: נהג אגדי ושמו מרטין

חוץ משלמוני, היו עובדי חוץ אחרים, במשך שנים רבות. היה, למשל, הנהג המיתולוגי מרטין שטרן. דמות נערצת על כל ילדי המושב.

מספרת בתו, יעל כוכב:

"אבא מרטין ואמא יהודית נולדו בגרמניה ועלו לארץ ב-1936, לאחר הכשרה. בהתחילה התגוררו בגבעת השלושה. אבא השתתף בבניית נמל תל אביב ועבד במחצבות ראש-העין. אמא עבדה בגן-הירק. כעבור שלוש שנים עברו לראשון לציון ואבא עבד כנהג ב"דרום יהודה" ואחר כך ב"שלב". בתפקידו זה היה מביא הספקה לבית-חנן.

"ב-1944 עברו הורי לגור בבית-חנן ואבא הפך לשכיר במושב. אבא עבד על משאיות שונות, ועל הרכב המשוריין במלחמת העצמאות. בתאונה שהייתה לו עם המשוריין, נפלה הדלת על רגלו והוא צלע  עד סוף ימיו. זה לא הפריע לו להוביל תוצרת חקלאית לתל-אביב ולירושלים הנצורה, להביא גרעינים למחסן ההספקה מנמל חיפה ולהוביל פרי הדר לנמל.
מרטין שטרן ויעקב ישעיה פורקים עופות מהמשוריין בירושלים הנצורה במלחמת העצמאות.
את עבודתו ביצע תמיד במסירות אין-גבול וללא לאות. אמא עבדה במשך שנים כעוזרת גננת בגן המושב".

נהג נוסף הוא ברטו (אברהם) בני. ברטו הגיע לארץ עם הוריו בגיל 15, היישר  למשק של אחיו ניסים. במלחמת העולם התגייס לצבא הבריטי ובמלחמת השחרור - לצה"ל. לאחר נישואיו לסולצ'י רכש צריף בשכונת הצריפים, שם גם גדלו הילדים טובה והודי. ברטו החל לעבוד כנהג משאית והוביל תוצרת חקלאית לשווקים, ועסק בחלוקת לחם במושב.

כיוון שבשלב מסוים החל הלחם להימכר בצרכנייה, עבר ברטו לעבוד במחסן ההספקה וניהל אותו במסירות שנים רבות. יחד עימו במחסן ההספקה עבדו נתן משולם, גם הוא משכונת הצריפים, ויחיא מיבנה. בתחילת שנות השמונים הפסיק מחסן ההספקה לייצר תערובת ללולים. החברים החלו לרכוש תערובת מספקי חוץ וברטו פרש לגמלאות. 

 

עובד חוץ אחר הוא דניאל מרין. דניאל עלה ארצה בתחילת שנות הארבעים עם קבוצת עריקים מצבא אנדרס. עם עלייתו עבד דניאל בגידול דגים ביישובי הצפון. לבית-חנן הגיע בעת שיצחק מנדה, האחראי לבריכות הדגים, חלה בצהבת. עם סגירת הענף במושב, עבר לנהל את מחסן הביצים. בהמשך עבד בצרכנייה, וממנה פרש לגמלאות. בכל תפקידיו שרת את המושב במסירות ואכפתיות והרגיש עצמו חלק מהגוף החי של המושב.

 

כותרת ביניים: לקראת עצמאות

 

בינואר 1946 שוככות רוחות המלחמה. כבר בימים אלו משתחררים החיילים וחוזרים הביתה. פרי ההדר נקטף ונשלח לשווקים, מזכה את בית-חנן במוניטין הראויים לו. מיליוני ביצים נאספות, נשקלות, נשלחות מדי שנה לשוק בארץ.

מיליוני ביצים נאספות, נשקלות, נשלחות מדי שנה לשוק בארץ.

ושוב, הולך וגובר רצונם של  החברים להתנתק אט אט מהמוסדות הקואופרטיביים. פחות לתפקד כקולקטיב לאומי עברי, יותר לעשות איש איש למען ביתו שלו.

דומה כי הדבר מובן. אחרי שנים רבות, שבהן נאחזו לא פעם זה בזה, מרגישים איכרי בית-חנן כי ניתן להתחיל להתרווח קמעא, ליישר את הגב. עדיין נדרשים פה ושם עזרתם של המוסדות המיישבים, אבל בתחומים מסוימים ניתן להצליח גם בעשר אצבעות.

בינואר 1946 מתקבצים ובאים לאסיפה חברים במספר חסר תקדים: כמעט ארבעים איש, כדי לדון בסימביוזה השיווקית עם "תנובה". זאת עקב ניסיון עצמאי של אגודת בית-חנן לשווק בכוחות עצמה ביצים ופרגיות. הקואופרטיב דורש כי כל השיווק יעבור דרכו.

מבחינתם כך היה וכך יהיה.

אנשי בית-חנן, אינדיבידואליסטים עוד מימי עלייתם על הקרקע, שואלים עצמם אם אי אפשר גם אחרת.

אומר חיים בן-יוסף:

"הכרחי ריכוז מוחלט של תוצרתנו. יד חופשית להנהלה, לפעול תוך הוראה לא לצאת מ'תנובה'".

חולק עליו יוסף גרסיאני, ממצדדי הפרישה:

"היו עיתים, שלא היה לנו לחם ואיש לא דאג לנו. עתה רוצים להפריע לנו ליהנות מעט ואל נרשה זאת. אם יתבעו 100% תוצרתנו, לא אהסס לצאת את 'תנובה'".

רחמים לוי: "...דעתי היא 'כניעה ללא תנאי'. שיווק 100% על ידי תנובה". 

יעקב ישעיה: "לו הוצאנו מ'תנובה', היינו הופכים יריב של 'תנובה' וזה לא ינעם לה. לא ימהרו לוותר עלינו. יש מקום למשא ומתן".

בסופו של דבר, מחליטים אנשי בית-חנן להישאר עם "האח הגדול" בתנאים הקיימים, מבלי להיכנס למשא ומתן. 16 מהמשתתפים מצביעים בעד המשך השותפות ההיסטורית, שישה מהחברים מצדדים בעד יציאה מתנובה, ושישה מהם נמנעים.

 

כותרת ביניים: החרם על בית-חנן

 

אבל באסיפה שלאחריה עדיין סוערות הרוחות. דוד אסיאס מגלה כי קיבוץ גן שמואל מכר בעצמו "תפוחי אדמה ב-65 לא"י הטונה, ו'תנובה' החרישה. אנו היינו גלויים. נתבע בירורים לגבי כל המשקים. ועד לבירור, לא יינקטו אמצעים".

מעיר בחוכמה יצחק מיטראני:

"כשהעניין נגע בקיום, הייתה הבנה. האם כזה המצב היום? 'תנובה' מחפשת את הגבול. וטועים אלו העושים חשבון רגעי ומוכנים לצאת את 'תנובה'. האם אין אנו אשמים שאין לנו איש בהנהלת 'תנובה'?"

התבטאות ציורית במיוחד מספק לדיון יוסף לוין:

"צדיקים של 100% ב'תנובה' לא נוכל להיות, כי ירבו הפורצים. נניח שנקטין את הרווחים, האם בידינו להקטין את ההוצאות? אנו בונים משק ומשלמים שכר גבוה לבנאי. קונים נעלי המשביר, בוקר – והם מקרטון". ["קמים בבוקר – ומתברר שהם מקרטון"]

בשלב מסוים, מחליטה "תנובה" להכריז מלחמה על המורדים מבית-חנן. היא מחרימה את קבלת התוצרת החקלאית במשך 60 יום, מראה למושבניקים מי הוא בעל הדעה ומי הוא בעל הכוח. בתגובה נערכת אסיפת חברים בנושא, שלישית במספר. החברים מחליטים להיכנע לתנאיה של "תנובה" ולשווק דרכה 100% מהתוצרת.

 

כותרת ביניים: המורדים

 

חודשים מספר לאחר מכן, באוגוסט, מתחדש הדיון. והשאלה הפעם: האם להמשיך עם "תנובה-אכספורט", או לנסות לשווק את התפוזים באופן פרטי? האם לעבוד בצורה מסודרת עם המוסדות, או שמא אפשר מדי  פעם למרוד ולהעז, ולמכור את הפרי כולו לקבלנים פרטיים? והכי חשוב: האם נקבל את המחיר המובטח?

בעוד המושב כולו עובד דרך "תנובה",  מגלה מיטראני באסיפה הכללית  שסוחרים באזור ביצעו התקשרויות פרטיות עם אחדים מאנשי בית-חנן. הפרוטוקול לא חושף שמות, אבל מיטראני מגלה כי המחירים בקרב הקבלנים היו גבוהים יותר והרווחים נאים.

הבעיה: אם רוצים אנשי המושב לארוז ולשווק את הפרי בצורה עצמאית, דורש העניין בנייה יקרה של בית-אריזה חדש והעסקה של קבוצות אורזים מיומנים. נו, לא פשוט יותר לקבל מחירים נמוכים, להתיישר עם הקו, ולהעביר את כאבי הראש לחברים מ"תנובה"?

 

כותרת ביניים: בעיה חדשה – מחיר הלחם

 

אך תם המאבק עם תנובה, וכבר מתחיל לו מאבק אחר. הפעם –  עם האופה. הסבר קצר: במשך שנים התנהל המושב כמו בתוך בועה. בעלי מלאכה שהתגוררו בשטחו סיפקו לו שירותים שונים כמו חינוך, בריאות, ומוצרי מזון שונים. מצד אחד תיפקד היישוב כמעין אוטרקיה כלכלית עצמאית (יחידה כלכלית סגורה). גם בשנים קשות לא חסרו בו פירות, ירקות, בשר ולחם. ומצד שני, היה הכפר "נתון" בידיהם של בעלי המקצוע.

 

בפברואר 1946 מתעורר ויכוח בין מועצת הכפר לבין האופה קובלינסקי. זה האחרון טען כי "שכר העבודה עלה והחיים התייקרו. זה מחייב להעלות גם את מחיר הלחם. כאשר הורדתם את מחירו כאשר הוא ירד בעיר, כן יש להעלותו כעת, כאשר מחירו עלה".

אבל את תושבי בית-חנן לא יוליך איש שולל.

 "יש טענות רבות על טיב הלחם וניקיונו", אומר מרקו בכר, "אולם אשר למחיר, לא זה של תל אביב יקבע כי הוא נמכר בחנויות והחנווני מרוויח ממנו. את ההפרש הזה לא נשלם בכפר".

מוסיף אשר כהן ומחזק:

"לא אקבל את הטענה בקשר לניקיון. התל אביבים לא יוציאו לחם לא אפוי ולא נקי לשוק. ומדוע אנו חייבים לאכול הכול?"

אבל איכותו של הלחם ממשיכה להידרדר. קובלינסקי מסביר שהוא מקבל קמח גרוע. חברי המועצה מסבירים לו שאם טיב הלחם לא יהיה סביר, הם ייאלצו להתחיל לקנות לחם בראשון לציון.

בסיומו של הדיון, כרגיל, ממנים ועדה. הפעם אלו מרקו בכר ושלמה לוי, האמורים לברר את מחיר הלחם במאפיות הקואופרטיביות של תל אביב. בכר ולוי הם גם שינסחו את חוזה ההתקשרות עם קואופרטיב התחבורה "שֶלֶב", שעימו עובד בית-חנן.

 

כותרת: נו, מתי יהיה לנו בית עם?

 

באותו חודש פברואר עולה על שולחנה של המועצה עניין חדש-ישן. בית העם. לא מכבר ניתנה למושב תרומה של 1,000 לירות. ומה עכשיו?

בדיוניה נושאת המועצה ונותנת בינה לבין עצמה, בעניין בנייתו של בית העם. המצב נכון להיום: בית-חנן עורך את הפעילויות התרבותיות שלו בצריף העץ שהובא מפתח תקווה, והחברים חוששים לשלומו (וגם לשלומם). בדיון צץ ועולה אופי החברים. יש זהירים יותר, שמציעים כי לפני שנבנה לעצמנו בית עם, נקים בית אריזה ואף נבחן את מאזן השנה הקודמת. ויש נועזים ואופטימיים יותר, כמו אשר כהן, הסבור ש"המושב שלנו, והסביבה, זכאים לבית עם ראוי לשמו. ועל כך נרכז את מאמצינו".

ביוני, ארבעה חודשים מאוחר יותר, ממשיכים החברים להתווכח על בניית בית העם. המעשי מכולם הוא יוסף לוין, שקם באמצע האסיפה הכללית ומסביר באמצעות אריתמטיקה פשוטה: "איך שתרצו לעשות חשבונות, יש דרך אחת פשוטה: כל חבר משתתף ב-100 לא"י. כעת אין לנו יכולת כזאת ולכן הצעתי היא לחכות עד הסתיו ואז להחליט".

 

לשים בבקשה בבוקסה, אמוץ

כותרת: כמה עולה אצלכם משק?

במרץ 1946 מאשרת המועצה מגרשים לתושבים הבאים, בכיכר השיכון א': ב' אלעזר, מ' בן ארויה, י' סידי, סמי אלעזר, אהרון לוי, צבי דגן, צ' נבון, מלכי. בנוסף, הוחלט להקצות מגרש למורה יוסף פרייצס.

וכמה עולה עכשיו משק בבית-חנן?

בשנת 1946 מוערך משק גרשון במחיר של 2,453 לא"י ונמכר לאלפרד לייב.

 

כותרת ביניים: זה רוצה עבודה, זה תובע צריף...

 

חודש מאי, שנת 1946. בית-חנן קיים כבר 17 שנים, והוותיקים עתה הם כבר ממש ותיקים. חלק חצה אפילו את גיל הארבעים. בימים אלו, ובפרט אחרי המלחמה, מתוודע בית-חנן למגמה חדשה. אחרי שירות צבאי של חמש שנים, שבים הבנים החיילים הביתה. מצד אחד שמחה גדולה. מצד שני, מתברר כי חלק מהם מבקש לעצמו פרנסה ורוצה להישאר בגבולות המושב.

 

אחד הכיוונים הפופולאריים בקרב החיילים המשוחררים – עבודת נהגות. באביב של אותה שנה תובע ברטו בני להקים בבית-חנן קואופרטיב תחבורה. הוא מבקש כי המושב, יַפנה אליו ואל חבריו את כל עבודות ההובלה. כיוון שבני רואה עצמו כעובד מן השורה, הוא גם תובע שהמושב יעניק לו ולנהגים האחרים דיור מתאים.

 

אחרי תביעתו של בני, באה בקשתו של צ' נבון. נבון מזכיר לחברים כי הוא הראשון מבית-חנן שהתגייס לצבא הבריטי, מזכיר נשכחות:

"הובטח לי צריף המושב (המורים) לדירה ואדמה לעבוד. וכיום נשכחו ההבטחות אולם אני לא שכחתין, ואני תובע את קיומן".

 

אנשי בית-חנן, מנוסים ומיומנים בטיפול ב"תביעות ישנות", אינם נבהלים. כשיש בעיה דחופה, כדאי תמיד להקים ועדה. חברי הוועד ממנים את יעקב ישעיה, יוסף גרסיאני וישראל כהן לטיפול ב"בנינו המשתחררים".

ובינתיים, עד שהוועדה תשב ותדון בעניינים אלו, אף אחד לא מקבל כלום...

במקביל ללחץ לרכישת המשאית, גוברים הצרכים המשקיים של המושב. לשבחם של אנשי בית-חנן יש לומר כי הם זהירים, שקולים, ובעלי חוש עסקי מפותח למדי. למרות הדרישה לקנות סוף סוף "מכונית משא" למושב, מציע מרקו בכר לחכות. לפי האינפורמציה המצויה בידו, עתיד השוק לקלוט בשנה הבאה משאיות רבות ומחירן יֵרד בצורה משמעותית. מוסכם להמתין עד לירידת המחירים, "ובינתיים לדאוג ולהכין את הנהג".

 

כותרת ביניים: לא קל, אבל ממשיכים לטפל ב"ילדים הגאולים"

 

במחצית יולי 1946 דנה האסיפה הכללית בעניין "הילדים הגאולים" (מסוריה). מה שהחל בהתלהבות גדולה, בפטריוטיות, בנחישות של הענשת המשתמטים, מתגלה אט אט כעסק לא פשוט. ראשית, ישנו העול הכלכלי. ומעבר לכך, הטיפול באותם ילדים גדושי טראומות אינו קל כלל. באסיפה מסביר אשר כהן כי ככלות שנה מקליטת הילדים, רבו המשפחות הדורשות את העברתם מסיבות שונות. הוועדה מצדיקה חלק מהן, אולם "חסרת אונים היא להעביר ילדים למשפחות אחרות".

ליוסף גרסיאני לא ברור על מה כל המהומה:

 "החלטנו שכל משק מקבל ילד. יש להגריל, לפי תור, ולחייב את כולם לאמץ ילדים".

חיים סמו מכה על חטא, ומגלה כנות רבה:

"החלטתנו מאז, לקלוט ילד בכל משפחה, הייתה נמהרת. יש משפחות הרוצות לקלוט, ואינן יכולות, והילד סובל. ויש שלא רוצים לקלוט ואם נכפה עליהן – שוב הילד יסבול".

מאשים יצחק מיטראני:

"אני הזהרתי מפני התלהבות מופרזת. אני חוזר על הצעתי – להקים חברות ילדים במושב. זה יותר קל ונוח לילדים ולנו. אולם בינתיים אין אנו פטורים מקליטה".

בסופו של הדיון נופלת החלטה: כל משפחה בבית-חנן תקלוט ילד, לפי תור. אלו שיעמדו בסירובם, ישלמו 4 לא"י מדי חודש, "דמי אחזקתם".

בין ילדי עליית הנוער מסוריה נמצאים גם האחים יצחק ופרידה לבית גמליאל. יצחק נקלט בביתם של שרה וג'ק לוי. פרידה עוברת לגור בביתם של פורמוזה ומשה ורון. לימים עברו להתיישבות במושב חגור, להמשך מסורת גידולם בבית-חנן, ואף נישאו שניהם לבולגרים. פרידה היא אימו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

 

כותרת: "עבורנו, ילדי סוריה, בית-חנן היה בית"

 

שרה זריף: "אנו, ילדי סוריה, הגענו לבית-חנן בהיותי בת אחת עשרה וחצי. היה זה בשנת 1945. מסוריה הגענו לביירות ואחר כך, במסע ארוך, ארצה, דרך האזור ההררי של דן ודפנה. משם נסענו לבית-חנן. אותי הפנו אל משה בן מאיר. את אחותי – אל בן בשט. התגוררנו אצלם במשך ארבע שנים. הם ערכו לנו קבלת פנים יפה והתייחסו אלינו יוצא מן הכלל.

"מה נשאר לי מהתקופה של בית-חנן?

"כאן למדתי לקרוא ולכתוב עברית. וחשוב יותר: המושב והמשפחות העניקו לנו תחושה של בית, של ביטחון. בשלב מסוים היו אפילו ילדים שקראו למארחים אבא ואמא".

אסתר זריף: "אני, לעומת אחותי שרה, הייתי ילדה לא קלה. לא מצאתי את מקומי ולא היה לי טוב. זה התבטא בהתנהגות. היום אני חושבת איך זה להתמודד עם קליטה של ילד שאיננו שלך, שלא מפסיק לעשות בעיות. אבל גוסטה בן-בשט עמדה בכל זה בכבוד. היא התייחסה אלי יפה, למרות כל מה שעוללתי". 

 

רינה גרסיאני: "אצלנו בבית גדל מרדכי שרם, מילדי סוריה, שהיום הוא ראש הקהילה החלבית במקסיקו סיטי. פרידה (גמליאל) אשכנזי, אימו של הרמטכ"ל, הייתה אף היא בין אותם ילדים".

בבית-חנן לא שכחו את הילדים, והילדים לא שכחו את בית-חנן. שנים רבות אחרי שנחת בביתם של יצחק וסופי לוי, הזמין אברהם דואק את הבת דליה להולדת נינו הבכור.

"כשבאתי לשם", משחזרת דליה, "הוא הציג בפני את בנותיו ואמר לי: 'את רואה? לזו קראתי סופי, על שם אימך'. התרגשתי מאוד. 'מה פתאום אתה קורא לילדה קטנה בשם כזה?'. הוא מייד אמר: 'הם היו כמו הורים'. זמן מה אחר כך הגיע אלי למשק, עזר לי לאסוף ביצים וביקש לעלות איתי לבית הקברות. 'אני רוצה ללכת לקבר של אבא ואמא', אמר". 

 

כותרת ביניים: דרישותיהם של החיילים המשוחררים

 

חודשים נוספים חולפים להם. שובם של החיילים המשוחררים הופך לסוגיה חברתית לא פשוטה. בתחילה ניכרת שמחה רבה על שובם של הבנים הביתה. השמחה הייתה כפולה –  על כך שלא נפצעו או נהרגו (למעט גרשון תג'ר), ועל כך ששבו הביתה. חודשים מספר אחרי ששבו מהחזית, מציבים הבנים שורה של תנאים.

 

האמת ניתנת להיאמר, שמדובר בנורמה. ברחבי הארץ זוכים רבים מהחיילים המשוחררים לשיכונים משלהם, למשרות קבועות. היישוב העברי מעריץ את החיילים, גומל להם בהתאם. כל עוד מדובר בערים גדולות יחסית, הפתרונות קלים ואפשריים. ביישובים קטנים –  העניין הופך רגיש ומורכב.

בישיבת המועצה באוגוסט 1946 מציבה ריבה מיטראני דרישות. הבנים החוזרים מבקשים שיקצו להם מגרשים לבניית בתים והקמת משקי עזר (המדובר בעצי פרי, לול מטילות קטן ופרה חולבת. משקי העזר נפוצים היו בארץ ישראל בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, וסייעו לאזן את כלכלת משק הבית).

בנוסף, מבקשת ריבה את "עבודת הנהגות במכונית המשא של המושב, ורצוי להחיש את ההחלטה על רכישת מכונית שנייה".

ומה עוד? "חיילת תיסע לקורס חובשות ויש לעזור לה".

 

ובאשר לקובלינסקי, מוטב שהלה יעמוד מעתה לפני מציאות חדשה:

"במאפייה רצוי לנו להעסיק חיילים, אולם לא רק בשכר יומי או חודשי, אלא גם באינטרס אחר"...

 

מול דרישותיה של ריבה יש הטוענים כי הבנים בוגרים, עצמאיים, והגיע הזמן שיתנתקו מחבל הטבור ויילכו להקים יישובים חדשים.

בן יוסף מלמד עליהם זכות ואומר:

"הם גדלו במקום וקשה עליהם הפרידה, ואין לכפות עליהם זאת".    

 

כותרת ביניים: העיזים נגנבות, העיזים מוחזרות הביתה

 

במאי 1946 שוב מטרידות גניבות חקלאיות את בית-חנן. רק בחודש החולף נגנבו שלוש עיזים ממשה בן מאיר. משה, יחד עם השומר אביגדור, מחליטים לעשות מעשה. הם מדווחים על כך לקצין ויסברג ברחובות ויוצאים לחפש אחר העיזים האבודות. בסופו של דבר, בשיתוף פעולה עם משטרת רחובות, נמצאות האבידות והן מושבות בשלמותן למשקו של משה בן מאיר.

 

כותרת ביניים: קוראים תיגר על תנובה

 

בקיץ של שנת 1946 ממשיך בית-חנן להוביל מהלכים משקיים, לקרוא תיגר על מוסדות השיווק המסורתיים של היישוב העברי. באסיפה הכללית אומר אשר כהן כי "תנובה-אכספורט" נוטה להתפשר. נראה שלאותה פשרה יש  קשר לסיור של סוחרים פרטיים, שערך מרדכי בן בשט בפרדסי המושב:

"הקונים התפעלו מפרדסינו הטובים... יש הצעות סוחרים רציניות מאוד. אין בכוונתי לבעוט בקואופרציה, שהיא אבן יסוד למשק המודרני, אולם כאשר הממשלה חותרת לשבור את הקואופרציה, עלינו למצוא את דרכנו בהתאם לכך".

 

במשך הערב מתפתח ויכוח. ישנם הטוענים כי מכירת פרי הדר לסוחרים פרטיים היא דבר משתלם. חברים אחרים, כמו מיטראני, אינם מוכנים לדבר על שיווק פרי ההדר שלא דרך "תנובה" ואף טוענים כי הדבר איננו משתלם כלכלית. בסופו של דבר מחליטה האסיפה "לערוך מייד רשימה של המשווקים דרך תנובה אכספורט ושל הפורשים ממנה".

 

הוויכוח בין מצדדי השיווק העצמאי לבין חסידיה של "תנובה" איננו מתחיל ומסתיים בתחום ההדרים. הוא נוגע לתחום רווחי ודומיננטי יותר – שיווק ביצים. באותה שיחה, בחודש ספטמבר, מתייחס הוועד גם להשפעת המאורעות ההיסטוריים של "תנועת המרי העברית" על ענייניה המשקיים של בית-חנן. מדווח י' כהן, המתאר כיצד הציפו יישובי העמק את השוק בביצים. "היו תקלות רבות שהגיעו לשיא בחודש יוני המפורסם" (כהן מתכוון כנראה לחודש יוני 1946, אחד משיאי הפעילות של תנועת המרי –  ליל הגשרים, חיפוש הנשק המסיבי בכל רחבי הארץ, לגל המעצרים הנרחב, ששיאו ב"שבת השחורה", ובמעצר ההמוני בקיבוץ יגור).

גם כאן, כמו בפרי ההדר, מצדד כהן במכירת הביצים של לולי בית-חנן לסוחרים סיטונאיים. הדיון מתפתח לכלל ויכוח אבל בהצבעה מצדדים רק חמישה חברים בשיווק ביצים דרך תנובה. 19 חברים מצביעים בעד שיווק של 50 אחוזים מחוץ ל"תנובה".

 

ועוד ספיח קטן בענייני תרנגולות. באסיפת המועצה מציע י' לוי לאמץ שיפור טכנולוגי חדש. המדובר במשקפיים שירכיבו העופות, שנועדו למנוע תופעה של ניקור שסופו לעיתים דימום ומוות. מחירו של כל זוג משקפיים: 7 מיל.

 

לשים בבקשה בבוקסה, אמוץ

כותרת: 11 שעות עבודה ביום, 40 לא"י בחודש

האם משתלם להיות נהג משאית?

בספטמבר 1946 מחליטה המועצה לפנות לי' גוזז וא' לייב, ומציעה להם לעבוד בנהגות. השכר המוצע ב"שֶלֶב", עבור יום עבודה של 11 שעות: 40 לא"י. מצבם של נהגי באר-טוביה טוב יותר, כי להם משלמים "40 לא"י + כלכלה בעיר".

 

 

כותרת ביניים: מסייעים למפעל ההעפלה

 

במהלך המאבקים הסוערים, הקודמים להקמתה של מדינת ישראל, ממשיך היישוב העברי להושיט יד למפעל ההעפלה. ועדי הגושים, מעין מועצות אזוריות, מחליטות: כל הוועדים הגושיים בארץ ירימו תרומה של 2,300 לירות לטובת מפעל ההעפלה. ועד יישובי העובדים של גוש-יהודה נוטל על כתפיו את המשימה לגייס 400 לירות, מתוכן 20 לירות שיוטלו על כתפיו של בית-חנן. אגב, בדפי המידע נזכר חלקם של היישובים בתרומת ימי עבודה, עבור 11 הנקודות בנגב (עלייה של 11 יישובים, בו זמנית, באוקטובר 1946).

 

כותרת ביניים: לחסל את בריכות הדגים?

 

האירועים הביטחוניים ההולכים ותוכפים אינם מסיטים את המיקוד והדגש מעניינים משקיים כלכליים. אלו ממשיכים לעמוד בראש סדר היום של אנשי בית-חנן. נראה כי פרנסי המושב אינם רק אנשי עבודה. הם בוחנים ובודקים ללא הרף את המשך דרכו של היישוב. מצד אחד מבססים ומשקיעים, ומצד שני בוחנים ושואלים:

האם ייתכן שלענף זה או אחר אין יותר הצדקה כלכלית ויש לחסלו?

באוקטובר 1946 ממשיכים חברי הוועד להתווכח. באסיפה השנתית שלהם מורגשים הגישושים והשאלות העולות: האם להשקיע יותר בענף הלול, שרווחיו מצביעים על כך כי הוא ענף דומיננטי? והאם לזנוח את בריכות הדגים, שהרווח שלהם נמוך ובנוי לטווח ארוך יותר?

 

שבוע מאוחר יותר ממשיכים החברים לדון בכיוונים המשקיים. בדברו על הלול, אומר יצחק לוי:

"לא הייתי כאן חצי שנה, אולם מתוך הדו"ח אני מצטרף אל מקהלת הברכות למועצה. אין ספק שענף הלול פּוּתַח מאוד וסייעו לכך גורמים פנימיים וחיצוניים גם יחד (בשנת 1946 הגיע ענף הלול במושב לקצב שיווק מרשים של 500 אלף ביצים מדי חודש). אולם סכנה טמונה בפיתוח ענף אחד בלבד. הכרחי להמשיך להרחיב לפתח ענפים אחרים. כוונתי לביצה ולהכנסת בננות. ועל יד זה גם ירקות".

בשלב זה של הדברים בוחר יצחק לוי להפתיע וזורק "פצצה" לחלל החדר:    "הייתי בין יוזמי המדגה במושב, אולם עכשיו אני ממליץ על חיסולו. זה, מתוך רצון לתקן. כי לא יוכל להגיע לתוצאות כאלה, בשעה שבארץ הענף מכניס הרבה יותר. אם לא ניטיב את הטיפול, מוטב שנחשוב על חיסולו".

 

כמה נתונים על בית-חנן.

ב-31.12.1946 שולח הוועד מכתב למפקח על התעשייה הכבדה, ובו הוא מפרט כי המושב משתרע על שטח של 1,750 דונם, מזה 900 דונם מטעים (פרדסים), 500 דונם אדמה למספוא וירקות והשאר – שטחי בנייה ודרכים. למושב שש בארות.

 

לשים בבקשה בבוקסה. אמוץ

כותרת: חוגגים ח"י שנים

דצמבר 1946. בחנוכה הקרוב, במלאות לו ח"י שנים, יחגוג מושב בית-חנן את "נשף העלייה על הקרקע" ועל כן הוקצב סכום של 15 לא"י לדגלי בית הספר. באותה ישיבה מחליטה המועצה להאיר את הרחובות של היישוב "הוותיק" ולברר אפשרות להקים תאורת רחוב גם ב"התיישבות".

במשך שנים רבות עוד יחגגו בחג החנוכה את טקס העלייה לקרקע.

 

כותרת ביניים: יוצאים לעצמאות?

 

ההתפתחות הנאה בענף הלול, סיומה של המלחמה ושובם של הבנים הביתה במקביל לביסוס המשקים, הופכים את בית-חנן למושב חזק ואיתן יותר, עם חוסן כלכלי ואמירה משלו. כאמור, במהלך השנים שיבואו יגברו הקולות הקוראים להתבסס על צינורות שיווק עצמאיים, על התנתקות הולכת וגוברת ממוסדות השיווק של היישוב העברי.

 

בדיון על הקשר עם ארגון הקניות, מיטיב לנסח יצחק תנחום:

"הארגון נוצר בעִתות מלחמה ומחסור במזונות. הרגשתי צורך להיעזר בו ושיתפתי פעולה בקניית אספקה בשביל המשקים המאוגדים בתוך הארגון. אולם הזמנים השתנו. ואני איני מבין משום מה צועדים הלאה בדרך של יצירת 'משביר' אחר, קטן יותר, ובאחד הימים אולי גם לא יותר טוב ממנו. עלינו לשמור על צורתו הראשונית של הארגון, כהתאגדות חופשית, ללא כפייה על קניות רק בו".

חלק מהחברים תומכים, חלק מתנגדים, ובסוף נופלת ההחלטה:

"לברר יותר את קשרינו עם הארגון ולחפש דרך להידוקם".

אכן, החלטה מצוינת ולא מחייבת...

 

כותרת ביניים: הפתעה, דרך תנובה הרווחנו יותר!

 

בסופו של דבר, מתברר כי לא תמיד השיווק דרך סוחרים פרטיים הוא הרווחי ביותר. במרץ 1947 מסכם יצחק לוי את עונת הפרי האחרונה, מגלה שדווקא אלו ששיווקו תפוזים דרך הסוחרים הרוויחו פחות. בגישוש המתמיד אחרי התמהיל הנכון, הוא חוזר לרעיון חדש-ישן:

 "אנו נחזור לענף הרפת. נגדל עגלות. פעם חיפשנו נוחיות וויתרנו על הרפת. הגיל שלנו מאפשר לנו כעת לוותר על נוחיות. ושטח של בננות גם יוסיף קביעות לעבודתנו בביצה".

 

תומך בו יוסף לוין:

"מדוע חוששים מרפת? הלא לגדל עֶגלה זה פחות עבודה מתרנגולות. אין להבהל מזה".

מלול ורפת עובר חיים סמו לדבר על "רפיון ידיים":

"קיים מומנט פסיכולוגי – רפיון ידיים ויש להתגבר עליו. כי הוא גורם לחוסר מעשים. בהנהלה יש הססנות רבה, המגבירה את מצב הרוח הרע. אין להתייאש. ומה יעשו החברים אם לא לול? ואת הירקנות צריך לקחת בידיים".

"שתי מחלות לנו", אומר משתתף ששמו אינו ברור ברישום הפרוטוקול, "אי התמדה וייאוש. עלינו להתמיד תמיד ולגוון את המשק".

מרדכי בן בשט:

 "חוש הסתגלות יש לנו, וזה הדריך אותנו בפיתוח ענפים. כיום אנו מהססים... עלינו לבחור ועדה כלכלית, על מנת שתשליט משטר כלכלי חדש ומתאים".

 

כותרת ביניים: ארבה נוחת

 

בצד ההתבססות, יודעים הענפים החקלאיים גם בעיות, צרות ופגעי טבע. באביב של שנת 1947 מודאגים חברי המושב. מזה שבועות אחדים יודע היישוב העברי מתקפה מסיבית של ארבה. ארבה פלש חודש קודם לכן לכפר אוריה, חולדה וגזר, אולם "בגלל הגשמים הושמד הארבה או שנדד למקומות אחרים". שבועות מספר אחר כך מתגלה ארבה בפרדס ליטוינסקי (כיום תל השומר) ובחוף הים של שפיים. "פקידי מחלקת החקלאות נזעקו מייד למקום, ומאותו יום ישנה ביקורת קפדנית מצידם עם מהלך העניינים" (ידיעות ועד יישובי הגוש).

 

כותרת ביניים: ...ועדיין, רבים מבקשים עבודה

 

למרות ההתבססות הכלכלית והתפתחותם של המשקים, המחסור בעבודה עדיין מעיק. לא מעט חברים מתפרנסים עדיין מעבודות כפיים בחוץ. על רקע זה פורץ באביב 1947 סכסוך, שעניינו מובא לפני ישיבת המועצה.

אומר יעקב ישעיה:

"באחד הימים ניגש אלי לבניין המאפייה מ' בן ארויה, ובכל מיני איומים תבע את העבודה בִמקום פועלי נס ציונה. למחרת בבוקר לא סידרתיו לעבודה, בהתאם לסידור שקבע המשגיח על העבודה, י' קורן. הוא הופיע והחביא את כלי העובדים למען הגדל את הלחץ. התערבו חברים והבטיחו בירור, ועד אז תימשך העבודה בסדר".

בן ארויה: "תבעתי דבר אחד באותה עבודה שאני יכול לעשות – לא לתיתה לאנשים מבחוץ. ואני דורש זאת גם מכם". 

 

מול מצב של חיפוש אחר עבודה יכולים אנשי המדגה להירגע. לאחר ניתוח המאזן הכספי של 1946 התברר כי למרות ההתלבטות רבת השנים אם לקיים את הבריכות, השנה החולפת נגמרה ברווח של 600 לא"י. ומצד שני, הענף דורש השקעות כמו דרכי גישה חדשות, "מנהל הצרכנייה חייב לטפל ולדאוג להשגת אספקה לדגים, לבל תחסר", חסר איש שיווק בתנובה וצרה גדולה אחרת:

עיינות מפנים את מי הביוב שלהם לאזור הבריכות.

 

במקביל ממשיך המושב לעזור לחיילים המשוחררים. באפריל 1947 פונה הוועד של בית-חנן לתחנת הניסיונות הממשלתית בעכו. הוא מסביר כי "במושבנו ישנם חמישה משקים של חיילים משוחררים. הוועד מבקש לקבל עבור משקים אלו 100 תרנגולי רבייה כעזרה חשובה בפיתוח משקם".

חודש קודם לכן פונה הוועד לחברת החשמל לאפשר "לחברנו, משה אשכנזי, להכניס לבית המלאכה שלו טרנספורמטור להלחמת ברזלים".

 

לשים בבקשה בבוקסה

כותרת: אסון בכביש

בינואר 1946 פוקד אסון את המושב. יעקב קלוו צועד בכביש, עם הילד הסורי אליהו, לצד עגלת ירק. משאית צבאית בריטית פוגעת בו ופוצעת אותו אנושות. לאחר מותו הוא מובא לקבורות בבית העלמין של בית-חנן. יעקב משאיר אחריו אם חולנית, את אשתו שרלוטה ושני ילדים קטנים, שמי ואמיר.

 

כותרת ביניים:המורה יוסף תובע בית

 

בצד החקלאות וענייני הביטחון ממשיכים ענייני חינוך להעסיק את פרנסי המושב. כיום מגיעים המורים לבית הספר ברכבם הפרטי. לפני שישים שנים היה מצב העניינים אחר. רוב המורים התגוררו במושב, והיישוב נלחם על כל מורה טוב. מצד אחד המורים סבלו מתגמול כספי נמוך ונאבקו ללא הרף להעלות את שכרם. ומצד שני, הם נהנו מהטבות יוצאות דופן. לחלק מהם אושר דיור במושב – הטבה מקובלת באותן שנים.

 

ומה קורה כאשר אחד המורים תובע לעצמו פתרון דיור, ונתקל בסירוב מצד המושב?

במאי 1947 אומר מיטראני, באסיפת החברים:

"לא באשמתנו טרם נמצא פתרון לבעיית המורים, כי הם לא רצו בעבר. אולם אין אנו מפלים בינם לבין בעלי מקצוע אחרים במושב. וכשם שלאחרים נתנו רק מגרש, כך עלינו לנהוג עימם".

באופן בוטה וחד יותר אומר יעקב ישעיה:

"לא אני בלבד, כי אם חברים רבים אינם מעריכים את כישרונותיו של י' פרייצס. אין הרגשה שאנו חייבים לו משהו. אני מקבל את ההצעה להקצות לו מגרש בלבד".

אלא שבכך הפרשה אינה מסתיימת. חודשיים מאוחר יותר מתכנסים החברים לדון בדרישתו של המורה יוסף פרייצס, שתובע לעצמו לא רק מגרש כי אם גם בית. החברים אומרים כי יוסף הוא מורה טוב, ויש לשמור עליו, ומצד שני, כמו שאומר מיטראני, "אין זה הוגן ללחוץ כך על דיור, על ידי מורה, ויהיה הטוב ביותר".

תומך בו חיים סמו:

"יש ליוסף חסרונות, כי אין – ולא היה – מורה בלי חסרונות, אולם אם צוין שהמוסד עלה לדרגתו הנוכחית, הרי זה אומר לשבחו".

החברים מתווכחים, ואלו המופקדים על הקופה מציינים כי בכל מקרה "אין המושב יכול להרשות לעצמו הקצבה של 400 לירות לבניית בית חדש, מה גם שנראה שהסכום לא יספיק".

ההצבעה כמעט שקולה. 13 מצביעים נגד דרישתו של המורה, 11 מצביעים בעד.

אגב, מה אומרים "הילדים" על המורה ההוא?

מספר חיים תמיר:

"יוסף פרייצס היה ממוצא אוסטרי והייתה לו התנהגות יקית, קפדנית והתלמידים פחדו ממנו. בבית הספר היו מורים שלא למדנו אצלם. אצל יוסף למדו כולם והוא עצמו היה מעורב מאוד בחיי התלמידים".

 

לשים בבקשה בבוקסה. עורכים: אין זה ציטוט. אמוץ

 כותרת: מזנון להנאת הרוחצים

בבריכת השחייה מתחילים להתפנק. המועצה "מאשרת לרחל בן בשט לפתוח מזנון בשטח הבריכה".

ועוד אירוע משמח לקראת הקיץ: לאנג'לו ישעיה נולדים תאומים, ולרגל האירוע מחליטה המועצה להעניק לאנג'לו משכורת חד פעמית נוספת.

 

כותרת ביניים: הלחם הטעים של האופה החדש

 

השומרים אינם עובדי החוץ היחידים המעסיקים את המועצה. אחרי תקריות מספר עם האופה קובלינסקי, וטענות קשות על טיב הלחם, מגיע לבית-חנן בעל מקצוע חדש. לפי התוצאות הטעימות ואיכותו הבלתי מוכרת של הלחם, מדובר בהחלט בבעל מקצוע מצוין. השמועות על הלחם הטעים מהמאפייה מתפשטות חיש. עד מהרה מודיע מושב נטעים כי ישמח לקנות כיכרות לחם מבית-חנן, אך בתנאי שמחירי הלחם יהיו זהים לאלו של בית-חנן, ובתנאי שחלוקת הלחם תימסר לחבר נטעים.

בנטעים יכולים לבקש ולדרוש. בישיבת המועצה נופלת החלטה אחרת. בספטמבר 1947 מוטלת משימת החלוקה על כתפיו של יעקב גוזז. מחיר כיכר לחם עומד על שלושה מיל, האופה עצמו משתכר 13 לא"י בשבוע (כלומר, 52 לא"י לחודש), ואילו העוזר ישתכר שכר של 32 לא"י לחודש. את הלחם יחלקו לאחר "רכישת מכונית משא קטנה". 

 

כותרת ביניים: "המנוחה נמשכת אצלנו יותר מדי זמן"...

 

גם בסוף 1947 נמשכת המתיחות בין החברים סביב העיסוק והפריון בענפי המשק המשותפים. מי יזכה בג'וב כזה או אחר, ומה יהיה גובה המשכורת של אותו עובד?

על אופן העבודה במחסן האספקה של המושב, שם מכינים תערובת לבעלי החיים, מעיד יהודה (לאון) צמח:

"נשלחתי על ידכם לבקר במחסני אספקה אחרים, והייתי בבאר-טוביה וכפר-ויתקין. לאחר שגם עבדתי, בפועל, חודש ימים במחסן האספקה שלנו, אני מביא את מסקנותי: המנוחה נמשכת אצלנו יותר מדי זמן. המגרסה אינה עובדת די. היא צריכה לעבוד רק יומיים בשבוע ותספיק לכל השבוע, ולא בכל יום קצת".

 

יש העובדים בשירות הציבור, ויש יזמים צעירים הרוצים לפתוח עסק פרטי משלהם. על אחת מאותן יוזמות כלכליות-חקלאיות מספר יוסי לוי:  

 

כותרת: הטרקטור החדש של מרקו ויוסי

יוסי לוי: "אם איני טועה, מרקו גוזז ואני היינו הראשונים במושב שקנינו טרקטור פרטי, חדש, 'פארמל', עם זוג גלגלים קדמי צמוד. פרקנו אותו מהמשאית ליד בית האריזה. הישיבה בו לא הייתה נוחה, וגם לא תפעול ההילוכים והידיות".

יצחק כהן:

"אני זוכר היטב את היום הזה. הייתי בבית האריזה ופתאום אני רואה אותך יושב עליו, ובמקום לנסוע קדימה, נוסע אחורה, הולך לטפס איתו על הבמה של בית האריזה".

יוסי לוי:

"זה נכון, אבל די מהר התרגלנו אליו, והוא התרגל אלינו. בהמשך רכשנו גם מכבש תוצרת ניו-הולנד, שהיה מוציא מאחוריו חבילות קש עגולות. במשך זמן רב לא היו לנו מתחרים. הרווחנו יפה, בעיקר מעיבוד שטחים בביצה והשטחים שמול עיינות".

לא רק יוסי ומרקו עושים חיל. כך גם ענף ההדרים של בית-חנן, שהופך להיות דומיננטי ומהווה זרז להתבססותו המשקית חקלאית של בית-חנן. התפוזים של המושב נודדים ומגיעים עד לערי בלגיה, שבדיה, אירלנד וצ'כיה. הבעיה היא הריקבון שאוחז בפרי העושה דרכו בים, ללא תנאי קירור מתאימים.

ועכשיו, כשהבלגים דורשים פיצוי על ריקבון הפרי, מה עושים?

 

כותרת ביניים: מהבורר, אל הלקוח באירופה

 

עניין ההדרים עולה שוב על שולחן המועצה, בתחילת נובמבר 1947. השאלה: כיצד להעסיק את בעלי המלאכה בשרשרת הייצור?

 עיון בפרוטוקול חושף טכנולוגיה שונה לחלוטין מזו של היום. בית אריזה מרכזי נבנה זה עתה, אך עדיין לא קיים בו שום מיכון. הכול מבוסס על עבודת ידיים. הראשון בשרשרת הינו הקוטף, המוביל את הטנא הגדוש לארגזים גדולים ולמכלים. אלו נאספים על ידי עגלה רתומה לסוס, או קרונית על מסילה (טרזינה), והפרי עושה עתה את דרכו אל סוף השורה. שם תאסוף אותו משאית של המושב והיידה – אל בית האריזה.

בבית האריזה נשפך הפרי בעדינות על הקרקע, נערם לערימות גדולות וכתומות המדיפות ריח משכר. ועכשיו מגיע תורם של הבוררים. אלו ממיינים את הפרי לפי גודלו ואיכותו. הפרי של בית-חנן ידוע בגודלו ובאיכותו. סיים הבורר את עבודתו? עכשיו מתחילה עבודתו של העוטף. זה עוטף בזהירות רבה את הפרי בנייר פרגמנט (טבול בחומר כימי מגן), שנועד להגן עליו מפני טלטולים וריקבון של פטריות  בבטנן של אוניות המשא. למרות הזהירות, נעשית עבודת העטיפה במהירות רבה.

עתה  מגיע תורו של האורז. באצבעותיו הזריזות יסדר את הפרי בבוקס (ארגז) גדול מעץ. על האורז לא רק לחסוך בחלל מיותר. סדר האריזה יקבע אם ישרוד התפוז העדין את טלטולי האונייה במשך עשרה ימים, על גלי הים, את זעזועי המשאית מהנמל אל השוק באירופה.

 

ועדיין לא תמה השרשרת. הבא בתור הוא מגיש "בוקסות" (ג'וב שבו זכה בשנת 1947 בני אלעזר), המגיש את הארגזים טעוני הפרי לנָגר. זה יודע מלאכתו היטב, ובהלמות פטיש וקומץ מסמרים מרתק את מכסה העץ אל דפנות הארגז. זהו. תם המעשה. ארגז הפרי מוכן ומזומן למשלוח. 

והמשלוח?

חלק מהפרי יישלח לנמל בטנדר החדש (יד שנייה...) שנרכש באחרונה במחיר של 170 לא"י. בפרוטוקול נאמר:

"יש לצובעו ולתקן תיקונים קלים. מתקשרים עם יעקב גוזז, להיות נהג בשכר של 35 לא"י לחודש".

 

כותרת ביניים: והשיא – חמש פרות לרפת אחת!

 

ומה קורה בשנים אלו עם הרפתות?

האם ענף הרפת ייכחד  אט אט מהמושב?

ברשימת מלאי באפריל 1948 אנו לומדים דבר או שניים על מצבו של ענף הרפת בבית-חנן:

·   קורט פרנק: 4 חולבות, מבכירה, 4 עגלות.

·   סידי יהודה: 4 פרות ועגלה 1.

·   דובנסקי יצחק: 3 פרות, 2 מבכירות ו-2 עגלות

·   לוין יוסף: 5 פרות, מבכירה ו2-עגלות

·   לייב אלברט: 3 פרות ו-3 עגלות

·   נסימוב יצחק: פרה אחת ו-2 עגלות

·   ברוך אברהם: פרה ערבית

·   בני נסים: עגלה אחת

·   דגן דוד: 3 פרות ו-2 עגלות.

 

כותרת ביניים: לקראת ההצבעה דואגים למלאי חירום

 

אוקטובר 1947. חודשיים כמעט לפני הכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל. המתח הביטחוני מחריף. מתרבים פיגועי ירי בכבישים. בסעיף של אספקה לשעת חירום, נכתב בפרוטוקול המועצה:

 "הוחלט לדאוג לאגירת מלאי לחודש ימים, לשעת חירום, שיכולה לבוא עקב המצב".

 

המצב מידרדר, השכנים מרימים ראש, ומתחדשים המאבקים על הקרקע. חמישה ימים לפני ההצבעה באו"ם מורה המועצה לשומר על גירוש ערבים שפלשו לאדמות המושב. במקביל נשקלת הצעה לגדר את הפרדסים, כדי למנוע תופעה של גניבת פרי הדר על ידי ערבים.

 

לשים בבקשה בבוקסה. אמוץ

כותרת: השופט למניעת ספסרות

אחרי שנים זוכה המזכיר הנצחי המסור של בית-חנן, אשר כהן, בתפקיד מכובד נוסף. ועד יישובי העובדים של גוש-יהודה שולח לו, מטעם בית דין למניעת ספסרות, הזמנה ברוח התקופה: "הנך מוזמן בזה, כשופט בית הדין למניעת ספסרות, למשפט שייערך ביום שלישי בשעה 10 לפה"צ, בבית משפט השלום ברחובות.

התובע: הנהלת בית הספר עיינות.

הנתבעים: החברים ריבנר ושמעון בק.

   

כותרת ביניים: מלחמה באופק

 

בסוף שנות הארבעים מתחיל בית-חנן בהתאוששות מקיפאונו על רקע מלחמת העולם. הלולים הולכים ומתרחבים. פרי הדר נקטף ונשלח לאירופה. החיילים המשוחררים, בצד דרישותיהם, מזרימים דם חדש למושב. ומעל כל אלו – משק כנפי ההיסטוריה. לכל ברור כי עוד מעט תקום ותיבנה כאן מדינה עברית.

ב-29.11.47 נערכת באו"ם הצבעה היסטורית. נופלת החלטה על הקמת מדינה יהודית. ושוב נקלע היישוב העברי למלחמה נוספת. הפעם ישמעו אנשי בית-חנן את היריות, את ההפצצות, ויהיו עתידים לשלם מחיר דמים יקר מטובי בניו של המושב.

מבחינה מסוימת קיימת במושב מסורת ביטחונית רבת שנים. במשך תקופה ארוכה משמש בית-חנן לבסיס אימונים של ההגנה ושל הפלמ"ח. הפרדסים והשדות הם מקום קלאסי לאימונים צבאיים, להסתרתם של כלי נשק מפני חיילים בריטיים.

 

הסליקים גדושי הנשק מהווים גיבוי. משהו מהאווירה המאיימת של "אל עלמיין" חוזר ומהדהד בלבבות התושבים. בימים הקרובים יהרסו חברי ה"הגנה" את הכביש שאותו בנו הכוחות הבריטים, שתכננו אז את הנסיגה ממדבר סיני. הפחד הוא כמעט אותו פחד. ועם זאת, קיימת בלב תחושת ביטחון, שאז לא הייתה קיימת.  

בזמן הקרבות של מלחמת השחרור משמש בית-חנן תחנת ממסר נוספת ברשת היישובים. אורות המסמנים קווקווי מורס נדלקים וכבים ללא הרף. דגלי סמפור מונפים מעל בריכת המים. בשעות היום עושים גם שימוש במראות אור מתוחכמות, כאשר מכשירי הקשר הישנים ממאנים לפעול.

בינואר 1948 יושב הוועד על המדוכה. השאלה: האם לדאוג לשיריוּן שתי המשאיות, ה"פורד" וה"פדרל"? בהתאם למסורת של אותם ימים, ומארבי הירי בדרכים, כולל תקריות ביאזור הסמוכה, נופלת ההחלטה: יש לדאוג לשיריון של שתי המשאיות. עכשיו, כרגיל, נותרה רק שאלה פעוטה: מהיכן משיגים את התקציב לעניין זה?

 

בעיה נוספת: כיצד לדאוג לחשמל ולמים לשעת חירום? בישיבה של המועצה ב-31.1.48 קורא יצחק לוי לרכוש גנרטור מחו"ל. זמן האספקה: חודש ימים. "הוא יניע את התעשייה שלנו ובאר אחת. דרוש סך 250 לא"י לשלמו במזומנים. א. מוצע לגבות את חלקו של כל חבר במזומן ומייד. ב. מציע להחזיק בריכת מים אחת תמיד מלאה לשעה שלא יהיו מים".

ומה באשר לביצורים? וכיצד מאזנים בין צורכי הביטחון, צרכיו הבוערים של המשק וכל זאת מבלי לשחוק את כוחותיהם של החברים?

בישיבת המועצה ב-14.2.48, נסים בן ארויה מודיע ש"יגייס חברים לביצורים במושב, ולא יתחשב באריזה ועבודה במשק".

יוצא מולו חיים בן סמו: "אני מערער על כל תוכניות הביצורים וההגנה ואני רוצה להביא את הרהורי והצעותי לפניכם".

וכרגיל, מי אם לא מיטראני המנוסה, הממהר לפשר ולהרגיע:"אני דוחה גישה וטון כזה כמו של נסים בן ארויה. צריך תיאום והבנה. אפשר להוציא לפועל את העבודות ושלא תסבולנה, ומבלי שזה יפריע לעבודת האריזה. ואשר למלאי יש לדאוג מייד לאגירת מנת ברזל – מלאי של קמח, שמן ושאר מצרכים חיוניים ובמיוחד לדלק".

 

כותרת ביניים: לפרק מטוס אנגלי

 

יוסי לוי וחיים תמיר ליד הספיטפייר המצרי שהופל בפרדס פצ'ורניק מדרום לשכונת הצריפים.

על מה שרואים מבריכת המים מספר אחד הגדנ"עים מאז, חיים תמיר:

"הייתי אז בן 15. יום אחד אני רואה מטוס אנגלי נופל לפרדסי נס ציונה. התארגנו כמה חבר'ה והתחלנו לרוץ לשם. כשהגענו, התברר שלטייס לא קרה כלום. הוא צנח בשלום ונלקח על ידי חיילים. זו הייתה התרגשות גדולה. עמדנו מול המטוס והתחלנו לפרק ממנו חלקים שונים. אני חושב שחלקים אחדים מאותו מטוס מצויים עד היום אצל עודד בכר. למזלנו, היה שם בחור בשם שם טוב בכר (לימים - שחר). הייתה לו מצלמת בוקס והוא צילם אותנו נשענים על גוף המטוס".

 

לשים בבקשה במסגרת, אמוץ

חידוש חביב במושב, תשובה לאלו שאינם נהנים משירותי בישול מסודרים ויום יומיים. רחל בן בשט פתחה בביתה מסעדה עממית קטנה, שבה ניתן לאכול מטעמים בולגריים, וגם אחרים. את דבר קיומה של המסעדה חושף סעיף קטן מישיבת ההנהלה ב-2.3.48, שבו נאמר: "מצרכי מזון שאין להשיג בעיר יחולקו אף הם לפי מנות. מהסועדים אצל רחל בן בשט יש לדרוש את כרטיסי הקשר, אולם שמן יינתן לה בשבילם". 

 

מלחמת השחרור ניכרת גם בבני הדור השני. הנערים הבוגרים של בית-חנן, יודעת רות אדטו לספר, יוצאים עם ערב לפעולות שונות, שבים הביתה בשעות הקטנות של  הלילה. מצד אחד חשש ופחד. מצד שני התרגשות, דרמה, והרבה אדרנלין בדם.

אפרופו נוער. בתחילת אפריל 1948 נכונה למזכיר אשר כהן פגישה בתל אביב. על הפרק: גיוסם של בני הנוער לצה"ל, שעתיד לקום בחודש הבא. עד מהרה מתלהט הוויכוח בין כהן לבין יהושע פיכמן, מוועדת הגיוס של תנועת המושבים. פיכמן פותח מחברת עבה, ומראה למזכיר שמות של 15 צעירים בגיל גיוס. כהן מסביר לו שלא יקום ולא יהיה. הצעירים של בית-חנן נדרשים באופן חיוני למושב, והם אלו "הנושאים על שכמם את דאגת הביטחון במקום".  

בבית-חנן מנסים להתמקח. ב-30.4.48, שבועיים לפני הכרזת המדינה, מסביר יצחק לוי לאנשי המועצה כי דברים השתנו. אמנם בהתחלה ניסו לגייס אנשים בהתאם לצרכים המשקיים והביטחוניים. כלומר: יש כאלו שמתגייסים, ישנם כאלו שנשארים במושב כדי לשאת בעול המשקים והביטחון. בפגישה נוספת בתל אביב מובהר ליצחק לוי כי המדינה עומדת לפני מלחמה, וכי בהתיישבות העובדת החל מהלך של גיוס כולל.

אז מה עכשיו? וכיוון שהחברים המייסדים כבר לא ממש צעירים, כיצד ניתן לשחרר לשירות ארוך את הבחורים הצעירים?

אשר אשרוף מציע פתרון יצירתי, ואומר: "ההצעה לגייס מאנשינו לחטיבת 'גן-רווה' היא מציאה בלתי חוזרת. אם לקרוא לזה בלשון פשוטה, עלינו לחטוף אותה, כי הם יעזרו גם לשמירת מושבנו. אפילו אם הנשק יילקח מאיתנו, זה ייעשה אם נהיה בנקודה הזו או נשמור על נשקנו בבית".

דברים נחרצים יותר משמיע בחור צעיר בשם יוסי לוי. לא ניתן אלא לקרוא את הדפים בני 62 השנים, להאזין לשפה, לפטריוטיות ולהחלטיות, ופשוט להתגעגע: "אני אינני ברשימת המגויסים, אולם בעוד כמה ימים גם אני אעשה זאת ויעשו זאת גם אחרים. אולם את הבדלנות שמשמיעים כאן אין לסבול. בבית-חנן לא התחילה המערכה ולא כאן תיגמר. אם אנו עם לוחם, יש פיקוד והוא קובע את האסטרטגיה. אנו חקלאים ונדאג לייצור חקלאי. אנשי מקצוע ידאגו לאסטרטגיה ואז נמנע תוהו ובוהו, ברגשות ובמעשים".

רגע לפני שהמושב ישלם בדם יקר של בנים, מסביר יעקב ישעיה באותה אסיפה טעונה כל כך: "יוסי ביטא דברים שקשה להורים לבטא. באשר אנו רוצים מלחמה וניצחון, אך רגשות ההורים מחויבים לדאוג לביטחון בנינו. והרגשות האלו כנחלים... נברר את האפשרויות להשאיר את אנשינו במקום, אולם לא כאן בלבד המערכה, ולא כמו ימי המלחמה נלך לגיוס – עלינו ללכת לכל מקום, כי מלחמתנו היא".   

   

האירועים עתידים עתה להתרחש בזה אחר זה. במחצית חודש מאי מכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל. זמן קצר אחר כך פולש טור מצרי ארוך אל תוך מדינת ישראל ומתחיל לעשות דרכו צפונה. אחרי נפילתם בקרב של היישובים בארות יצחק, ניצנים ויישובים נוספים, מתקרב הטור המשוריין לאזור המרכז.

 

הפחד הופך להיות ממשי ומוחשי. סימנים להתקרבות המצרים נראים יום אחד במשאית הנעצרת בנטעים הסמוכה, שממנה יורדים נשים וילדים. אלו פונו זמן קצר קודם לכן מבאר טוביה ומביצרון.

על ילדה אחת שבה "זכה" גם בית-חנן, בסיפורה של נחמה:

 

כותרת: עם הילדה "המפונה" מבאר טוביה

 

נחמה: "בימי הקרבות של 48' פינו לנטעים את ילדי באר טוביה. הייתה שם ילדה אחת שנותרה בצד, בוכה, ללא משפחה. לקחנו אותה והיא נשארה אצלנו לתקופה. קראו לה שולה זץ. לימים באתי ללמוד בכדורי, ואת מי אני רואה? את שולה מבאר טוביה. במשך השנים פנתה כל אחת לדרכה. אחרי שנים נפגשנו שוב, ומה היא מראה לי? ספר זיכרונות סודי, שם כתבתי לה דברי ברכה. זה היה מרגש".

 

במקביל למאורעות הביטחוניים יודע המושב שגשוג כלכלי, שיגיע לשיאו במהלך שנות החמישים. הפרדסים מניבים שוב פרי, הלולים הולכים וגדלים, הצעירים שחזרו ממלחמת העולם השנייה מזריקים דם חדש ורענן בעורקיו של בית-חנן. הדבר מתבטא היטב במאזן, המוצג באסיפה השנתית של המועצה ב-17.4.48.

כולם שבעי רצון חוץ מיצחק מיטראני, שכמו תמיד מוכן להאיר את הפינות החשוכות יותר: "המאזן מעיד על הישגים רבים ועל גידול רב במושב. מזדקרים מתוך המאזנים מספרים גדולים של הכנסה והוצאה, סכומים המגיעים לעשרות אלפים לירות... אני מרגיש צורך להעיר הערה כללית: חוסר בעל ביתיות ומשקיות בשמירה על רכוש הכלל, כי רב הוא. בגלל המספרים הגדולים אין הערכה של הסכום הקטן, של הלירות הבודדות, שמוּצָאות ללא חשבון. מסביב לבית האריזה הכללי מוצאות עשרות לירות ללא צורך וללא השגחה מספיקים. אחרי שציינתי את ההצלחות, ואני מתגאה בהן, יש צורך להעיר על מגרעות".

הדיון בעניין תופס תאוצה. את הדברים מיטיב לנסח ולהגדיר דווקא אחרון הדוברים, המזכיר אשר כהן: "אמנם חסרה מידה של בעל ביתיות בהרבה מפעלים וכרוך בזה גם בזבוז כספים בהם. הסיבה היא שחסרים הרבה עובדים בעלי-בתים טובים (ההדגשה במקור). בעיה זו מקורה בהדגשת דברי יצחק תנחום, שאת העובדים ממנים לא לפי כישרונם והתאמתם לתפקידם, אלא לפי הזדקקותם לפרנסה".

למעשה, חושף המזכיר בעיה ידועה. אם מתפנה תפקיד ציבורי, מעדיף המושב למנות לו אחד מאנשי שלומנו. אכן, דילמה רצינית. מצד אחד הערבות ההדדית, הרצון לסייע לאנשי המושב. ומצד שני, טוב הלב והרצון לסייע לטווח קצר מתגלים כחרב פיפיות לטווח ארוך. 

 

כותרת ביניים: הפצצה על ראשון לציון

 

בית-חנן הוא יישוב קטן, אבל ראשון לציון הסמוכה, שבה כבר מתגוררים כעת עשרת אלפים תושבים, מושכת אליה אש. ב-3.6.1948 נשמעת אזעקה במושבה. מטוסי קרב מצריים עטים על היישוב. תוך שניות הופך מרכז המושבה לתוהו ובוהו. מרחץ דמים קטלני. אחרי דקות מספר מתברר היקף הזוועה – 20 הרוגים ועוד עשרות רבות של פצועים. הטראומה מגיעה גם לבית-חנן הסמוכה. נערי בית-חנן הלומדים בגימנסיה שומעים את הקולות ורואים היטב את המטוסים. ימים אחר כך ישמעו מהמבוגרים על תוצאותיה הכואבות של אותה הפצצה.

מצד אחד זעזוע, ומצד שני - בודדים מנסים לנצל את מצב המלחמה. בתחילת המלחמה מפונים ערביי נבי רובין מבתיהם. זמן קצר אחרי אותו פינוי חלק מהם חוזרים למקום, וכפי שנכתב בפרוטוקול של ישיבת המועצה ב-27.6.48: "ביזה ברכוש האויב: נמצאו מתושבי המושב שעקרו חלונות ודלתות ברובין והחביאום במושב. הוחלט לברר את המעשה בישיבת המועצה הקרובה". כלל החברים לא מוכן להזדהות עם החריגים. שלושה שבועות אחר כך מוזמנים אותם חברים מסוימים לדיון במועצה. מבלי להכביר פרטים, ברור מעל כל ספק: הדיון בבעיה והטיפול בה משקף את הרמה המוסרית של המושב באותם ימים.

ועוד בעניין מוסרי אחד. במהלך המלחמה מתחילים חברים למכור ביצים ועופות באופן פרטי. הבעיה של שיווק פרטי מול שיווק מרוכז עולה שוב אל פני השטח. אלא שעכשיו מתחדדת השאלה: האם בימים של מלחמה , כאשר החברים מתקשים להתפרנס, אפשר להתפשר על עקרונות?

אנשי המועצה מביעים הסתייגות. כסף זה כסף. עקרונות הם עקרונות. ובכן, מה עושים? ההחלטה מתקבלת וקובעת: "להעמיד משמר מזוין בכניסה למושב, שמתפקידו לאסור את הכניסה של סוחרי עופות וביצים למושב".

 

מלחמה, ועם זאת שוררת ביישוב תחושה מסוימת של ביטחון.

יש לנו נשק, נכון?

כולם יודעים שבפרדסים פזורים סליקים רבים, ובהם שפע של רובים, כדורים ורימוני יד.

על הסליקים ועל איכותו האמיתית של הנשק מספרת בחיוך אחת "הנערות": 

 

כותרת: סליקים מפוארים, ורימונים שלא מתפוצצים

 

רינה גרסיאני הררי:

"בית-חנן היה שותף פעיל למאמץ המלחמתי, כמו לרכישתם של כלי נשק שונים. והיו כמובן סליקים. ידענו שיש בהם תחמושת רבה, וכלי נשק, וזה העניק לנו ולכל המושב תחושת ביטחון עמוקה. ידענו שלנו, בכל מקרה, יש נשק בהישג יד. זה לא היה דבר מובן מאליו בימים ההם של מלחמת השחרור. נשק היה מאוד בצמצום.

"אחרי שהסתיימו הקרבות של מלחמת השחרור נתנו לנו צ'ופר. לקחו אותנו לבור עפר בין פרדסים, מקום שקראנו לו 'קרחת היטלר'. המבוגרים נתנו לנו רימוני יד שהוציאו מאחד הסליקים ואמרו לנו: זהו, עכשיו אתם יכולים לזרוק. זה אמור היה להיות כייף לא רגיל.

"חיכינו לזריקת הרימונים בקוצר רוח. התחלנו להשליך. רימון אחד – לא מתפוצץ. רימון שני – לא מתפוצץ גם הוא. וכך שלישי ורביעי. אחרי זמן קצר התברר, שהרימונים ששכבו אצלנו בסליק כל השנים הללו, שהעניקו לנו תחושת ביטחון עמוקה כל כך, היו עקרים. אבל כנראה שאת התפקיד האמיתי שלהם הם עשו על הצד הטוב ביותר..."

ועוד סיפור על מלחמת השחרור:

תקלה בגלל האפלה

ד"ר חיים ישעיה: "הסיפור הבא קשור להאפלה במלחמת השחרור. הייתי אז תינוק בן שנה. אחד מהורי הדליק נר בבית ושכח קופסת גפרורים ליד המיטה. אני אכלתי את כולם, ואחרי אותה הרעלת זרחן שכבתי חצי שנה בבית חולים. התאום שלי המשיך להתפתח ולגדול, ועלי אמרו הרופאים: אין לו סיכוי, הוא לא יוכל להתאושש מדבר כזה. אבל אני התאוששתי, וגדלתי, והכל בסוף הסתדר".

במלחמת השחרור שילם בית-חנן בדם שניים מבניו – גדעון מיס ויעקב מלמד. על יעקב –  בסיפורו של רוני ארזי:

 

כותרת: גיבור הילדות של רוני הלבן

רוני ארזי: "יעקב היה עבורי גיבור ילדות. אני זוכר שידע לנגן נפלא על אקורדיון, ושנהג להופיע במושב עם מקלעון שפנדאו. יום אחד החמור הקפריסאי שלנו ברח. אבא ניסה להשיגו ולא הצליח. פתאום אני רואה את יעקב רץ אחריו, קופץ עליו תוך כדי ריצה ומחזירו  הביתה. זה נראה לקוח מסרט קאובויס ומערב פרוע. 

"ביום שהודיעו על מותו, סירבתי להאמין. באזכרה עמדתי ופני לרחוב. ידעתי שהוא לא מת ומייד יגיע למושב. רציתי להיות הראשון שרואה אותו, הראשון שיצעק: רואים? הוא לא מת! הנה הוא כאן!"

 


 
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
   הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   לתוכן העניינים
לאתר בית-חנן