הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
<< לפרק הקודם
 

 

10. שנות האלפיים: ועדיין, חקלאים...

 

"מרבית החברים מבינים כי נפל דבר בעשור השמיני לקיומו של בית-חנן", אומר רוני לוי. "בני הדור השני והשלישי מבינים כי מכפר חקלאי בית-חנן הופך ליישוב, אך עוד לא ברור לנו איך להתמודד עם השינוי ועם האמביוולנטיות. מצד אחד קיים רצון עז של כולם לשמר את היסודות החקלאיים ומאידך המרכיב הקהילתי הולך ומתחזק".

לא בכדי משתדלת ועדה בנושא הרחבת הכפר כבר 17 שנים. מצד אחד, רוצים להזרים ליישוב דם צעיר וחדש. ומצד שני, קיימים כנראה לא מעט חששות המונעים את הצעד הבא – הפיכתו הרשמית של בית-חנן ממושב חקלאי ל"עוד יישוב קהילתי".

ברירה כנראה אין. המושב ישנה את פניו כך או כך. "אם לא נצליח להביא לבית-חנן את ההרחבה", אומר ראובן לוין, "יהפוך בית-חנן ליישוב בעל אופי מבוגר. אנשים צעירים לא יבואו לכאן. ברחובות לא יסתובבו יותר ילדים. משהו פה יעמוד מלכת. זו הסיבה שבמושבים רבים עשו הרחבות. מתחזק רצונם של הבנים לחיות במקום שבו גדלו".

 

2009. שנת השמונים של בית-חנן סוגרת מעגל מושלם עם השנה הראשונה, 1929. מצד אחד המון רצון טוב, נחישות ואמונה חזקה ביישוב. ומצד שני –  הכרה בקשיים, רצון להתחדשות, סימני שאלה ואי ודאות לגבי העתיד.

 

ובינתיים? בינתיים, עד שיוחלט לאן יפנה המושב, ומה ייעשה בשטחיו החקלאיים, ממשיכים תושביו ליהנות מחיי כפר שקטים ושלווים. קולן של התרנגולות נשמע הרבה פחות, אבל סימניו הראשונים של המושב, וטביעות האצבע של המייסדים, עדיין ניכרים כאן היטב.

 

זיכרונות /רוני לוי

גדלנו במושב בשנים שלפני קום המדינה, כשאנו זורקים בשמחה אבנים מהגבעה שליד "מחסן התערובת", על "כלניות" בריטיות שחלפו בכביש. רקמנו תוכניות סודיות בפרדסים ובבתי אריזה, ותכננו איך להתנכל למי שהיו מיודדים (או "מיודדות"...) עם חיילים בריטים.

היינו מאושרים כפי שרק ילדים יכולים להיות. כבישים לא היו, ובחורף –  בדרכי לביתנו "בצפון" –  הייתי חוצה את "אגם שרלוטה". בימי שישי אבא היה מדליק עצים בחצר, מתחת למכל מים גדול מפח, וממנו הייתי זוכה לאמבטיה שבועית נפלאה. כשעולה באפי ריח עצי המדורה, הוא נקשר בעיני, עד היום, לחגיגיות של ערב שבת.

מחזורי התלמידים היו קטנים, וכך קיבצו אותנו ללימודים בכיתות קטנות של גילאים סמוכים, בבית ספר וגם בבית-הכנסת. היו אז גם מורים (ולא רק מורות) וכמה מהם, כמו יהודה זוהר, עמיקם בן שך ויעקב פישמן, הטביעו חותם עמוק על חיינו. הטיולים השנתיים איתם היו נדבך ראשון בהתבגרותנו. שם גם נרקמו סיפורי האהבות הראשונות שלנו...

גדלו איתנו גם ילדי "העלייה הסורית", והיו לנו כאחים. נוספו גם ילדי העלייה החדשה מבולגריה. הכיתות תפחו וכך גם חיי החברה בהן.

כמו ילדים רבים היינו מעט "אכזרים" וחסרי התחשבות. שאול המורה, שהיה מפליטי מלחמת העולם, זכה מאיתנו ליחס עוין ולהצקות שהתבטאו בשריקות צורמות (מישהו סיפר שהוא שונא שריקות, המזכירות לו את הפצצות במלחמת העולם). גם "לעולים החדשים" מבולגריה התייחסנו תקופה ארוכה במעט התנשאות, ושמענו על כך מאוחר יותר מהם, כשכבר נקשרנו לחבורה אמיצה אחת.

העבודה במשק הייתה ערך יסודי. השקאת הפרדסים התנהלה תחילה בגומות, כשזרם המים מגיע בתעלת בטון מרכזית. שק שימש לסגירת הזרם –  שורה אחר שורה, ואנו רצנו עם טורייה לסתום פרצות ולהשתלט על זרם המים. צינורות האלומיניום שהגיעו מאוחר יותר היו חידוש מרענן. אז צריך היה "להעביר קווים" משורה לשורה.

גם בלולים היו לנו משימות ואחריות, כשהסבוכה שבהן הייתה "להביא ביצים" למחסן המרכזי, עם עגלה רתומה לחמור. המטרה: לשמור על שלמות הביצים. היום הילדים מתגאים בסוג הטרקטור שעליו הם רוכבים. החמור הלבן שלנו היה אז עבורי מקור לא-אכזב לגאווה.

רבים מבני דורנו בגרו, יצאו ללמוד מקצועות לא-חקלאיים וחיפשו  עתיד מחוץ למושב. כשזקנו הורינו וכוחם כשל, קראו לנו לשוב. רבים קיבלו אחריות למשק בשלב מאוחר בחייהם וניסו להנחיל, בהצלחה, את אותה אווירה של עבודת כפיים וחריצות לדור הבא. העזרה במשק הייתה אצלנו, מאז ומתמיד, זכות ופרס. כך נתפסה גם על ידי ילדינו. 

השנים חלפו במהירות. החקלאות, בסד אילוצים כלכליים, לבשה פנים חדשות ומשתנות. בימים אלה מושבנו מתקרב למהפך השני בתולדותיו. כפי שבשנות השבעים של המאה העשרים בני הדור השני החלו להיכנס לנעליהם של המייסדים, במשקים ובניהול האגודה, בעשור השני של המאה בנוכחית – מגיע תורם של דור הנכדים. כולנו מצפים לראות מהפך זה מוביל את המושב להמשך פיתוח ושגשוג.

 


 
<< לפרק הקודם
   הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   לתוכן העניינים
לאתר בית-חנן