הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
 

 

שנות התשעים: החקלאות מצטמצמת

 

בעשור השביעי לקיומו של בית-חנן הגינות משגשגות והבתים יפים מאי פעם. במושב בונה לו קן הדור השני. בשנים הללו נרשם ביקוש חסר תקדים למגרשים ובתים חדשים. בית-חנן, הסמוך כל כך למרכז, עם איכות חיים של יישוב כפרי, הופך להיות כפר אטרקטיבי שלא פשוט להשיג בו חלקת אדמה או בית פנוי.

במקביל נפרד בית-חנן לאיטו מהחקלאות. במהלך עשורים מספר הולך ומצטמצם מספר הלולנים. מ-71 משקים המוצאים את פרנסתם מחקלאות, מצטמצם המספר ל-40, העוסקים בחקלאות בצורה מלאה או חלקית. מדי פעם יודע ענף זה עליות וירידות. "כשמצד אחד מחיר חומרי הגלם עולה", מסביר יחיעם מאיר, "ומצד שני מחיר הביצים נשאר בעינו – או אפילו יורד במספר אגורות בודדות – התנודות יכולות להיות משמעותיות ולהשפיע מאוד על רווחיות הלול".

 

הרווחיות עולה ויורדת, והמכסה של המושב נשארת בעינה. כך קטן מספר הלולים, ואלו הופכים להיות גדולים יותר ויותר. האינטרסים המשקיים שוב אינם משותפים לכולם. אלו עדיין מתפרנסים מחקלאות, ואלו מוצאים את מחייתם בעבודות חוץ. אולי הנפרדות, והחיים בצל סגירה של מוסדות מרכזיים כמו בית אריזה ומכון תערובת (בגלל חוסר כדאיות), מולידים פירוד חברתי.

החקלאות מצטמצמת  ואיתה גם ה"שותפות" הפנים-אגודתית.

סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה90 מקף מחבר לפני ה-80 ולפני ה-90מתאפיינות במשבר של ארגוני קניות רבים ושל אגודות חקלאיות רבות. המשבר לא פסח גם על בית-חנן. לאגודה החקלאית היו  מפעלים אחדים בתקופה זו ורובם הפסידו כסף מדי שנה.  נוצרה תחושה של חוסר נחת מאופן ההתנהלות הכלכלי של האגודה  והתברר שיש לצמצם את השותפות הפנים אגודתית:

- לאפשר לחברים לשלוח את פרי ההדר שלהם לאיזו חברה שהם רוצים ולא לחייבם להביא את הפרי לבית האריזה של בית-חנן;

- לקנות תערובת לעופות  מאיזה יצרן שהם רוצים ולא ממחסן התערובת בבית-חנן;

- למכור את האבוקדו שלהם לכל מי שהם רוצים ולא לשלוח את הפרי אך ורק ל"פרי הדרום";

- להפסיק ולהפעיל את הצרכנייה ע"י שכירים של האגודה, לסגור את מחסן האביזרים והחומרים החקלאיים שהיה בה ולהשכיר את המבנה ליזם מן החוץ;

- לפרוש מארגוני הקניות;

- לבטל את הערבות ההדדית;

שני מפעלי אגודה – מפעל המים ומחסן הביצים – ממשיכים להתקיים ולפעול עד היום.

תהליך צמצום השותפות הסתיים בסופו של דבר בהצלחה. כל המבנים הושכרו וההכנסות משכירויות  הובילו למצב שבו האגודה אינה גובה מיסי אגודה ואף מחלקת לחבריה (חלק שווה לכל אחד מ-71 המשקים) רווחי שכירויות.

משפט מכסות הביצים

בתחילת שנות ה-90 החליטה מועצת הלול  לשייך את המכסות למגדלים עצמם ולא לאגודה החקלאית. מועצת הלול קבעה, כי כברירת מחדל  ישייכו את המכסות למגדלים בפועל, אלא אם כן תחליט האסיפה הכללית אחרת.

 חברים מוועד המושב ביקשו לכנס אסיפה כללית לדיון בנושא. בסופו של דבר האסיפה לא התקיימה  והמכסה שויכה למגדלים בפועל.

קבוצת חברים החלה להתארגן על-מנת לנסות ולשייך את המכסה לפי הגידול ההיסטורי, ובסופו של דבר היא הגישה  תביעה בנושא לבית הדין המחוזי בתל-אביב נגד האגודה ונגד הלולנים בפועל.

עצם הגשת התביעה, שנדחתה, בסופו של דבר, גרמה לזעזוע גדול במרקם החברתי של בית-חנן.

בעשור השביעי מתחילים המוסדות המרכזיים של האגודה להיסגר בזה אחר זה. נקודות המפגש ההיסטוריות הולכות והופכות לנוסטלגיה. ולא רק המוסדות המשקיים. בעשור הזה, כמו גם בעשור שלפניו, הולך דור המייסדים לעולמו. גם הסביבה החברתית הולכת ומשנה את פניה. בית-חנן הוא עכשיו יותר יישוב שנעים וטוב לחיות בו, אבל הרבה פחות יישוב חקלאי.


 
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
   הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   לתוכן העניינים
לאתר בית-חנן