הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
 

פרק מס' 2: חלוצים הולכים ומתקבצים

 

חודש חלף, ועוד חודש.  במושבים, בקומונות ובמושבות עברה השמועה: סמוך לראשון-לציון נקנו אדמות, ועוד רגע קל יתחילו חברים בבניית בתיהם. רבים ששמעו, נקבצו ובאו. היו כאלו שבאו בחוסר כול. היו שבאו עם ניסיון והכשרה, והון נחוץ לקנייה של בית ומשק. וכך כותב ב-30.9.1930 חיים אשכנזי, במכתב לוועדה לענייני עלייה מבולגריה:

רבים ששמעו, נקבצו ובאו...חייכו, ואמרו: כאן יקום כפר חדש.

"אני, החתום מטה, חיים אשכנזי מפתח תקוה, לפנים מפלובדיב בולגריה, מתכבד בזה להגיש את הצעתי להתקבל בתור תושב במושב בבית-חנן.

"כפי שידוע לכם, הנני נמצא בארץ זה תשע שנים, וכל הזמן הייתי בפתח-תקוה. התעסקתי בגידול עופות, טיפול בפרות, יש לי שני דונם פרדס בביתי, וכרם שקדים 50 דונם, שאני בעצמי עיבדתי אותם. באופן שמהצד של הכשרתי, אני מקווה שתמצאו אותי לקנדידט ראוי למדי.

"בעל אישה הנני, ושני ילדים: ילדים בני 13 ו-7 שנים. אני בן 39 שנים.

בזמן האחרון מכרתי את כרם השקדים שלי, וממחיר 600 לא"י אוכל לשלם את הסכום, בלי להכניס כמו יתר המתיישבים. עורך הדין המטפל במכירה מבטיח שבעוד שניים או שלושה חודשים, לכל היותר, תהיינה כל הפורמליות מוכנות ואוכל להעביר בטאבו את הכרם לקונים ואקבל את המחיר. ואז, מובן אכניס לכם את הסכום. אני מוכן למלא אחרי כל דרישותיכם האפשריות, בכדי להבטיח לכם את תשלום הכסף".

עוד חלוץ המשתוקק להגיע לבית-חנן הוא אהרון נגארי, הכותב בכ"ח אלול תר"ץ מכתב נלהב לוועד המושב:

"ברצותי להתיישב על קרקע במושבתכם. הנני בא להציע את עצמי, ולהודיע לכם כי יש ברשותי להימלא את כל התנאים, כדרוש מכל מתיישב. יש לי ולאבי ניסיון בעבודת אדמה ומוכשר אני לכל עבודה גופנית.

"משפחתנו, המורכבת מאבי ואמי ושלוש אחיות, אשר אחת מהן תוכל לקחת חלק בעבודת השדה, מוכנה בכל רגע לעלות על הקרקע. גילי הוא בן 21 שנה. עבדתי גם בתור נהג ויש לי תעודה ממשלתית יוונית בעניין זה. בדרך כלל אני חושב, ובטוח, שאוכל להיות איכר פעיל וחרוץ, וחבר טוב בקיבוצכם (השגיאה במקור, העורך). הואילו נא לרשום אותי בין המועמדים הראשונים".

 

יצחק מטראני נושא דברים בטקס הטמנת מגילת היסוד.

כותרת ביניים: מיטראני חולם על עמק יזרעאל

 

אחד האישים הבולטים בשורת המייסדים הוא יצחק מיטראני.

אבל האיש, שדמותו כה קשורה לנופו של המושב והתפתחותו, חשק בתחילה בנוף אחר. אחרי שהצטרף בשנת 1924 ל"ארגון-יזרעאל", שם פניו לכפר יחזקאל. היישוב הצעיר הוקם שלוש שנים קודם לכן ונראה כי מיטראני סלד מרעיון של בניית כפר על טהרת העולים הבולגרים.

אלא שאז אירע מקרה ששינה את מהלך חייו. בנמל יפו ירד באותם ימים אלברט רומנו, נשיא מרכז הפדרציה הציונית בבולגריה. רומנו שמע על הבחור, לא התעצל, ואחרי שעות רבות של נסיעה בעגלה הגיע אל המושב הצעיר ואל מיטראני עצמו.

הקומונה הפתח-תקוואית-בולגרית רחשה פעילות, שיחות ומפגשים. כשניתן האות - שמו פעמיהם ליישוב ההולך ונבנה.

רומנו לא בזבז זמן והחל לדבר. מיטראני הקשיב. לא נדרשו לו לרומנו דקות ארוכות של שיג ושיח, כדי להבין כי השיג את מטרתו. זמן קצר אחר כך צרר מיטראני את חפציו המועטים ותפס לו מקום על עגלה העושה דרכה דרומה, לעבר המושבה פתח-תקוה. שם  כבר המתינו לו חלוצים בולגרים אחרים. הקומונה הפתח-תקוואית-בולגרית רחשה פעילות, שיחות ומפגשים. כשניתן האות - שמו פעמיהם ליישוב ההולך ונבנה.

 

כותרת ביניים: "על כל עולה לעבור בקרה מדיצינית"

 

היו שלא נזקקו כלל לשכנוע. ב-18.6.1930 שולחת ההנהלה הציונית מכתב למשרד הארץ ישראלי שבסופיה. נכתב בו:  "ביקשנו את בא כוחנו בקושטא להעביר שתי תעודות עליה (ההעתקות) על ידי הקונסול המקומי לקונסול הבריטי בעירכם. רצוף בזה האורגינלים של התעודות האלו, ואנו מבקשים אתכם למוסרן לאדונים הנכבדים לאון שבתי בן בשת והנרי ג'רמי... בהתאם להוראותינו, על כל עולה לעבור בקרה מדיצינית, ואישורו על ידי הרופא בסוג א' הוא תנאי קודם לאישורו על ידי עלייה על ידי המשרד לא"י".

 

רוח חדשה מפעמת. מכתב רודף מכתב. ב-23.11.1930 שולח הוועד לענייני בולגריה מכתב לבית-חנן, מבקש לאשר מועמדות של חבר חדש: "הרינו מתכבדים להודיעכם, כי אנו הסכמנו לאשר את מר יוסף לוין כמתיישב במושב בית-חנן. נא להכניס לקופתנו את הסכום של 300 לא"י, השתתפותו של הנ"ל בהוצאות התיישבותו. בכבוד רב, א' בבלי".

(האגדה מספרת כי יוסף לוין היה משגיח בפרדס יפה. חברי בית-חנן הסכימו לקבל את המשגיח לשורותיהם, בתקווה שהוא יפתח להם את הדלת לפרדס-יפה...)

 

כותרת ביניים: מהבנק אל הטורייה

 

עד כמה היו הבחורים מוכנים להשקיע מאמץ ויזע, יעיד סיפורו של יעקב ישעיה. זה האחרון חסר היה כל רקע חקלאי. במשך שנים, עבד בבנק הפלשתיני בולגרי בתל אביב. גופו לא ידע חום וזיעה. כפות ידיו לא הכירו את מגעה הקשה של הטורייה. אבל אחרי ששמע את השמועות, ניצת משהו בליבו. ב-1930 נסע לחופשה בבולגריה וציפה להתפתחויות.

כששב, גילה כי הבנק שבו עבד נסגר בגלל קשיים כספיים. משביקש להתקבל כחבר במושב, אמרו לו חברי הוועד: רצון הוא דבר טוב, אלא שנעדר אתה כל ניסיון והכשרה חקלאית. ישעיה לא אמר נואש. מייד שם פניו למושבה מגדיאל, מצא את ביתו של רחמים אסיאו וביקש להתקבל בפרדסיו כפועל מן השורה. במשך שנה שלמה עבד והתייזע בעבודת החקלאות. במקביל המשיך לחסוך כספים לקניית המשק. שנתיים אחרי שהמושב קם הוא הגיע, החל לבנות את הבית ונמנה על המתיישבים הראשונים של המושב (מאוחר יותר יגיעו לשם גם שלושת אחיו).

 

כותרת ביניים: העקשנות המנצחת של אסתר (בוקיצה)

 

בפרק ההתיישבות של בית-חנן שמור מקום של כבוד לנשים. בלעדיהן לא היו קמים המשקים, לא היו נבנות המשפחות. הן היו החוסן הנפשי, המשען החזק, הבית החם שמאפשר את בנייתו של היישוב החדש.

במקרה של משפחת אדטו, נרכש המשק בזכות האישה ומעשה שהיה כך היה: על המושב ההולך ונבנה שמעו חיים ואסתר אדטו כבר בשנת 1929. ביניהם ובין החלום ניצב מכשול לא קטן. הכסף. ובמילים אחרות - הון של 300 לירות ארץ ישראליות. חיים אדטו הרים ידיים. הסכום הגדול נראה לו מעבר להישג ידו. אסתר (בוקיצה) אשתו לא ויתרה על החלום המשותף. למרות שכבר הייתה נשואה ומטופלת בילדה קטנה, החליטה אסתר לעשות מעשה. יום אחד רכשה לעצמה כרטיס נסיעה, עלתה על אוניית משא ואחרי עשרה ימים של מסע בתנאים פיזיים קשים הגיעה סוף סוף מיפו לבולגריה.

עכשיו יכלה אסתר להתרווח. כיוון שידעה כי אחיותיה נשואות לגברים אמידים, הייתה בטוחה כי יקל עליה לבקש את ההלוואה הכספית. תחילה הייתה אסתר אופטימית. היא התקבלה בברכה בבתי אחיותיה בעיר סופיה, אך כשפירטה לפניהן את מטרת הביקור, נתקלה בגבות מורמות, בתמיהה ובכתפיים קרות. הגיסים האמידים הסבירו לה כי אין להם שום עניין בפלסטינה או בהתיישבות בה, אין הם מאמינים כי בני הזוג יוכלו אי פעם להחזיר את ההלוואה, ולכן אין בדעתם לתת את הכסף האמור.

אבל אסתר אדטו, שקורצה כנראה מחומר אחר, לא ויתרה. היא שמה פעמיה אל גיס אחר, הלא הוא אחיו של חיים בעלה. כאשר סיפרה לו על מטרת ההלוואה, צץ לפתע מכשול נוסף. הייתה זו אשתו. היא התנגדה למתן ההלוואה בכל תוקף. לרגע קט נדמה היה כי אסתר אדטו תחזור לארץ ישראל בידיים ריקות.

לא אסתר אדטו. איש לא ידע בדיוק מה אמרה לאחי בעלה, ומה ענה לה הגיס. כך או כך, ולמרות התנגדותה העזה של בעלת הבית קפוצת-היד, יצאה אסתר וידה על העליונה. את השלב הראשון אמנם איחרה, אך כשעלתה הקבוצה השנייה על הקרקע (הלא היא התיישבות ב'), היו בני הזוג בין המתיישבים המאושרים שבנו את ביתם במושב בית-חנן.


 

כותרת ביניים: חלוציות ואתגר, על חשבון ג'וב קבוע

 

קבוצת החלוצים הבולגרית, כולם חדורי רוח ציונית עזה, במפגש על אדמות ואדי ריזיקאט לפני העלייה על הקרקע.

הרעיון להקים כפר שכולו "שלנו" עשה לו שם גם בארץ, גם בחוץ לארץ. ובחודשים שבהם החלו המתיישבים לחרוש תלמים ראשונים, הגיעה השמועה לתחנת החשמל בתל אביב. בחברת החשמל עבד באותה עת חיים בן-יוסף, עולה ותיק מבולגריה שנהנה ממשכורת טובה, מעבודה יציבה ומקורת גג קבועה – חלומה  ושאיפתה של העלייה הרביעית באותם ימים.

 

השמועות על היישוב החדש לא הניחו לו. המחשבה על קבוצת חלוצים בולגרית המקימה יישוב יש מאין לא נתנה לו מנוח. במשך זמן מה שקל, היסס והתלבט. המצב הכלכלי בארץ בעת העלייה הרביעית היה חמור. מצב תמידי של חוסר עבודה. ומנגד, הלך המפעל של רוטנברג ושגשג.  בן יוסף חשב, היסס עוד רגע קט, ואז החליט כי מקומו איננו שם.

יום אחד קם בן יוסף והלך. הוא, ועוד 39 מתיישבים אחרים, כולם חדורי רוח ציונית עזה, עלו אל אדמות ואדי ריזיקט. תנופה היסטורית רבת עוצמה שהחלה בקונגרס הציוני, ובפגישות עם בנימין זאב הרצל, הגיעה עתה אל שיאה. בימים של מאורעות תרפ"ט הייתה תשובתו של היישוב העברי ברורה וחדה. עוד יישוב, ועוד נקודה על הקרקע. תוך 19 שנים גם תיבנה ותכונן כאן מדינה יהודית גאה.

 


 
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
   הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   לתוכן העניינים
לאתר בית-חנן