הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
 

 

שנות השישים: מתרווחים על זרי הדפנה

 

בשנות השישים נמשכת התעצמותו של ענף הלול. ב"מפקד של הלול", באוקטובר 1965, נרשמות להקות בגדלים מרשימים:

·       בן עמי אלעזר – 1,480 מטילות

·       חיים ושרה אשכנזי – 1,380 מטילות

·       יצחק ודורטה בן אברהם – 1,500 מטילות

·       אברהם וגוסטה בן בשט – 2,000 מטילות

·       משה ולאה בן מאיר – 2,800 מטילות

 

ענף הפרדסנות ממשיך להצביע אף הוא על מגמה של רווחיות. אלא שכאן גם  טמונה הבעיה. עננים שחורים מתחשרים באופק, ואיש איננו מבחין בהם. הכל זרם על מי מנוחות והתנהל כמו שצריך. בית-חנן קיבע סופית את מעמדו כיישוב מספר אחת בארץ, שמוציא לשוק מיליוני ביצים מדי שנה. אבל כשמצויים במצב של נוחות,  נוטים להתקבע. ממש כפי שקרה ערב מלחמת העולם השנייה. המושב התבסס על הפרדס והלול, ענף הפרדסנות קרס ומה שהציל בין השאר את המושב היו הירקות שגידלו החברים בביצה. בשנות השישים לא קמה חלופה ללולים ולהדרים, ונמנעה צמיחה של ענפי חקלאות אחרים.

 

על כך מוסיף רוני לוי היבט חברתי-כלכלי: "בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה התקיים שיתוף אינטרסים במושב והוא התנהל בצורה קולקטיבית. המגמה החברתית של שיתוף שירתה את מגמת ההישרדות של העשורים הראשונים. כשפועלים יחד ומאחדים כוחות, עוצמת היישוב מתחזקת.

"עם זאת, לדעתי, אנחנו מחמירים מדי עם הביקורת העצמית שלנו. בישראל של שנות השישים אנשים במדינה החלו לחפש איש-איש את הכיוון שלו. אותה מגמה של אינדיבידואליזם פלשה גם למושב שלנו, שלא יכול היה להישאר "אי בודד" בחברה. להפך, במושבנו מגמה זו הייתה חלשה יותר, משום שעקרון השיתוף והעזרה ההדדית היו דומיננטיים במשך שלושים שנים ויותר.

"אני מוצא קשר בין השינויים החברתיים והשינויים הכלכליים. בשנות השישים החלו בבית-חנן מגמות ושינויים שהבשילו, ותוצאותיהם  בלטו מאוחר יותר, בשנות השבעים, השמונים והתשעים. מצד אחד - ענפים מרכזיים שהולכים ומאבדים דומיננטיות, ומצד שני פרטים שכל אחד הולך בכיוון שלו. ברגע שהמשותף המשקי-כלכלי בינך לבין השכנים שלך הולך ומתערער, משתנה גם המבנה המיוחד של המושב. חשוב להבין כי סגירת המפעלים המשותפים נעשתה בראש ובראשונה משיקולים כלכליים, מרגע שהמושב נפתח בעשור החמישי והשישי לקיומו למפעלים נגישים ויעילים יותר מחוץ למושב.". 

דבר נוסף משתנה בעשור השלישי. חלק מהחברים מצויים עתה בשנות השישים שלהם. רובם בריאים בגופם. הם ממשיכים לעבד את המשקים, אבל הכוחות אינם כפי שהיו פעם. הגיל, ושנות העבודה הקשות, מתחילים לתת בהם את אותותיהם. רוב החברים מתעלמים. ממשיכים לעבוד במשקים כמאז ומתמיד. שנים לא רבות יחלפו, והטבע יעשה את שלו. גלגל התנופה יואט. את מקומם של הוותיקים יתחילו לתפוס בני הדור השני. לא כעת, לא עכשיו, אבל בעשור הבא יורגש השינוי.

 

המושב משנה אט אט את פניו, החברים מזדקנים, ובישיבת מועצה בבית-חנן דנים ב-5.9.60 בחוקי ירושה. מעניין לקרוא את סעיף 4, בזו הלשון: "לא השאיר אחריו המוריש בן זוג, אך השאיר אחריו ילדים – ינהגו לגבי המשק לפי הכללים האלו:

א.     הילד שעיבד את המשק לבדו, או עם המוריש, הוא יורש המשק.

ב.     היו ילדים אחרים, כאמור בסעיף קטן (א) – יהיה היורש, הילד שהמוריש קבעוֹ כיורש בצוואתו; ובאין קביעה כזאת – ייקבע היורש לפי הסכם בין הילדים; ובאין הסכם – מי שהוא יותר כשיר ומסוגל לקיים את המשק".

 

החברים אכן הולכים ומקשישים, ועל כך דנים חברי המועצה ב-7.3.1960, בשיחה שנסבה על ניהול חשבונות האגודה. אומר מרדכי בן בשט: "...ההורים מזדקנים ויוצאים ממעגל המשק הפעיל. המושב יתנוון ויילך אם לא יוזרם דם חדש אל הממשיכים במשק. ואלה רוצים עצמאות מסוימת: פיתוח המשק על ידי תוספת מטע וענפי משק, אך הם גם רוצים חשבון נפרד שלהם".

 

שינוי נוסף מורגש במקום אחר – באסיפות החברים, במעורבות ההדדית. ב-26.1.1961 אומר סמי מאיר באסיפת החברים: "... האם לא התרשמתם, כמוני, מהעובדה שזה זמן רב לא הוזמנה האסיפה הכללית ולא הזעיקו אותנו לטכס עצה ולדון בשאלות חשובות העומדות על הפרק ומעסיקות כל אחד ואחד מאיתנו כפרט, ואת כלל המושב כולו? האם אנו חברה למטעים, הדואגת להכשיר את התנאים הדרושים לנטיעה חדשה, אשר תבוצע על ידי חבריו? וכי שאלות משקיות אחרות אינן מעסיקות אותנו? והאם אין אנו מודאגים מקיצוץ בענף הלול ומן הבעיות המתעוררות סביב זה במושב גופא?"

נראה כי בכל מקרה החברים מעורבים היטב בנעשה במושב. בישיבת המועצה מה-10.7.61 נקבעים שוב הרכבי הוועדות השונות:

·       ועדת מינהל.

·       ועדת מכוניות.

·       ועדת לול.

·       ועדת מים.

·       ועדת הדרים.

·       ועדה לפיתוח המשק.

·       ועדת הלוואות.

·       ועדת שירותים.

·       ועדת ביטחון.

·       ועדת מסים.

·       ועדת תרבות ובית ספר.

סך הכול – 11 ועדות. קריאה בפרוטוקול מעלה ממצא מעניין. חברים אחדים יושבים ביותר מוועדה אחת, ומעורבים זה שנים בחיים המשקיים-חברתיים של היישוב. בין אותם חברים ניתן למצוא שמות כמו אברהם דנון, יצחק מיטראני, אשר אשרוב, גרשון ישעיה, יוסף לוין, חיים בן יוסף, ועוד. 

 

לשים בבקשה במסגרת.

כותרת: למי מגיע לנוח אצלנו?

ובעניינים עדינים יותר. ב-9.10.61 מעלה המועצה שאלה, בעקבות מקרה מסוים: למי הזכות להיקבר בבית העלמין של בית-חנן? המועצה מחליטה: "לכל חבר או תושב בין חנן הזכות להיקבר בבית-חנן, כמו כן הורים, אחים ואחיות של תושב או תושבת זכותם להיקבר במידה שיבקשו זאת. עסקנים בתנועה הציונית ייקברו בבית-חנן לפי בקשת איחוד עולי בולגריה, ובהסכמת המושב".

 

כותרת ביניים: פקאנים – סנונית ראשונה

 

ב-13.4.61 מרצה אדם בשם מר ליברמן על גידול הפקאנים. החברים מתחילים לדון בינם לבין עצמם אם הגידול החדש משתלם או לא. תוך כארבעה חודשים תיפול ההחלטה. עצי הפקאן יינטעו, יכניסו כסף רב לחברים אלו ואחרים, ובהמשך יגרמו לוועד, ולמושב עצמו, כאב ראש לא קטן.

ובינתיים ממשיך בית-חנן לבחון את המשך דרכו. ב-11.8.60 עולה בישיבת המועצה השאלה הנצחית:

האם ללכת לבד או ביחד, ובמילים אחרות: האם אפשר לקנות אפרוחים בצורה עצמאית, או שממשיכים כרגיל ביחד?

ושאלה משמעותית אחרת:

האם אפשר לתבוע מוועדות התכנון האזוריות אדמות חקלאיות נוספות? נראה שחברי המושב היו רוצים בכך, אלא שכאן מתעוררות בעיות מספר. ראשית, אם לחברים מגיעות אדמות, מדוע שלא יינתנו תוספות קרקע גם לחברים הגרים ב"צריפים"?

ובעיה נוספת: אדמות כנראה אפשר לקבל בדרך זו או אחרת, אבל לא מכסות מים. אז מה, שווה לקבל אדמה רק כדי להגדיל את שטח המושב?

 

כותרת ביניים: האם נקים מפעל לייצור נקניק?

המושב מביט אל המשך דרכו, גם במסגרת המועצה האזורית. ב-16.5.61 מבקר בישיבת המועצה ראש המועצה האזורית, בנימין דובדבני. ובפיו הצעה קוסמת: לגייס את יישובי המועצה, כדי להקים ביחד מפעל גדול לנקניק.

ולמה נקניק? ומהיכן בא הרעיון ליוזמה?

לדבריו, "החומר היסודי הוא הביצה... יהודי בעל הפטנט טוען שהנקניק הנמכר בחוץ לארץ זה 40 אחוז עמילן. 100 אחוז חלבון יהווה את חומר העטיפה. בעל הפטנט חושש שיגנבו ממנו את הפטנט".

העסקה נראית פשוטה לביצוע. מדי שנה יעביר המושב למפעל 5,000 ביצים. שאר היישובים יעבירו מקופתם סכום של אלף לירות. החברים מגלים עניין, אבל קוצר הרוח כלפי ראש המועצה איננו מבשר טובות. באינטואיציה בריאה הם חשים כי הרעיון איננו מעשי ומעבירים את הנושא לשיחות נוספות.

 

באותה ישיבה נדון גם נושא בית הספר. אנשי היישוב אינם מרוצים אמנם מרמת הלימוד ומאיכותם של חלק מהמורים. ועם זאת, מסתמנת התנגדות של חברים להעביר את הילדים ללימודים בבית הספר האזורי.

ב-8.1.62 נופלת החלטה, שלפיה "אין המושב מוכן למכור את מבני בית הספר למועצה האזורית. המושב ישכיר את המבנים ויערוך חוזה שכירות ל-3 שנים עם אפשרות חידוש". 

האמת?

בית הספר אינו אלא בבואה. השתקפות. בתחילת ימיו של המושב חלה בבית-חנן התכנסות פנימה, תחושה ש"אל לנו לסמוך על כוחות מבחוץ". מסיבה זו הוקמו ביישוב מאפייה, מדגרה, מכון תערובת, ועוד. אלא שעכשיו השתנו הזמנים. התעבורה והתקשורת זמינות ונגישות יותר. המועצה חותרת לריכוזיות וייעול. המושב חותר לאוטונומיה ועצמאות.

ולא נותר אלא לשאול:

בסופו של דבר, מי ייצא מהמאבק הזה וידו על העליונה?

 

כותרת ביניים: נפרדים מאשר כהן

 

ובעניין אחר, תרבותי יותר. ב-4.1.61 יוצא לאור עלון ראשון בבית-חנן. בצד אירועים שוטפים, מדווח העלון על פרישתו של אשר כהן מתפקיד מזכיר המושב, אחרי 25 שנים של שירות מסור. המזכיר החדש הוא יעקב קול.

עלון מס' 4 (31.3.61) מביא מידע מספרי מעניין. מתברר, כי בבית-חנן חיים בשנת 1960 71 חברים, ולהם 154 ילדים ו-81 נכדים. ומה עושים הילדים שלנו? קראו בציטוט הבא:

·       4 – על ידי האמא.

·       3 – מבקרים בגן הילדים.

·       28 – מבקרים בבית הספר בבית-חנן.

·       3 – מבקרים בבית הספר העממי מחוץ לבית-חנן.

·       12 – מבקרים בבית הספר התיכוני.

·       6 – מבקרים בבית הספר החקלאי.

·       11 – בלימוד על תיכוני (אוניברסיטה, סמינר וכו').

·       12 – משרתים בצבא ההגנה לישראל.

·       30 – חיים ועובדים בבית-חנן.

·       12 – חיים בבית-חנן ועובדים בחוץ.

·       30 – חיים ועובדים מחוץ לבית-חנן.

·       3 – חיים בחוץ לארץ. 

 

בעלון מס' 5, מ-30.4.61, מתברר כי חברי המושב הם ברובם יוצאי בולגריה. אבל פה ושם מסתמנים סדקים. אמנם הבולגרים מהווים 75 אחוזים מכלל החברים, אבל מבט זהיר יגלה כי 5.4 אחוזים הם יוצאי פולין, 4.7 אחוזים הגיעו מגרמניה, 4.7 אחוזים הם צברים, ושימו לב – 0.7 אחוזים הם יוצאי רומניה, יוון, לטביה, צרפת, אסטוניה וצ'כיה.

וכמו תמיד בבית-חנן, לצד החקלאות נושמים תרבות. בישיבת ועדת התרבות שמתכנסת ב-19.5.61 מאושרת הרצאתו של הרמן רוז בנושא של עבר-הירדן. הרצאה ספרותית שנייה –  הסופר משה שמיר ("הוא הלך בשדות"). וכמובן, תהיה גם הצגה. קוראים לה "אלאונורה" וביים אותה משה הלוי, מייסדו של תיאטרון "האוהל", שאלה הן שנות חייו האחרונות.

אפרופו הלוי –  "רכילות תרבותית" ברוח השנים ההן (שאותרה בוויקיפדיה): הלוי הוא בעלה הראשון של שחקנית התיאטרון חנה רובינא. אשתו השנייה היא השחקנית אוהלה הלוי. לזוג נולדת בת, הלא היא אשתו הראשונה של שייקה אופיר.

כותרת ביניים: לילות שבת עם אקורדיוניסט

ועדת התרבות אכן פורייה ופועלת. עיון בפרוטוקול הישיבה מהתאריך 30.10.61 מעלה ניחוח סנטימנטלי של שנים נשכחות. וכך מחליטה הוועדה: "לחדש את הנוהג לקיום לילות שבת, וליצור אווירה ביתית נעימה. בכל כינוס כזה יוזמן גם אקורדיוניסט לשירה בציבור. כמו כן הוועדה תדאג לסידור קפה. הוועדה פונה בבקשה לקנות 50 ספלים שישמשו אך ורק לצורך זה. בפתיחה לערב הראשון ימסור אשר כהן רשמי סיור מאיטליה".

בשנות השישים ממשיכה מגמת העזרה ההדדית. בישיבת המועצה מ-23.1.62 מתקבלת החלטה: "יעקב ישעיה, נסים תנחום וסמו אהרון, יביאו הצעה לדיון כיצד להיטיב לחברים שמצבם הכלכלי קשה. ההצעה תוגש לישיבת המועצה הקרובה".


 
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
   הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   לתוכן העניינים
לאתר בית-חנן