הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
 

 

פרק מס' 3. שנות השלושים: ימים ראשונים בבית-חנן

 

הראשונים שבאו, אל גבעות חול חשופות הגיעו. שממה ודיונות של חול, מאופק אל אופק. רק קומץ של אוהלים בדוויים שחורים ומטולאים מנמרים את המרחב הגדול. משק הפועלות "עיינות" יקום לו מדרום חודשים אחדים לאחר מכן (מרץ 1930). בעוד שנתיים ימים ייבנה מצפון "כפר-ותיקים", שישא אחר כך את השם נטעים (חלק מהתיישבות האלף). ממרחק קילומטרים אחדים נשקפים מבני אבן גדולים. זהו היקב גדול המידות של המושבה ראשון-לציון, יישוב ותיק בן 47 שנים.

 

אחרים מקימים אט אט את המשתלה, שכן מפאת חוסר משאבים הם מתקשים לרכוש את שתילי ההדרים הראשונים.

אבל המייסדים אופטימיים. אחרי שניהלו במשך שנים חליפת מכתבים וחסכו מכספם לקניית אדמה, הם באים ומתקבצים מכל רחבי הארץ. בשנת 1929 הם שוכרים להם ולבני משפחותיהם דירות וחדרים בראשון-לציון. חלק מהם מוצא לעצמו עבודה בפרדסי המושבה. בשעותיהם הפנויות הם מבוססים שעות בחול, מתחילים להכשיר את הקרקע. אחרים מקימים אט אט את המשתלה, שכן מפאת חוסר משאבים הם מתקשים לרכוש את שתילי ההדרים הראשונים. שנים יחלפו עד לקטיף הראשון, המניב, הרווחי, ושנה אחר כך תפרוץ מלחמה גדולה והפרי ייקטף וייקבר באדמה. אך על כל זה -  בהמשך...

 

כותרת ביניים: קודם, מודדים

 

החלום - גדול, ההתלהבות - רבה. אחרי שחגגו את הנחת אבן הפינה בחג החנוכה של שנת 1929, רוצים הכל לחרוש, לטעת, לשתול ולבנות. אבל קודם שיעלו הסוסים והמחרשות על הקרקע הבתולית, ופטישי הבנאים יבשרו על הקמתם של היסודות, יש למדוד את האדמה, לקבוע למי המגרשים, היכן ימוקמו, איפה ייבנו הבתים והיכן יישתל הפרדס. התלהבות דבר נפלא היא, אך סדר - סדר צריך להיות.

בהתחלה נשכרים לענייני התכנון והמדידות האדריכל קאופמן והמודדים שכנאי וחנן רמברג מתל אביב, המוסרים ב-11.12.1929 את הפירוט הראשוני הבא:

·             39 מגרש של 3 דונם למתיישב –  117 דונם

·             39 חלקות של 12 דונם לפרדסים – 468 דונם

·             7 מגרשים של 2 דונם, לבעלי מקצוע: 14 דונם.

·             סך הכול: 599 דונם. 

מגרשים ציבוריים:

·             מקום הבאר בעתיד – 1 דונם

·             לבית העם – 4 דונם

·             בית אריזה – 5 דונם

·             בית ספר בחלק C – 16 דונם

·             בית ספר בחלק E – 9 דונם.

 

בינתיים, בגלל הקור והגשמים של אותה שנה, מתנצל מודד נוסף, מורֶנו מיוחָס מירושלים (ב-20.1.1930), על העיכובים המצערים: 

"לכבוד מושב הבולגרים, ראשון לציון.

בתשובה למכתבכם, אתכבד להודיע כי חלוקת האדמה מוכנה אצלי זה יומיים, ומסיבת מזג האוויר הרע, ואי אלה עיכובים מצד המחלקה להתיישבות, לא עלה בידי לצאת עם הקצאה על המקום. הנני מקווה לנסוע מחר אם מזג האוויר ירשה. בכבוד רב - מורנו מיוחס, מהנדס".

 

כותרת ביניים: ההגרלה הגדולה

 

אחרי המדידות, כמקובל, מגיע זמנה של ההגרלה הגדולה. ב-29.5.1930 נערכת ההגרלה הראשונה, ובה עולות בגורל חלקות עבור שלושים מהמייסדים. בנוסף, הוגרלו גם חלקות הפרדסים כאשר, עבור חלק מהמייסדים, 12 הדונמים פוצלו לשתי חלקות, וכך הן עד היום. תשעה מייסדים נוספים הוגרלו במועד אחר, וב-1931 יצורף אליהם גם צבי אהרוני, ויהיה החבר ה-40 ברשימת המייסדים.

 

במסמך ההגרלה המצורף, על החתום: ד"ר אשרוף, יצחק מיטראני, שלמה בן-בשט, יצחק לוי ועוד חתימה אחת לא ברורה.

הרשימה הכוללת של כל 39 המייסדים הראשונים במושב (שכמה מהם יוחלפו בשנים הבאות) היא:

·       מרדכי בכר

·       יצחק מיטראני

·       יוסף בן בשט

·       יהודה  גרתי

·       יוסף גרסיאני

·       אברהם ברוך

·        בן ארויה (יהודה) בכור

·       יעקב (בן אהרון) לוי/ג'ק

·       מנחם דנון

·       אליהו רומנו

·       שלמה בן בשט

·       מרדכי בן בשט

·       נסים אלעזר

·       יצחק דובינסקי

·       נסים ורון

·       מורנו ורון

·       חיים בן יוסף

·       אברהם נתן

·       יצחק מושיוב

·       אהרון מיס

·       רחמים לוי

·       חיים סמו

·       שלמה אשכנזי

·       יצחק לוי

·       יהודה עלי

·       נסים שמואילוב (בן שמואל)

·       יעקב בן משה

·       דוד כהן

·       נסים לוי

·       ידידיה פרץ

·       יעקב קלוו

·       יהודה סידי

·       גרשון תג'ר

·       יצחק אשכנזי

·       יצחק ניסימוב

·       ישראל כהן

·       יעקב ישעיה

·       ראובן משיח

·       יוסף לוין

 

כותרת ביניים: סדר החריש

 

התושבים נושאים בעול וכמקובל באותם ימים, נהנים מתמיכתם המלווה של המוסדות המיישבים. ב-31.1.1930, זמן קצר אחרי חג העלייה לקרקע, מפרטת ההנהלה הציונית את סדר החריש.

המכתב מופנה ל"ועד המתיישבים הבולגרים בקוביבה", בזו הלשון:

"הרינו להודיעכם, כי הסכמנו למסור לכם את עבודת יישור השטחים באדמות ריזיקאט צפוני, וריזיקאט דרומי, לפי ההוראות שתקבלו מהחבר גפנר, בתנאים כלהלן:

"אתם תוציאו לפועל את העבודה, על ידי עבודה יומית בטרקטורים ובבהמות, בגבול מכסימלי של 346 לירות, ובחשבון של 333 מיל' לשעה עבור עבודת טרקטור, לירה אחת בעד זוג בהמות, במשך יום עבודה של 8 שעות, איש להנהלת כל עבודה, בשכר של 300 מיל ליום".

כך מתנהלת גם הנטיעה וכל שאר העבודות עד הקמת המשקים המיוחדים לכל אחד.

ההתרגשות רבה. ב-24.3.1930 נכתב בעיתון דבר: "מבוקר אתמול, מתנוסס השלט מושב עובדים 'בית-חנן' נקודת הישוב העברית החדשה, ראשונה לאחר המאורעות אל מול הדרך הראשית של גוש ריזיקאת, על פני שטח של 600 דונאם, חרוש יפה ומוכן לנטיעה על ידי חברי המושב.

"...כל עבודות ההכשרה, לרבות הכנת המשתלה - במקום 15,000 שתילי הדר -  נעשו על ידי החברים המתיישבים בתור קיבוץ מאורגן. כך מתנהלת גם הנטיעה וכל שאר העבודות עד הקמת המשקים המיוחדים לכל אחד. עבודה עצמית, עזרה הדדית ושאר עקרוני מושב העובדים עם מתקנותיו היסודיות של המושב. המתיישבים חברי הסתדרות העובדים, פועלים העובדים במושבות 4 7 שנים. רובם בעלי משפחה. לפי שעה, גרים בראשון לציון".   

 

 

 

כותרת ביניים: הטפסן מיטראני

 

זמן מה אחרי עבודות הנטיעה והחריש, מתחילות עבודות הבנייה. וממש כפי שחתרו ופעלו בכוחות עצמאיים בכל הקשור לחריש האדמות ועיבודן, מחליטים המתיישבים לבנות את בתיהם בכוחות עצמם. הטפסן יצחק מטראני, ראשון משמאל.

זמן מה אחרי עבודות הנטיעה והחריש, מתחילות עבודות הבנייה. וממש כפי שחתרו ופעלו בכוחות עצמאיים בכל הקשור לחריש האדמות ועיבודן, מחליטים המתיישבים לבנות את בתיהם בכוחות עצמם. תמהים על מומחיותם של החלוצים בבניית בתים, נזכיר כי חלק מהם כבר גרו בארץ במשך שנים. כך למשל החבר יצחק מיטראני, מהמייסדים הבולטים, אשר במקביל לעיסוקיו הציבוריים קנה לו מומחיות כטפסן, זה היודע לחבר את ברזלי היסודות ורשתות הברזל אלו אל אלו. 

אט-אט מתחילות הדיונות הזהובות להתמלא בבתים קטנים לבנים. בית אחר בית הולך ונשלם. אלא שכאן מתעוררת לה בעיה. חלק מהבתים שעל עשייתם טרח הכלל, בנייתם הסתיימה. החלק האחר עוד נזקק לכמה חודשי עבודה. ומה יעשו אלו שאין להם ולבני משפחתם היכן לגור, וחוזה השכירות שלהם בראשון לציון תם ופקע?

הפתרון פשוט. לעת עתה יתגוררו בבית החדש שתי משפחות. רק לעת עתה, עד שתסתיים הבנייה. כך זכו אליהו רומנו ואשתו פנינה לחיות באינטימיות עם יצחק לוי ואשתו סופי.

כמה "גדולים" הם הבתים?

דבר זה לא מסור בידיהם של המתיישבים, אלא טעון את אישורם של המוסדות המיישבים. אלו לא מותירים מקום לספק. ב-17.2.1930 כותבים מההנהלה הציונית, כי לאחר שבדקו את כל החלופות, הם מאשרים בניית בתים של שני  חדרים, כל בית על שטח של 44 מ"ר ("בתי הכיסא" ייבנו מחוץ לבית...) מסיבה זו, "אין לנו, איפוא, דרך אחרת, אלא לבנות במושב הבולגרים את הבתים הקטנים מאותו טיפוס שאנחנו בונים בכל יתר המושבים לנו - כפר יחזקאל, תל עדשים, כפר יהושע וכו".

 

בתי המושב הראשונים מיד לאחר הקמתם.
דגם של בית מקבוצת הבתים הראשונים.

המוסדות קבעו כי במושב כולו ייבנו בתים בני שני חדרים?

אז מה?

נראה כי כבר בימיו הראשונים חווה המושב מתח שמצידו האחד המוסדות והחלטותיהם החד משמעיות, ומצידו השני קומץ חזק של מתיישבים בולגרים  אינדיבידואליסטים. אלו סמוכים אמנם על שולחנן של הסוכנות ושל הקרן הקיימת לישראל, אך כבר כעת הם מסרבים ללכת בתלם, להיות חלק מהעדר ההתיישבותי. החזקים ובעלי הממון מבקשים לעצמם בתים גדולים יותר, שדוגמתם אין אפילו בנהלל או בכפר יהושע "הוותיקים".

הגודל הרצוי: שלושה חדרים שלמים...

 

כותרת ביניים: הוויכוח - רפת, או לול?

 

כבר בשנים הראשונות הולכת דרכו של המושב ומתבהרת. מראש נראה, כי בניגוד למושבים ה"ותיקים" של עמק יזרעאל, אין בית-חנן (כמו גם המושבים הסמוכים, נטעים ובית-עובד) זוכים לעתודות קרקע גדולות. בכפר יהושע וכפר יחזקאל ניתן לזרוע חיטה (פאלחה) על גבי מאות דונמים. לא באזור שלנו, המצומצם בקרקעות. הכיוון הוא אחר. בתחום הצומח הולכים וגדלים להם במשתלה עצי ההדר, שיניבו פרי ראשון בחורף של שנת 1938. אלו ימשיכו להניב פירות ורווחים גם בשנות הארבעים והחמישים. היבול הנאה רב השנים יצדיק את ההשקעה, את הציפיות, את עבודת הידיים הרבה.

 

כותרת ביניים: הולכים על ענף הלול

 

כיוון מרכזי שני מסתמן במשק החי - בעלי הכנף. אלו זוכים לעדיפות ברורה גם על פני הפרות, גידול מסורתי דומיננטי במושבים של שנות העשרים והשלושים. בחודש נובמבר של שנת 1931 מציע חיים סמו להגדיל את ענף הלול, שמצביע כבר עתה על רווחיות ברורה, על פני הרפת, הדורשת השקעות כבדות יותר והשקעת זמן נכבדה.

ענף הלול בראשיתו, בתמונה פסיה מיס.

אלא שלא כולם מסכימים איתו. אחד החברים המתנגדים להצעה הוא יצחק מיטראני, האומר:

"טועים אלו החושבים להזניח את ענף הפרה. נכונה הנחה של קניית פרה ערבית. לא כדאי בשבילנו. הלא שלחנו את (שם לא ברור)  שנמצא פרות הולנדיות. אפשר להבטיח את ההתפתחות. זה צריך להיות הכיוון. אסור לוותר על הרפת. באופן כללי, לא להביא את השאלה לסוכנות".

 

בוקסה: הפרות חיממו את הזוג הצעיר

לרפתות הבטון היו גם תועלות משניות ובלתי צפויות. אסתרק'ה בן מאיר יודעת לספר, כי כאשר נישאו הוריה, לאה ומשה, בניית   ביתם טרם הסתיימה. היו אלו ימי חורף קרים, מגורים באוהל או בסככה מאולתרת לא באו בחשבון. ואז, הגיעה הצעה ממקור בלתי צפוי. חבר נדיב הציע לזוג הצעיר לגור זמן מה ב...רפת הבטון החדשה שלו. הזוג הצעיר התלבט זמן מה ואחר כך עשה החלטה. התברר כי ההחלטה הייתה  נבונה. בלילות הקרים שכבו לאה ומשה קרוב לפרות, נהנו מאוד מחום גופן.

 

כותרת ביניים: כשרופין כועס על אנשי בית-חנן

 

בהתיישבות העברית של תחילת שנות השלושים אין דבר אחד הנסתר מהעין. יוזמותיהם ורצונותיהם של המתיישבים הבולגרים מעלים את חמתו של יושב ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית. על נייר כתיבה יפה, עבה ומהודר, שונה מזה של הניירות הדקים של הסוכנות, כותב - בכבודו ובעצמו - ד"ר ארתור רופין, בקיץ של שנת 1930:

"אחרי בחינת כל נימוקיכם בשאלת בניין הבתים אצלכם, עלי להודיעכם  שלצערי אינני רואה שום אפשרות להסכים לכלל, שאנשים המביאים אתם חלק מהכסף הנחוץ להתיישבותם, יקבלו בתים יותר גדולים מאשר יתר המתיישבים. אנחנו מקבלים באמת בברכה את המועמדים, המביאים עימם כסף, ואנו מוכנים על יסוד זה ליישבם מחוץ לתור הרגיל, ובאופן כזה לקצר את תקופת ההמתנה שלהם להתיישבות. אבל אין אנו יכולים ליצור על ידי כך שני סוגים של משקים במובן הנוחיות... לפי דעת מומחינו, בית בן 2 חדרים מספיק, אמנם בקושי, למשפחה נורמאלית".   

אבל אנשי המושב אינם מוותרים. יש להם דרכים משלהם להשיג את מבוקשם. לאלו המרימים גבה על הדרישה "המופרזת", נזכיר כי בניגוד למייסדים של יישובים אחרים, אין מדובר רק בזוגות צעירים שזה עתה נישאו. חלק הארי שבהם כבר מטופלים בילדים ולעיתים בזוג הורים מבוגר. הם בוגרים יותר, ולכן מנוסים יותר בתחבולות, כפי שיתברר להלן...

ב-10.9.1930 שולחת ההנהלה הציונית מכתב עדין - ואדיב - אל ועד המושב. במכתב נמסר כי לא קיימת כל בעיה עם השינויים שמבקשים אנשי המושב לערוך בבתיהם:

"הרינו להודיעכם בזה, שבהתאם להתחייבותכם להקים את המטבחים של בתי הדירות, הנבנים כיום אצלכם לצד צפון, הננו מסכימים לתנאים שהנכם מבקשים. להזיז את המחיצה של החדר האמצעי לצד החיצוני, ולקבל על ידי כך שלושה חדרים במקום שניים. מן ההכרח יהיה להוסיף דלת חיצונית בקיר הצפוני (בצד ששם ייבנה המטבח)".

בקרב על הבית מנצחים מייסדי המושב אפילו את ד"ר ארתור רופין המיתולוגי. הנטייה ליזום פעולות, לנקוט צעדים עצמאים וללכת בדרכם שלהם, תמשיך ותאפיין את אנשי בית-חנן במשך שנים רבות. יהיו מי שיסכימו, יהיו מי שיסרבו לקבל את העצמאות ונטילת הדין לידיים.

פעם תגבר ידם של אלו, פעם - של האחרים.

 

כותרת ביניים: ... וגם וייץ זועם

 

בבית-חנן מפנימים את הניצחון. החברים ממשיכים ללכת בדרך עצמאית, והמוסדות ממשיכים להטיף השכם והערב, כועסים אך מקבלים עליהם את המציאות המוכתבת מרחוק. הפרוטוקולים שומרי הסוד אינם מסגירים אמנם דבר, אבל מכתבו הנזעם של רענן וייץ מהקק"ל מגלה את אשר אירע. וכך כותב רענן וייץ  ב-31.12.1930, לאנשי המחלקה להתיישבות חקלאית בסוכנות (עותק מהמכתב מופנה לוועד המושב):

"נודע לנו שהמתיישבים מבית-חנן החכירו חלק מהאדמה הכבדה לערבים, מובן בלי ידיעתנו. החשש לכל החכרת אדמה בימינו אלו אינו פחות כאן מאשר בעמק יזרעאל, ולא עוד שבשטח האדמה הזאת, אשר רישומו על ידי הטאבו עוד לא נגמר, החשש הזה גדול יותר. איננו מבינים, איפוא, בהסכמת מי הרשו להם המתיישבים לעשות את הצעד הזה? הקרן הקיימת מסרה את האדמה למתיישבים, כדי שיעבדוה הם, ולא אחרים".

שנים אחר כך יתברר, כי מסמך היה, אך עניין החכרת האדמות לידי הערבים - לטענת אנשי בית-חנן - לא היה ולא נברא.

האינדיבידואליות ולקיחת היוזמה העצמאית, המתבטאות בתחומים שונים, מקוממות על המתיישבים גם את אנשי ההנהלה הציונית. אלו משגרים ב-18.5.1930 מכתב חריף לוועד המושב:

"לצערנו, נודע לנו שאתם ממשיכים לעשות פעולות שונות על חשבון תקציבכם ואמצעיכם, בלי לשאול את דעתנו ובלי שזה יהיה כלול בתוך התקציב. הננו רוצים למחות נגד הצעדים האלה, שהם בהחלט בניגוד להסכמתנו, אשר לפיה עליכם להכניס את כל כספכם לקופתנו, ואנו נוציא את הכסף בהתאם לתכנית המסכמת".

מצד אחד בונים, שותלים, מקימים יישוב ומצד שני, כך נדמה, התמודדות אינסופית עם קשיים ומכשולים. אולי כשמדובר בצרת רבים, אפשר להתנחם? באפריל 1930 פורצת בארץ מגיפת הפה והטלפיים. אנשי המושבים מתבקשים לא להוציא את הבקר למרעה, להשקותו מים ממקורות מקומיים ולא לאפשר מעבר של בעלי חיים ממקום למקום. לא נורא. על הארבה התגברו השנה, ועכשיו יתגברו גם על מגיפה זו וגם על הבעיה של עצירת הגשמים.

 

כותרת ביניים: "אני עייף ומרוגז נורא"

 

ממש באותו חודש אפריל, שבו מתמודדים חקלאים ומתיישבים עם קשיי גידול, מתמודד חיים בן יוסף עם קשיים אחרים לגמרי. הוא שם פעמיו לנמל יפו, ועולה על אונייה העושה את דרכה לבולגריה.

מטרת הנסיעה: לגייס עזרה כספית נוספת עבור המושב העושה את צעדיו הראשונים. אחרי שיגיע לתורכיה, ישלח ב-6.4.1930 איגרת כתובה בכתב יד יפה להפליא:

"אחרי נסיעה קשה ומלאת סבל, הרפתקאות, עיכובים וטלטולים במשך 11 יום, סוף סוף השתחררתי והשגתי ויזה בולגרית. ומייד, אחרי 3 שעות, הנני נוסע לסופיה. מטרת מכתבי - להעיר את תשומת ליבכם על בקשתי דלקמן: מכירת השטח של 20 דונם ברקע. צריכה לתת לנו כתוצאה רווח נוסף, של לא פחות מ-100 לירות... את הדבר הזה מוכרחים אנו להשיג, אפילו אם תהיה מכירת אדמת האחים אשרוב... תוציאוה לפועל, אחרת קשה יהיה מצבנו הכספי. אני עייף ומרוגז נורא, ואין ביכולתי לכתוב לכם יותר הפעם".

שלכם, חיים, קושתא.

 

עם עזרה, או בלעדיה, בית-חנן ממשיך לעשות את צעדיו הראשונים. המוסדות המיישבים מעלימים עין ממעשיו הלא רגילים של המושב, וב-27.6.1930 מודיעים בהנהלה הציונית כי הם מוכנים "להקציב לשם בניין הבתים בבית-חנן סכום של 125 לא"י, מכסימום, לכל אחד מהמתיישבים, בתנאי שהמתיישבים עצמם ישתתפו בעודף הסכום אשר הבניין יעלה. הננו מקווים כי הבניין לא יעלה יותר מ–130 עד 132 לא"י לכל בית".

 

כותרת ביניים: הבו עבודה!

 

כבר בתחילת ימיו של המושב הייתה העבודה אחת הסוגיות המרכזיות בסדר היום של המתיישבים. התקופה - שלהי העלייה הרביעית, שידעה משברים כלכליים לרוב. בגלל מאורעות תרפ"ט משתרר בארץ קיפאון כלכלי. בארץ ישראל נלחמים פועלים עבריים זה נגד זה - ונגד הפועלים הערביים - על כל יום עבודה, על כל משרה, על כל מעסיק שיוכל לשלם כסף הדרוש כל כך לצורכי מחיה. על אחד ממקומות העבודה של אנשי בית-חנן –  באחד מסיפוריו של אברהם דנון:

 

כותרת: בניית הבית הלבן

אברהם דנון:

הבית הלבן בבנייתו.

"בתחילת שנות השלושים, עד שיוכלו להתפרנס מחקלאות, עסקו חברי בית-חנן בעבודות חוץ. חלק גדול עבד בפרדסים, שהמפורסם שבהם היה פרדס קירשנברג. חלק אחר של אנשים עבד בבניית הבית-הלבן. מה היה הבית-הלבן? זה לא היה בית. היה זה ארמון והוא קשור לחמישה שותפים: האחים פוליקנסקי, שבאו מדרום אפריקה, חיים והארי יפה, צירלין וגורלנד. לכל אחד מהם היה 200 עד 250 דונם".

 

כותרת ביניים: הידד! כביש הולך ונסלל!

 

הבתים הולכים ונבנים במהירות. עוד מעט קט יוכלו המתיישבים להפסיק לדחוף את הפרייבטים ואת המשאיות, שלא מפסיקים לשקוע בדיונות החול. ב- 25.8.1930 שולח חיים סמו מכתב למושל המחוז ביפו, ובו הוא כותב :

"הננו מביעים את תודתנו על העברת הכביש בדרך למושבנו, ובשמחה מסכימים להפריש מאדמתנו רצועה של כמה מטרים עד רוחב הכביש של 15 מטרים".

בכביש החדש יגיעו חברים חדשים. על רקע זה, בצורה כמעט סמויה, מתנהל מאבק נוסף בין חברי המושב לבין המוסדות. החברים "הוותיקים" רוצים להביא למושב את מכריהם שנותרו מאחור, בקומונות בארץ, בבולגריה. המוסדות הציוניים בודקים ללא הרף בציציות. הם מעוניינים במועמדים צעירים ונשואים בעלי רקע חקלאי, רוצים לוודא שיש בכיסיהם את 300 הלירות הדרושות לרכישת המשק.

כשמבינים בסוכנות כי לבית-חנן יגיעו גם אנשים שאין להם שמץ ניסיון בחקלאות, הם מנסים צעד נוסף וכותבים במכתב מתאריך 4.8.1930:

"ביקשנו ממחלקת ההדרכה לסדר, שד"ר נעים יבקר אתכם לעיתים קרובות, וידריך חברי מושבכם בעבודה ובעיקר במלחמה נגד מחלת הריקבון".

בצד הגזר, ישנו המקל:

"הננו להודיעכם בזה, כי בעתיד לא נאשר שום חילופי שתילים בלי הסכמה קודמת בכתב מד"ר נעים". 

כותרת ביניים: בקרוב ייבנה כאן בית ספר

 

מוסדות תקיפים, תקנות מחמירות, מחסור משווע במשאבים ובשתילים - כל אלו אינם מונעים את התפתחותו וצמיחתו של המושב החדש. הרצון והאידיאלים עזים מכל מכשול. ועוד: למרות שמדובר במושב צעיר, בן שנה בלבד, ניכרת בו תודעת ניהול מפותחת. התקציב מתנהל בצורה מסודרת להפליא. בחינת המאזן הראשון מעלה כי למרות הקשיים הכספיים, שילוו את המושב בעשור הראשון שלו, משתדלים חברי הוועד לאזן בין הוצאות לבין הכנסות. הם קובעים כי הוצאו 23 אלף לירות ונכנס סכום זהה, מהחזרי הלוואות של חברים.

בשנה שלאחר מכן יזדקק המושב לתקציב גדול יותר. ב-15.11.1930 מבינים אנשי בית-חנן, כי בקרוב תלך ותסתיים בניית הבתים. הכפר ילך ויתכנס אל תוך עצמו. בין השאר, יפסיקו ילדי המושב לבקר בבתי-הספר העממיים של המושבה ראשון-לציון. תוך שנה יקום ביישוב בית-ספר לילדי המושב. אבל בינתיים ילמדו הילדים הקטנים בצריף העץ שהובא מפתח תקוה. מאוחר יותר יצטרפו אליו ילדי "כפר-ותיקים" (נטעים). וגם מורים חדשים יבואו למושב. אלו יזכו למגרש קטן ולצריף של עץ - תנאי העסקה מפתים, שלא מעט מורים יחפצו בהם.

 

לשים במסגרת: אסון ראשון

בניית הבתים גובה מחיר כבד. עד היום לא ברורים לחלוטין פרטי המקרה, אך בשנת 1930, במהלך בנייתו של אחד הבתים, מתרחש אסון ראשון בבית-חנן. הצעיר שלמה לוי לקה בזיהום בתאונת עבודה בזמן עבודתו, נפטר והובא לקבורות בבית העלמין בראשון-לציון, כי במושב טרם הוקם בית הקברות.

 

כותרת ביניים: לשומרים – הצריף, לפרות – בית בטון

 

שורת מבני הבטון שבנייתן אושרה על ידי המוסדות נראות בתמונה משמאל לשורת הבתים.

צריפים של עץ מתאימים אולי למגורי בני אדם, אבל לבעלי חיים מפונקים דרישות ותנאים משלהם. בשנים הראשונות זוכה כל חבר למאתיים אפרוחים, ולפרה או שתיים. הפרה, יודע כל מדריך חקלאי, אינה סובלת תנאים גרועים ועלולה לנקום בתנובת חלב ירודה.  בשל כך, מאשרים המוסדות והוועד בנייה של רפתות בטון עבור "היסודות היצרניים" של הכפר (לעיתים, עוד לפני בניית הבתים והצריפים). אין מדובר בחיזיון נפרץ. זר כי יגיע לכאן ייתקל במתיישבים הגרים באוהלים. המתיישבות על ארבע, לעומתם, זוכות לדיור מוצק של קבע, כזה הנסמך על יסודות איתנים של בטון. 

 

כותרת ביניים: חדר השינה של האפרוחים

 

לא רק הפרות זוכות ליחס עדיף על פני בני משפחה. במקביל לכניסתם לביתם החדש מחליטה שֹרינה מנדה לפתח את הלול החדש. אבל קודם היות הלול, ישנם האפרוחים הקטנים. 300 במספר. להקה מרשימה במספרה, במושגים של אותם ימים. לשרינה יש סבלנות של ברזל. היא יודעת כי תוך מספר שבועות, ותחת משטר תזונתי נכון, יגדלו האפרוחים הקטנים וכמה חודשים אחר כך יתנו תוצרת יפה של ביצים.

עכשיו לא נותרה לה אלא בעיה טכנית קטנה. היכן לשכן את בני הכנף? בימים הללו עוד טרם התפנה בעלה יצחק לבנות את הלול החדש. ברור כי אין לדחות את בואה של הלהקה, שתהפוך כבר בזמן הקרוב לעוגן יציב של פרנסה. שוקלת שרינה, חושבת, ובסוף הוגה רעיון יצירתי של ממש. בו ביום מתבשרים בני הבית, כי עליהם להצטופף כולם בחדר מגורים אחד. בחדר השני יגורו בינתיים האפרוחים. עד שירווח. וכך אמנם היה.

 

ככל שמדובר בלול, לא היה גבול ליוזמות. עשור מאוחר יותר, חיים אדטו בעל התושייה מאלתר יש מאין. מספרת בתו רות:

"אבי היה טיפוס יסודי ונחוש בדעתו. מה שרצה, עשה. אבא התמחה בגידול עופות והחליט שלא להיות תלוי במדגרות של המושב. לכן, קנה מדגרות משלו והקים להקות לרבייה, באופן פרטי, למרות שהדבר עורר התנגדות במושב. הוא קרא ספרות בנושא והלך לכנסים ולהרצאות. אבא היה בקשר עם מדריכים, וכל מעייניו היו נתונים לפיתוח ולשכלול הלול שלו. הוא היה טיפוס כזה. גם את הפרדסים הוא טיפח מאוד במסירות".

בוני הבתים הם החברים עצמם.

הקשיים אינם מרפים, אבל המושב הופך לעובדה מוגמרת. ב-12.11.1930 נכתב בעיתון דבר: "15 הבתים הראשונים כמעט שנגמרו, 15 הנותרים יושלמו עוד חודשיים. כל בית בן 3 חדרים... בוני הבתים הם החברים עצמם. נוסף עליהם עסוקים כ-20 פועלים מן החוץ. הבתים נבנים בכל הסידורים הטכניים למים ולמאור. בראשית האביב נשלם בניין הבאר החשמלית המספיקה 100 מ"ק לשעה. הונחה רשת צינורות. לפי שיטה חדישה - כל פרדס לחוד... לפני שבועיים החלה יציקת היסודות לבניין בית הספר והמרפאה שהחבר אלפנדרי תרם 150 לא"י לבניינה. קופת חולים מתבקשת להשתתף בבניין, כי המרפאה תשמש את כל הסביבה". על החתום: י. צ. 

 

כותרת ביניים: המשאבה פועלת, המצלמה מתעדת

 

החקלאות הולכת ומשגשגת, והמושב משווע למים נוספים. בשנת 1931 נחפרת במושב בית-חנן באר מים ראשונה, אחת מתוך כמה בארות נוספות שייחפרו בעתיד. על ניסיון שאיבת המים הראשון בספר זיכרונותיו של אברהם דנון, שהיה עד לאירוע כילד בן ארבע: 

קידוח הבאר הראשונה ב-1931

"המשאבה הורדה. הורד וחובר המנוע. קו החשמל של רוטנברג נמתח. בתקופה ההיא ידענו שרוטנברג זה חשמל וחשמל זה רוטנברג. מבנה יצוק בטון הוקם והכל מוכן לניסיון שאיבה ראשון. מצלמת הקולנוע כבר ניצבה במקום, לתעד את האירוע לדורות הבאים. כל חברי וחברות המושב לעתיד הגיעו, מזקן ועד טף, והיום המיוחל הגיע.

"האות ניתן. ידית ההנעה הורמה ושריקת המנוע נשמעה ממעמקי האדמה. לאחר שניות ארוכות, שנראו כיובלות, בור המים החל לפעול. אוויר ובוץ פרצו החוצה. בהלה אחזה בכל הקהל, שהתכנס לראות את פלא שאיבת המים. לאחר מכן הגיע תורם של המים, שזרמו בשצף קצף, כנהר גועש, הרוצה לסחוף הכל.

 

"השמחה, בשילוב תדהמה ראשונית והלם, אחזו בכולם. היינו כחולמים. דממה מוחלטת. לא נשמע קול ואפילו לא ציוץ. רק שאון המים המפכים ורחש המים הזורמים נשמע. נראה כאילו היקום עמד מלכת.

" לפתע פרצה השמחה מעומק ליבותיהם של החלוצים, בשאגה אדירה רועמת, בשירה: 'ושאבתם מים בששון ממעיינות הישועה'. כולם יצאו בריקודים עד לאפיסת כוחות ועלפון חושים".

לפתע פרצה השמחה מעומק ליבותיהם של החלוצים, בשאגה אדירה רועמת, בשירה: 'ושאבתם מים בששון ממעיינות הישועה'. כולם יצאו בריקודים עד לאפיסת כוחות ועלפון חושים.

 

 

כותרת ביניים: בדווים סובבים סביב

 

הורתו ולידתו של בית-חנן במאורעות תרפ"ט. למעשה, היה זה יישוב עברי ראשון שחרש תלם, למרות איומים באופק. בפועל, היה זה יישוב עברי ראשון שקם בארץ אחרי מאורעות הדמים. האמת היא, שבכל שנות קיומו, בניגוד ליישובים אחרים, לא חווה המושב כמעט התקפות ירי. אנשים לא נרצחו מן המארב. גם אירועים ביטחוניים חמורים לא היו.

ועם זאת, כמו עננה המטילה צל שחור, ריחפה מעל המושב מציאות ביטחונית שלא ניתן להתעלם ממנה. לכך – סיבות אחדות. ראשית, שבטי בדווים שהקיפו את האזור. הללו חיפשו להם הזדמנויות שונות לא רק לפגוע בנפש, אלא בעיקר לגנוב ולחמוס רכוש. היישוב העברי החדש, והרכוש היקר שבתוכו, היוו להם פיתוי מתמיד. לא פעם נמצאו בבוקר לולים ריקים מתרנגולות יקרות. גם פרות נגנבו, גם עיזים או מכונות חקלאיות חדשות ויקרות-מציאות. הרחישה סביב היישוב יצרה איום קבוע. הפחד המתמיד: בבואם לקחת רכוש, ייקחו עימם גם חיי אדם.

 

והיה, כמובן, איום הבידוד. בסוף שנת 1929 היה עדיין משק הפועלות (עיינות, במסגרת התיישבות האלף) מדרום בגדר חלום. גם נטעים שבצפון אמור היה להצטרף רק שנתיים אחר כך. ראשון-לציון שכנה במרחק שעתיים הליכה. למעשה, בית-חנן היה יישוב מבודד. במקרה של התקפה, חששו חברי הוועד, אפילו מכשיר טלפון לא יימצא להם כדי להזעיק עזרה באמצעותו.

עניין נוסף היה השמירה על הבתים, הפרדסים והשדות. מלכתחילה נשאו החברים בעול. אך גם כשאידיאלים ציוניים משמשים להם דלק, אין זה פשוט לצאת לעבודת חוץ ביום, לפתח את המשק החקלאי בשעות אחר הצהריים, ולצאת לשמירה בשעות הלילה. כשמדובר בעשרות בודדות של חברים, המשימה מכבידה ומעייפת.   

אז מה עושים?

הפרוטוקולים המצהיבים יודעים לספר על ישיבת ועד ב-15.11.1930, שם דנו בכובד ראש בעניינו של שומר שכיר. בשלב הראשון נופלת ההחלטה להקציב עשר לירות ארץ ישראליות לקניית רובה. החלטה נוספת: להגריל מגרשים לבעלי מקצוע, ביניהם שומר כפר. בעתיד ימצא עצמו השומר בצריף בן שני חדרים, המשתרע על שטח של 24 מטרים רבועים. מותרות של ממש, במושגים של שומרים הרגילים לדור באוהלים.

ומה עם מרפסת כדי לפוש בה בחום היום?

נו, לכך כבר לא הספיק התקציב...

 

כותרת ביניים: "ראו כי השמירה במושבנו צחוק"

 

וכיצד רואים ילדי המושב את בעיית הביטחון והגניבות?

על כך בחיבורו של מישו בני, הכותב את השורות הבאות בספר העשור של בית הספר העממי המשותף:

"בית-חנן מפרנס קבוצת גנבים. יום יום באים לבקרו. וכך הם באים: פעם היו באים ערבים למושב, למכור עיזים, וראו כי השמירה במושבנו צחוק. רצו להראות לשומרים כי הם יכולים לגנוב דברים בלי שהשומרים ירגישו בהם. ניסו פעם אחת ועוד פעם והצליחו. ראו כי זה קל, לקחו את מלאכת הגניבה למלאכה.

"אנשי מושבנו ראו כי מיום ליום זה יותר נורא. קראו לאסיפה אחת, והציעו שכל אחד ישמור את החצר שלו עד שיתפסו את הגנבים. אבל המושב לא קיבל את ההצעה והחליטו שיגבירו את השמירה. הגבירו אותה, והגנבים שמעו שהגבירו את השמירה ולא באו... ומאז שהגבירו את השמירה, לא באו עוד גנבים". 

 

כותרת ביניים: "מייבאים" חזן ואופה, שומר ורופא

 

שנה אחרי שעלו על הקרקע, מנהלים חברי האגודה החקלאית (זָן) בהתנדבות את ענייני בית-חנן. אבל המושב וצרכיו דורשים את שלהם. בישיבת ועד ב-22.11.1930 דנים החברים בהעסקה מסודרת יותר של מזכיר. זה אמור לדאוג לקשר עם מוסדות, להבאת מצרכים מסוימים לכפר, והדבר החשוב ביותר - לסדר את ענייני ההלוואות ולאלו, כך נדמה, אין סוף. כל בניית בית, רכישת דשן וכלים חקלאיים, כל אלו דורשים הלוואות.

 

בסופו של דבר נופלת ההחלטה. החברים קובעים כי מזכיר המושב, מעתה ואילך, יהיה יצחק לוי. כרגע לא ניתן להעסיקו במשרה מלאה, גם לא במחצית, אלא בהיקף של יום עבודה אחד בשבוע.

עניין המזכיר גורר אחריו עניין דחוף לא פחות. הרופא. בימים אלו מצויים התושבים בבעיה. במושב אין ולו מכונית פרטית אחת. גם מכשיר טלפון, כאמור, עדיין אינו בנמצא. ילדים נופלים ונשרטים, פרונקלים צצים חדשות לבקרים, אנשים חולים ונשים יולדות. באין רופא במושב כל אלו מצריכים התארגנות מיוחדת ונסיעה לראשון-לציון. לעיתים יזעיקו למושב רופא רכוב על סוס.

בתום השנה הראשונה מבינים החברים כי רופא הוא צורך חיוני. וכיוון שעניין התעבורה בעייתי הוא, ברור לכל כי הרופא יתגורר ביישוב ויקבל אף הוא מגרש ובתוספת צריף של עץ. ההחלטה מתקבלת. במהלך השנים הללו חלפו בבית-חנן – בבתים שכורים בדרך כלל - ד"ר פולוורמאכר, ד"ר שמוקלר, ד"ר אנוך, ד"ר ז'יפצון, ד"ר נייגר, ד"ר גולדרוזן, ד"ר מאירוב, ד"ר כשר וד"ר בן ארויה.   

 

כותרת ביניים: ברוך החובש

 

היו רופאים, והיו רופאים למחצה. כזה היה ברוך החובש מנס ציונה, לשעבר סטודנט לרפואה בגרמניה, שגורש מהאוניברסיטה (בעת עלייתם של הנאצים) טרם סיימו את לימודיו הרשמיים. גדולתו של ברוך החובש הייתה לא רק בכישרון הריפוי, כי אם גם בכישרון האבחון.

מספר עודד בכר:

"בהיותי תינוק, קיבלתי יום אחד חום גבוה והורי לא ידעו כיצד להתמודד עם הבעיה. הלכו למכשיר הטלפון היחיד בבית-חנן (שח רחוק מספר 205), צלצלו לנס ציונה והזעיקו משם את ברוך החובש. ברוך הביט בי, בדק, ואמר להורי: רופא אני לא, אבל ברור שלילד יש דיפטריה והוא חייב להגיע דחוף לבית החולים דג'אני ביפו. ההורים סיפרו שאבא קרא ליצחק לוי, שלקח אותי על הכתף. כך הלכו ברגל ליפו. שכבתי שם חודש ימים והבראתי". 

 

כותרת ביניים: מי יזכה באחות חדשה ויפה?

 

אבל לעת עתה רופא אינו בנמצא. אחרי התכתבות ענפה בין היישוב לבין קופת החולים הכללית של ארץ ישראל, שהוקמה 11 שנים קודם לכן, מתקבלת פשרה נאה. המושב לא יזכה עדיין לרופא של ממש, אבל חובשת מוסמכת תבוא במקומו. זו תדע לחבוש שריטות ופצעים, לתת תרופות פשוטות, לפקח על הרגלי ההיגיינה של הילדים ובעת הצורך תוכל גם לסייע בלידות דחופות לאותן נשים שלא הספיקו להגיע במועד לבית החולים בתל אביב.

ומי תהיה האחות?

חוה עם סיום לימודיה בבית הספר לאחיות בעפולה.

בחורה חביבה ויפת מראה בשם חוה, שזה עתה סיימה את לימודיה בבית הספר לאחיות בעפולה.

אלא שחוה כבר לא הייתה אז בעפולה. היא נמנתה על גרעין חברים, שאמור היה להקים את קיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל. לעת עתה ישבו החברים בגבעת מיכאל (ליד נס-ציונה), והכשירו עצמם בעבודות חקלאיות שונות. וכשחיפשה קופת החולים אחר אחות מתאימה, נפל הפור על חוה. היא התבקשה להיפרד מחבריה לרעיון ולגרעין ולצאת, לפחות לימים אלו, ולשמש אחות בכפר בולגרים שזה עתה עלה על הקרקע. רק לזמן מה. רק לעת עתה, עד שתימצא לה מחליפה מתאימה.

הגורל, היודע כיצד לשדך בין אחות פנויה ויפה ובין מתיישב רווק, עשה  את עבודתו בכישרון רב. המרפאה הראשונה של בית-חנן השתכנה זמנית בבית הבאר. סמוך לבאר שכן פרדסו של החבר יצחק אשכנזי. האגדה מספרת כי עם הגיעה של האחות למושב, החלו הגברים בבית-חנן לסבול ממחלות וממיחושים שונים ומשונים ו"נאלצו" שוב ושוב להגיע אל המרפאה ולהיעזר באחות הנאה. אלא שהתחרות הגברית הסתיימה חיש מהר. החקלאי אשכנזי, שהבין כי אדמה ואישה אינן נותרות פנויות לאורך זמן, נקט פעולות מתאימות ותוך חודשים מספר עמדו השניים מתחת לחופה.  

על אותה אחות, חוה אשכנזי, מספרת בתה רחל:


"אמי עבדה כל השנים במרפאה והייתה אחות ראשונה במושב. למעשה, ביליתי את ילדותי במרפאה. הציוד המודרני של היום לא היה קיים אז. בזמנו השתמשו במכונה לגלגול תחבושות, מי חמצן יצקו לבקבוקים גדולים, תחבושות כיבסו והרתיחו לשימוש חוזר. הרתיחו גם מזרקים. אני זוכרת את ארון התרופות עם הבקבוקים היפים, שהיום כבר לא רואים
האחות חוה אשכנזי במרפאת המושב.
".

 

עוד על האחות בסיפורה של אסתר'קה בן מאיר:

 

כותרת: החובשת חווה מרפאה פרונקלים

 

אסתר'קה בן מאיר: "דמות בלתי נשכחת בבית-חנן היא חוה החובשת, אמא של רחלה. זו הייתה תקופה אחרת. הכל היה נקי פחות וגם התזונה לא תמיד מאוזנת. אולי בגלל זה היו לנו תמיד פרונקלים. היינו באים למרפאה. חוה הייתה מרפאת ומורחת לנו משחה שחורה. זה כאב, אבל אני אהבתי אותה מאוד".

ממשיכה ומספרת בתה, רחלה: "מעבר להיותה אחות, היה לאמא תפקיד נוסף. היא נהגה לבשל אוכל בסירים גדולים עבור קבוצות של אנשי 'הגנה', 'חיש' ופלוגה מרחבית – וכולם נהגו להתאמן באזור. שנים קודם לכן, בימי מלחמת העולם השנייה, היא בישלה אוכל לחיילים אוסטרליים שעברו במקום. את החיילים אירחה אמא באוהל ענק, שהוקם במיוחד למטרה זו".

ועוד סיפור חביב על מרחקים ומרפאה, מאת נחמה מרקשטיין:

חברים נפגשים בתור למרפאה של חוה

"כילדים, דברים נראים אחרת. כך נראתה לנו הדרך מההתיישבות עד למושב – ארוכה מאוד, מפחידה, עם קריאות של תנים שכונו אז שקאלים. ההפרדה יצרה מצב מעניין. היו משחקי חברה הקשורים למרחק. היום עושים את זה בדקה נסיעה. אז זו הייתה דרך. כיוון שהמרחק היה גדול, גם הדרך למרפאה הייתה מבצע של ממש. אבל אנחנו אהבנו לבוא אל חוה. ידעתי שבמרפאה חוה תטיל עליך משימה: לגלגל תחבושות". 

 

כותרת ביניים: "כתבו מבן שמן שאופה טוב"

 

אחרי האחות והרופא - מגיע תורו של האופה. כיוון שהרכיבה על גב חמור מדי בוקר למאפיות של נס ציונה וראשון לציון מתגלה חיש מהר כאיטית ובלתי מעשית, מבינים פרנסי היישוב כי יש להקים במקום מאפייה אמיתית משלהם. וכיוון שתפקיד האופה מזכה את בעליו בהטבות הידועות של מגורים קבועים על חשבון המושב, יש קופצים לא מעטים על המשרה הנחשקת.

בתחילת 1931 נחתם חוזה על גבי מכונת כתיבה. שני הצדדים: שלמה אשכנזי ונסים אלעזר, נציגי הוועד, וזלמן גולובוב. לגולובוב "נמסרה בקונצסיה זכות אפיית הלחם בבית-חנן, ומכירתו לפרק זמן של חמש שנים". בהמשך מפרט ההסכם את טיב הקמח, איכותו, מחיר מדויק של כל מוצר ומוצר.

ומה באשר להמלצה על גולובוב?

שלמה אשכנזי טוען כי האופה המוצע "הוא אדם טוב. כתבו לנו מבן שמן שהוא אופה טוב והחשבונות בסדר בהבנה הדדית".

הבחירה באופה גולובוב הייתה מוצלחת. עד מהרה מתברר כי מדובר לא רק בבעל מקצוע מעולה, המוציא מתחת ידיו לחם משובח, גם כאשר איכות הקמח איננה בהכרח משביעת רצון. נראה כי לאופה החדש אופי רגיש ועיניים בוחנות. הוא יודע היטב מי ביקר במאפייה בימים האחרונים - ומי לא, ועל כך הסיפור הבא:

 

כותרת: האופה הנדיב

 

אברהם דנון: "האופה הראשון בבית-חנן היה גולובוב, שנעזר באשתו ליובה. הוא היה איש נדיב בצורה לא רגילה, וגם רגיש. היו ימים שבגלל מחסור לא היה לנו לחם. באותם ימים היינו על סף רעב. גולובוב ידע בדיוק למי יש ולמי אין. איך ידע? כיוון ששם לב שבני משפחה זו, או אחרת, לא התייצבו אצלו כמה ימים כדי לקנות כיכר לחם.

"גולובוב היה תופס אותנו – הילדים - בדרך מבית הספר, מזמין להיכנס למאפייה, תוחב לנו ביד כיכר לחם. 'אבל אין לנו כסף כאן', היינו אומרים לו, 'אנחנו לא יכולים לקחת את הלחם'. האופה נהג לחייך. 'אבא ואמא ביקשו ממני לתת לכם לחם, אמרו שאחר כך יבואו לשלם. אין לכם מה לדאוג. קחו לחם. הכל בסדר'. רק אחרי שנים הבנו, ובינתיים כבר היה בבית-חנן אופה חדש, קובלינסקי שמו".

 

עניינם של עובדי החוץ יתפוס מקום מרכזי בישיבות הוועד של המושב. הניתוק מהסביבה ודרכי הגישה הקשות למקום מביאים את בעלי המקצוע השונים לבית-חנן. תוך זמן לא רב יגיעו ליישוב הצעיר האופה, הנהג, החזן, הרופא, האחות, השומר וכמובן צוות מסור של מורים ציוניים חדורי שליחות. כל אלו יבואו, יעשו עבודה מסורה ותוך חודשים מספר יהפכו לחלק מרקמת החיים של היישוב החדש.

 

כותרת ביניים: נלחמים על כל דונם

 

במקביל לביסוסם של המשקים הצעירים, לבניית הבתים החדשים, לענייני החינוך, עסוקים חברי בית-חנן ב... כיבוש הקרקע. לעת עתה מצויים ברשות המושב 1,664 דונמים. עם חזון של שנים קדימה ומבט נבון, מבינים המתיישבים הצעירים כי יבוא יום והמושב יתרחב, וכי לגרעין של ארבעים משפחות ראשונות יצטרפו עוד עשרות משפחות אחרות. המאבק על מלאי הקרקעות המצומצם יחסית של האזור כולו ניטש בעיקר מול שלוש מתחרות. המושבות הוותיקות נס ציונה ורחובות, החוגגת 40 שנים להיווסדה. מאבק נוסף ניטש מול מושב צעיר אחר, בית עובד שמו.

 

במסגרת המאבקים לכיבוש אדמות מיד בדווים, ערבים, או איכרים יהודים מהמושבות, נוקטים אנשי בית-חנן בתחבולה בדוקה. מעבדים את הקרקע, וטוב מכך - נוטעים בה פרדסים. בישיבת ועד שנערכת ב-12.1.1931 מזהיר חיים בן  יוסף:

"אם לא נסדיר את הפרדס המשותף אז בטוח, שנפסיד את השטח על חשבון בית-עובד... הנטיעה צריכה להיות באביב. יש להכין את ההשקאה, אחרת לא נוכל לנצל את שטח הביצה. הסידור הזה גם יעזור לסידור הפרדס". 

 

כותרת ביניים: הרצפלד מבין, אבל נוזף

 

כוונותיהם של המתיישבים לתפוס לעצמם שטחי קרקע אינן נעלמות מעיניו של האב הגדול, המלווה הנצחי של המושב. ב-17.1.1931, שנתיים לפני עלייתו של נטעים לקרקע, ושלוש שנים לפני ייסודו של בית עובד, משגר אברהם הרצפלד מכתב לוועד המושב, בשם הסתדרות הפועלים החקלאית. בדבריו הוא תמֵהַ, בלשון עדינה, ושואל מדוע לא יקום יישוב נוסף ליד בית-חנן:

"אין אנו דורשים את כל שטח הביצה, אלא חלק ממנה. מובן שבהסכם הדדי, למה שלא להתחשב שעל ידי כך תיווצר סביבכם עוד נקודה יישובית שלנו, על ידי יסודות כלכליים בריאים? אנו מקווים שתכירו בצדקת דרכנו. בברכת חברים, א' הרצפלד".

 

כותרת ביניים: ועכשיו, לייבש ביצות!

 

לא רק אדמות יש לכבוש ולתפוס, גם ביצות יש לייבש. במסגרת עתודות הקרקע של בית-חנן משתרעת לה מדרום ליישוב ביצה גדולה על שטח של 550 דונם. מדי חורף עולה נחל נבי רובין (שורק) על גדותיו, ומציף את השטח.

לחלוצים הבולגרים ברור ונהיר: אם ברצונם לתפוס חזקה מעשית על הביצה, ולגדל עליה בעתיד גידולים חקלאיים שונים, עליהם לייבשה. ומשימה כבדה, חשובה לא פחות: לבער את שיחי הפטל הדוקרני, המקשה על הגישה למקום.

"איך הם ייבשו את הביצה?", שואל בחיוך אברהם דנון, שהגיע כילד בן ארבע למושב. "מה זה נקרא איך? הם עשו זאת במו ידיהם. החברים. בלי שום כלים מכאניים. רק עם טוריות ומעדרים. במשך חודשים ארוכים עבדו החברים בשמש, וחפרו תעלות ניקוז לאורך ולרוחב כל הביצה. כשהשטח נוקז, והתייבש, ניתן היה להעלות עליו טרקטור. אבל גם אז נותר השטח בעייתי. הייתה שם אדמה שחורה, כבדה, ורק בהמשך גילינו שהיא טובה לגידולים שונים".  

 

כאשר יבשה האדמה, מתחילה ההתלבטות: איזה גידול חקלאי יצליח באדמה הכבדה? אחרי היסוסים מחליטים לנסות לזרוע במקום תירס. אבל כדי לרכוש זרעים, יש צורך בכסף. לכן, קודם לחריש ולעיבוד אדמת הביצה, ייגש אחד החברים  לבית-החרושת "שמן". הוא ינסה לשכנע את בעלי בית החרושת לקבל הלוואה על חשבון יבול התירס, זה שעדיין לא נזרע באדמות הביצה...

 

כותרת ביניים: הלוואה נוספת לקניית הפרות?

 

בתחילת שנת 1931 מחליט הוועד לתלות מודעה מאירת עיניים בעניין הפרות. אין ספק שכאן החברים ניצבים בפני בעיה. מצד אחד, רפת ידועה כענף אינטנסיבי, הדורש השקעת משאבים כבדה. ומצד שני, קיים אילוץ של לוחות זמנים דוחקים. הסוכנות היהודית הקצתה לחברים כסף לרכישת פרות. אם לא ייקנו הפרות בחודשים הקרובים, ייאלץ המושב להחזיר את הכסף לסוכנות, דבר שאין להעלותו על הדעת.

הבעיה: אלו שינצלו את ההלוואה לקניית הפרות, יצטרכו לקחת הלוואה נוספת המיועדת לבניית רפת ורכישת ציוד לחליבה ולקציר ירק. בסופו של דבר, נופלת ההחלטה לתלות מודעה ומי "שרוצה לקנות פרה גזעית וזקוק להלוואה, יכול להירשם אצל הוועד בכדי לעשות פעולה להשגת ההלוואה..."

בכל הנוגע לפרות, הבעיה איננה רק כסף או לקיחת הלוואה. השאלה היא היכן רוכשים בארץ ישראל פרות טובות, במחיר סביר. מסביר ואומר יוסף גרסיאני: "קשה עכשיו למצוא פרות טובות. גם אצל הערבים קשה למצוא פרות טובות. הייתה הצעה להתקשר עם סנדלר ממטולה. בהרצליה ישנן פרות מעורבות מעָרבִים, במחיר של 10-12 לירות ארצישראליות לפרה ערבית ומעורבות במחיר 22-24 לירות".

כמה חודשים אחר כך, באוגוסט 1931, יגלה גרסיאני כי ניתן לרכוש פרות טובות במקומות הבאים: עין חרוד, מסחה, בית גן, יבנאל וכפר גלעדי.

ואילו סופי לוי תגלה שעיזים נפלאות נמצאות רחוק. מה זה רחוק? בכפר גלעדי. היא לא תתעצל, תעלה על אוטובוס, ואחרי שבע שעות נסיעה תגיע לכפר גלעדי. בחירה קצרה, תשלום מהיר, שבע שעות נסיעה נוספות, והעז וסופי בבית-חנן.

האגדה מספרת כי העז גִלעָדָה, שבדרך הארוכה רכשה לה כמה גינונים בולגריים מעודנים, התאפקה מלעשות צרכיה ורק בבית  חנן עשתה מה שעשתה.

אגדה נוספת גורסת כי עם מותה של העז עמדו ילדי המשפחה סביב הגופה החמה ולא הפסיקו מלמרר בבכי.

 

כותרת: פרוטקציה מהרצפלד לא תזיק...

 

ביחד עם הפרות המבטיחות ועם אפרוחים חדשים שיהפכו בקרוב למטילות פוריות, מגיעים למושב גם חברים חדשים המצויים כבר בארץ ישראל. למזלם של אנשי בית-חנן, יש מי שמסייע להם גם בקליטת החברים החדשים. כאמור, האיש הוא אברהם הרצפלד, המלווה את המושב מאז ימי עלייתו לקרקע. הרצפלד, יודע יצחק מיטראני לספר לחברים, הבטיח לו אישית כי "ישתדל לעשות כל מה שבאפשרותו" כדי לסייע במאמצי הקליטה ומיון המועמדים. ברשימת המועמדים הפוטנציאליים אנו מוצאים בין השאר את יעקב קלוו, המתגורר בימים אלו במושבה מגדיאל, את שלמה לוי ומשה קריספין, המתגוררים בפתח תקווה, ועוד.

 

כותרת ביניים: רב ראשי מבקר ביישובנו, וגם אוסישקין

 

 שפר עליה מזלה של בית-חנן. בעידן שלפני ימי חומה ומגדל עדיין סובלת ארץ ישראל ממיעוט של יישובים יהודיים. היישובים הקיימים זוכים, אם כן, ליחס של כבוד. ביומן מפורט להפליא, שבו הוא מיטיב לתאר את הווי החיים של המושב, כותב הילד בני אלעזר על ביקורו של הרב הספרדי הראשי בארץ:

"הרב עוזיאל ואורחים מסלוניקי מבקרים במושב: אוטומובילים רבים באו בשתיים אחר הצהריים למושב. בית הכנסת, שבשבילו בא הרב עוזיאל, היה מנוקה למשעי ומצוחצח. בין הסלוניקאים באו גם עיתונאים. הם ביקרו במקומות שונים במושב ובבית הספר החדש, שזה עתה נשלם בניינו. הם התפלאו על התקדמות כה מהירה של המושב, שלפני חצי שנה לא שמעו עוד את שמו".

אברהם הרצפלד והרב עוזיאל אינם האורחים היחידים. בשנת 1931 מגיע לבית-חנן אורח נכבד אחר. זהו מנחם אוסישקין, יושב ראש הקרן הקיימת בארץ (מגישי הזרים: הילדים אברהם דנון ואורה מיטראני). וכך כותב עליו ביומנו בני אלעזר:

 

"בחיבה רבה קיבלנו את נשיא הקרן הקיימת בארץ, את מר מנחם אוסישקין. חברי הוועד הביאוהו לביתנו שכן נועד קודם לקבלת האורח. בדרך לא שבעו עיניו מראות והתפעל. הן לא עברה אפילו חצי שנה, וכבר עלה ושגשג המושב במידה כה מרובה. בביתנו הכינו לו תה עם עוגות. הוא שוחח עוד זמן מה עם החברים שנאמו לפניו... בקריאות שלום נפרדנו מאיתו וכבר ירד הלילה". 

קבלת הפנים למנחם אוסישקין נשיא הקרן הקיימת לישראל בבית-חנן, 1931.

 

אורח נוסף צפוי למושב בחודש דצמבר 1931. זהו סגן מושל מחוז הדרום  קרוסבי (תמונות שצילם יופיעו מאוחר יותר בגיליון הנשיונל-ג'אוגרפיק). לקראת הביקור המרגש ניקו אנשי המושב את השבילים, התמרקו והצטחצחו.  זמן קצר קודם לאירוע המכובד החליט הוועד להעלות בפני האורח המכובד את הנקודות הבאות:

·       הכביש.

·       נקודות מוניציפאליות.

·       שאלת הביצה.

·       העלייה – שלחו כספים.

 

גרפיקאית: שימי בבקשה תמונת ראש קטנה של אוסישקין. תודה, אמוץ

 

לשים בבקשה במסגרת. תודה, אמוץ

מהמכתבים המתקבלים במזכירות המושב הצעיר משתקפים היטב פניהם של המוסדות הלאומיים בארץ. 18 שנים לפני הקמתה הרשמית של מדינת ישראל כבר מתפקדים בארץ מוסדות שלטוניים לכל דבר ועניין.

וכך נכתב לבית-חנן, באשר לבחירות הקרובות לרשימות המרכיבות את המוסדות הלאומיים:

"ביום 28.8.1930 המצאתם לנו את רשימת הבוגרים במקומכם, מבני 20 שנים ומעלה. אנו בדקנו בפנקס כנסת-ישראל, לראות אם כולם חברי הכנסת. את אלה שמצאנו רשומים, הכנסנום לרשימת הבוחרים. את הבלתי רשומים בפנקס כנסת ישראל השמטנו, כי לפני החוק אין להם זכות בחירה. ברשימה שצרפתם למכתבכם האחרון מצאנו שמות שלא היו ברשימתכם הראשונה. אנו נבדוק אם הם רשומים בפנקס כנסת ישראל. במקרה החיובי נודיעכם".

(כנסת ישראל הייתה הארגון הכללי של יהודי ארץ ישראל, בימי המנדט הבריטי, ונתכנסה לראשונה ב-1920. הארגון כלל את רוב היישוב היהודי בארץ וזכה להכרת המנדט. בראש הארגון עמדו אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי. מתוך הוויקיפדיה).

 

כותרת ביניים: אין כסף? עולים לירושלים...

 

בתחילתה של שנת 1931 יושבים פרנסי בית-חנן על המאזן הכספי לשנה החולפת. האכזבה גדולה. למרות הציפיות הגבוהות, נראה כי ההכנסה מלולים ומשאר ענפי המשק, והחזרי הלוואות של חברים, אינה תואמת את הציפיות. הראש היהודי ממציא עכשיו פטנט חדש, שיתברר כיעיל עוד  שנים רבות אחר כך: לעלות לירושלים, למוסדות המיישבים, ולדרוש על חשבון התקציב הבא כספים עבור הפרדס, משָברי רוח, זבל אורגני וגידורו של המושב הפרוץ לכל עבר. סעיף כספי נוסף ודחוף, הדורש תקציב נכבד:

בניית "בתי כבוד", השוכנים לעת עתה מחוץ לבתים (בחלק מהבתים ייבנו שירותים פנימיים רק אחרי מלחמת השחרור).

אלא שהנסיעות לעיר הרחוקה, המתבצעות דרך אוטובוס המגיע לבית-חנן רק פעם אחת ביום (בעתיד תגדל תדירות האוטובוסים, ותגיע אפילו לידי שלוש פעמים ליום...) אינן ספונטניות. סדר זה סדר. קיים צורך באישור מוקדם. לקראת הנסיעה באפריל 1931 מתבקש הנוסע – החבר יצחק מיטראני - לסדר עבור המושב את הדברים הבאים:

·       אינסטלציה לפרדס.

·       תקציב לקידוח הבאר.

·       סידור התקנתו של קו הטלפון הראשון (שח-רחוק מספר 205).

·       יצירת מקומות עבודה.

·       הזמנת בתים.

·       התקנת קו חשמל.

·       סלילת הכביש.

·       המנעולים לדלתות.

·       חשבון הלולים.

·       צינורות לבריכה.

 

משפחת חננאל מסופיה שתרמה את הכספים להקמת מבנה המרפאה הראשונה.
לוי שקולניק (אשכול) המייצג את המרכז החקלאי של ההסתדרות, לימים ראש ממשלת ישראל, בטקס הנחת אבן הפינה והטמנת מגילת היסוד של בניין בית הספר הראשון.

ירושלים או לא ירושלים, כסף או לא - המחסור התקציבי איננו מונע את התפתחותו של המושב. בשנת 1931 הבתים ממשיכים להיבנות, לולים מוקמים, יסודות בטון נוצקים לרפתות חדשות, ובית הספר העממי החדש כבר עומד על תלו. אמנם רופא מיועד עדיין לא הגיע לבית-חנן, אבל החלטה באשר לבניית המרפאה כבר התקבלה. בקרוב, באמצעות מימון שישיג יצחק לוי מהתורמים למשפחת חננאל (לזכר שני בניהם שנפטרו), יוקם בבית-חנן בניין חדש למרפאה. זו תיחנך ביום שבו ייחנך גם בית הספר החדש.

 

כותרת ביניים: "אנשים מחוסרי אמצעים? לא בבית-חנן!"

 

הרוח החלוצית המפעמת בכל אינה מוטרדת מזוטות או ממכתבים נוזפים המגיעים מהמוסדות המיישבים בירושלים. בסוף ינואר 1931 כותבים אנשי הסוכנות היהודית (למתעניינים בפרטים: טל' 672, ת.ד 92, מען טלגראפי: JEVAGENCY) מכתב לוועד המושב. המכתב חושף ויכוח עמוק בין המוסדות המיישבים לבין המתיישבים. החברים טוענים  כי די בכך שהסכימו להקים יישוב חדש, לעמול בפרך, להתייצב מול אי הוודאות.

המוסדות חושבים אחרת. הם  טוענים כי על המתיישבים להיות בעלי הון מוכח, אחרת לא יוכלו להתקיים בכוחות עצמם. וכך הם כותבים במכתב:

"הנהלת הקרן הקיימת לישראל המציאה לנו העתקה ממכתבכם אליה, מיום 2.1, בדבר בקשת מר אדטו. בקשר עם זה, הרינו מתכבדים להודיעכם, כי אנו לא נוכל להסכים להתיישבות אנשים מחוסרי אמצעים בבית-חנן".

למעשה, גם אנשי בית-חנן היו רוצים להדק את הפיקוח על מועמדים חדשים. ביישוב העברי הקטן של שנות השלושים, שבו אנשי ההתיישבות העובדת מכירים יפה זה את זה, מדובר במשימה קלה יחסית. בפברואר 1931 מחליט הוועד לקבל למועמדות את אוסנוביץ ואהרוני. ובאשר למועמד נתן אושרוב, שטיבו איננו ברור עדיין, מציע הוועד ל"אסוף אינפורמציה אצל קליבנר וזסלבסקי בנהלל, ואצל שטרן בהנהלה הציונית..."

 

כותרת ביניים: משתחררים מכבלי מולדת ישנה

 

אז רגע, רגע, מי באמת אחראי לאיכותם של המתיישבים החדשים?

האם כסף הוא התנאי היחיד, או שמא קיימים תנאים נוספים?

והאם החברים הוותיקים הם אלו המאשרים את קבלת החברים החדשים, או שמא תהיה זו הסתדרות עולי בולגריה?

 

בחודש מאי 1931 מגיע מכתב בנושא מוועד עולי בולגריה. וכך נכתב בדף הראשון:

"אין ספק שהמושב מבין שיש קשר בין התנועה בבולגריה, ובין המושב בית-חנן. ברור לנו, שהמושב יכול לשמש מנוף ידוע לשם התקדמות התנועה הציונית בבולגריה. אבל יחד עם זה, ברור למדי שאי אפשר ליישב בנקודה אחת במספר גדול של אנשים, שזה רק באו מהגולה בלי הכשרה בארץ, בלי הבנות העניינים הקשורים עם התיישבות, בלי שיהיה להם ברור למה הם ניגשים, מה צפוי להם, בלי להכיר את כל  היסודות התורתיים של ההתיישבות העובדת בארץ. התיישבות כזו לא תצליח בלי כל ספק".

 

ובאשר לקשר עם בולגריה, מעיר יצחק מיטראני הערה אמיתית וכנה על היחסים עם ההסתדרות הציונית בבולגריה:

"הגיע הזמן, שנברר יחסינו עם הוועדה הבולגרית. או שאנו פונים להגשמת הפעולה הזו לבדנו או יחד איתה. בתוך תוכנו אין אנו מלוכדים. הארגון ישן את תרדמתו הנעימה וגם המושב לא עשה ולא כלום. יחס אדיש להתיישבות בארץ אינו הולם את המציאות".

בשלב מסוים, כך נראה, חשים עצמם חברי בית-חנן חזקים דיים כדי להתמודד עם ההסתדרות הציונית הבולגרית. כפי שאינם מוכנים לסור למרותם של מנהיגי הקרן הקיימת, או למחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, אין בכוונתם להיכנע לתכתיבים המגיעים מבולגריה. וכך כותב באותם ימים חיים בן יוסף:

חברי החלוץ הבולגרי בבית-חנן, לקיבוץ השומר הצעיר ג' בחיפה, ולחברים בפתח תקווה:

"התנועה החלוצית בבולגריה היא גם האימפולס הכי החשוב בציונות הבולגרית, השרויה במצב ירוד מאוד מפאת חוסר כוחות מארגנים ומפאת המצב הכלכלי האיום. מצב כלכלי זה משפיע נורא על כל מגבית בבולגריה, וכמו כן על מגביות החלוץ, ומתוך כך חברים צעירים המכשירים את עצמם לעבודה מתגוללים בנקודות הכשרה בתנאי קיום עלובים...

"אני מציע לכם לאסוף מכל חבר שכר יום עבודה, וכדי שעזרת החברים זו תהיה מועילה, לעשות את זה באופן תכוף."

בהמשך מכתבו מעלה בן יוסף הצעה פילנטרופית מעניינת:

כל חבר בבית-חנן ירים תרומה בסך 150 מיל, סיוע דחוף לקרן לעזרת תנועת החלוץ בבולגריה.

ככל הידוע, הרעיון מעולם לא יצא אל הפועל.

 

כותרת ביניים: נאבקים על כל יום עבודה

 

במקביל לקליטת חברים חדשים, וביסוסם של משקים צעירים, מתנהל במושב מאבק קשה ורב שנים. זהו מאבק על מקומות עבודה קבועים במשקי האיכרים ברחובות ונס ציונה. המאבק הוא כפול - נגד חלוצים אחרים, נגד פועלים ערביים.

לעבודות החוץ משמעות מכרעת. כאמור, בשנים הראשונות עדיין מתקשים המתיישבים למצוא את פרנסתם ממשקיהם הקטנים. עצי ההדר עדיין אינם מניבים פרי. הלולים קטנים מדי. בשל כך יוצאים רבים מהחברים לעבודות חוץ. במשך היום עובדים חברי בית-חנן כפועלים במקומות שונים. בערב הם מתפנים לעבודות המשק, מזדרזים לסייע לנשים בעבודות החצר השונות. ברור לכל, כי שכרו היומי של הגבר נחוץ לא רק לקיום. לא פעם מופנה השכר היומי לצרכיו השונים של המשק ההולך ומתפתח.

אין זה פלא, שמאבק על כל יום עבודה הינו לגיטימי. האמצעים כולם כשרים. בישיבת ועד האגודה של חודש פברואר 1932 אומר יוסף בן בסט:

"בעוד שבועיים מצב העבודה יהיה רע. צריך להסביר לחברינו את המצב. להקפיד לא להרשות את הכניסה של פועלים מהחוץ למשקי הסביבה".

עונה לו יצחק מיטראני, מפוכח וכן:

"אין לנו כעת מקומות עבודה. אנחנו אשמים מאוד. בזמנו לא דאגנו במידה מספקת. צריך לתת להרגיש למנהל העבודה שיש לו כוח מאורגן כנגדו. צריך לעמוד על זכויותינו. צריך לפנות מייד למועצת פועלי רחובות, ולדרוש להוציא את פועלי רחובות מהמשק".

 

כותרת ביניים: עזרה הדדית, או איש איש לנפשו?

 

בשנים הראשונות ניטשים בין החברים ויכוחים אידיאולוגיים על דרכו המיוחדת של בית-חנן. כבר עתה ברור, כי לא רק קבוצה של בעלי ערכים יש כאן. מצד אחד קולקטיב רעיוני התיישבותי, ומצד שני פרטים אינדיבידואליסטים, המנהלים את ענייניהם באופן אוטונומי לחלוטין.

בחודש אוגוסט של שנת 1931 עולה שוב השאלה:

האם מושב בית-חנן רואה את עצמו כיישוב החורת על דגלו את עקרון העזרה ההדדית, או שמא מדובר ביישוב של פרטים, קפיטליסטי בעיקרו, שבו כל אחד נמדד לפני יכולתו ולפי כישוריו?

 

כותרת: לבד, או בשיתוף?

 

מספר אברהם דנון:

"השאלה אם ללכת במשותף, או בנפרד, הייתה שאלה שליוותה את בית-חנן בעשור הראשון. אני מניח שזה שיקף את הדילמה שבין מושב העובדים לבין הקיבוץ, שתי צורות התיישבותיות מאוד דומיננטיות ביישוב העברי של אותם הימים. בשלב מסוים החליטו אנשי בית-חנן על דרך של פשרה – להרכיב קבוצות מאוחדות של עשרה חברים, כך שכל קבוצה תתפקד כמעין קואופרטיב קטן לגידול ירקות.

"זה היה באמת רעיון מאוד נחמד, אבל לא החזיק מעמד זמן רב. מדוע? כי מי שהרכיב את הרשימות, וידע היטב מה הוא עושה, הרכיב רשימות הומוגניות. ברשימה ראשונה היו כל הצעירים והחזקים. ברשימה השנייה היו הבינוניים. ברשימה השלישית היו המבוגרים בעלי המשפחות וברשימה הרביעית - כל אלו שלא יכלו לעבוד.

"אבא שלי, מנחם דנון, היה בקבוצת המבוגרים, עליה נמנו רחמים לוי, יהודה בן ארויה, נסים ורון וחיים סמו. הם גידלו יחד חצילים ופלפלים ואחר כך נעזרו בנו, הצעירים. היה להם מזל, כי ורון היה משוגע על צנון. הצעירים צחקו עליו אבל הוא בשלו. צוחק מי שצוחק אחרון. ורון גידל צנון כל כך יפה, והרוויח ממנו יפה מאוד - למגינת ליבם של הצעירים, שהצליחו בגידולים שלהם פחות יפה ממנו.

"בסופו של דבר, העסק לא עבד יפה כי בין הקבוצות התנהלו ויכוחים חריפים סביב עניין ההשקיה, שהתנהלה באמצעות תעלות ותורות. הוויכוחים התלהטו ולא פעם הגיעו לתגרות. אחרי שנתיים ימים שיטת השיתוף פשטה רגל".   

למרות רצונם של חלק מהחברים להגיע לכלל עצמאות מוחלטת, ממשיך עקרון העזרה ההדדית להיות מרכיב חברתי דומיננטי בעשורים הראשונים. כאשר מבקש שלמה בן-בשט להפעיל את עקרון העזרה ההדדית, שכן הוא זקוק לזבל אורגני לפרדס הצעיר שלו, מתעורר ויכוח בין החברים. אחד מחברי הוועד אף מציע שבגלל מצבו הדחוק של היישוב כדאי לדחות את הזיבול לאביב. בסופו של דבר, מחליטים לאשר לשלמה את הזבל האורגני לפי עקרון העזרה ההדדית.

והיו מקרים נוספים. באסיפת הוועד צצה דרישה של חבר מסוים, המבקש לסייע לו כספית כדי להקים משק עופות.

יצחק מיטראני, בגישת בית-הילל: "סובר שזה שייך לעזרה הדדית. אנחנו צריכים לעזור לו, כדי שיקים לו את הענף של העופות".

סמו, בגישת בית-שמאי, חושב אחרת: "מתנגד לעזרה הדדית. במקרה זה מציע לתת לו את ההלוואה". בסופו של דבר, יוצא החבר וידו על העליונה. "הוחלט לעזור לו בגדר של עזרה הדדית".

 

כותרת ביניים: דילמה: דגל כחול לבן, או דגל הסתדרות?

 

ויכוח אידיאולוגי אחר מתעורר בבית-חנן חודשים מספר קודם לכן, לקראת האחד במאי, חגם של הפועלים, הנחוג במקומות שונים בארץ ישראל. הוויכוח הוא עקרוני: האם ביום ההוא יש להניף דגל ציוני כחול לבן, או את דגל ההסתדרות? כיום הוויכוח נראה מגוחך, אבל בימים ההם, כאשר כל סוגיה משקית נבחנה גם דרך פריזמה ערכית רעיונית, נראה הדיון הגיוני ברקמת החיים של אז. ובכל מקרה, נפלה לבסוף ההחלטה: שני הדגלים יונפו כאחד.

 

לשים בבקשה בבוקסה. תודה, אמוץ

על האחד במאי מספר בספרו אברהם דנון:

 

"אחד החגים שנחגג ברוב פאר והדר היה האחד במאי. דגלים אדומים ודגלי לאום היו נתלים ברחבי המושב. נאומים חוצבי להבות היו נישאים מעל לבימה. היינו סוציאל דמוקרטים. (ברחבי הארץ נערכו תהלוכות לציון האחד במאי, ובדרך כלל הן נגמרו באלימות).

 

"בחגיגות אלה המושב שכר כוחות מבחוץ. פעם הוזמנה להופיע הזמרת לאה דגנית. היא לבשה שמלה בצבע תכלת, עד הקרסוליים. בצד חיכה לה טקסי. זה היה דבר שלא ראינו כל יום. ילד שובב  בשם שמי הרים לה את השמלה ונכנס מתחתיה. היא כל כך התרגזה והעיפה אותו בכעס. הרוגז שלה עלה לשחקים בצורה מוגזמת, והיא פשוט עלתה לטקסי ועזבה אותנו מבלי להופיע".  

אלא שבכך לא תם העניין. אחרי דקות ארוכות של שיחות וויכוחים שעלו לטונים גבוהים, צצה ועלתה אל פני השטח סוגיה חשובה אחרת:

האם בית-חנן הוא יישוב אוטונומי עצמאי, שיש לו שיקול דעת בניהול החלטות, או שמא הוא חוסה תחת כנפיה של הסתדרות העובדים?

נראה שבשלב זה של ישיבת הוועד מתלהטות הרוחות. רומנו מזכיר לחבריו:

"מושבנו לא הוקם על ידי מוסדות ההסתדרות. עכשיו אין חג סוציאליסטי. כל זמן שאין החלטה אין להרים שום דגל".

 

תומך בו אשכנזי, נוקט את הרוח העצמאית המרדנית של מייסדי בית-חנן:

"הייתה לנו החלטה שאנו לא מקבלים את כל החסות של ההסתדרות, אלא אחרי החלטה - על כל שאלה ושאלה. המושב שלנו לא בא על ידי ההסתדרות. את הפרינציפ קבענו עוד לפני הכול, בישיבות הוועדה".

 

לשים בבקשה בבוקסה, אמוץ

כותרת: משולחנו של ועד המושב, 23.6.1931

בניית בית הספר מתקדמת יפה, והוועד מייפה את כוחו של יצחק מיטראני לרכוש בלטות לבניין החדש.

מאושרת רכישת משאבה עבור הבאר ההולכת ונחפרת. הוועד מקציב 3 לירות לוועדת התרבות.

באותה ישיבה מתקבלת החלטה שנועדה לנתב את השקיית המים במושב לפי תור. וכך אומרת ההחלטה:

·       מי שמשקה בלי תור מבלי הסכמתו של המְסַדֵר, אפילו חלקי, משלם קנס 200 מיל'.

·       איסור מוחלט לפתוח ולכוון שיבר.

·       לפתוח שני ברזים.

 

כותרת ביניים: רוצים לנתק את חבל הטבור

 

אחת הסיבות לעימותים עם המוסדות היא מצבו הכספי של המושב. בשנים הראשונות מעוניינים החברים לנתק את חבל הטבור, אבל המציאות בארץ מכתיבה אחרת. רוב רובם של היישובים המוקמים בארץ בזמן העלייה החמישית, וגם אלו שנבנו קודם לכן, נזקקו תמיד לעזרתם של המוסדות הציוניים המיישבים (הסוכנות, קרן היסוד והקרן הקיימת). הרעיון של יישוב חקלאי המתבסס על הון עצמי בלבד איננו אפשרי ואינו מציאותי.

אבל אנשי בית-חנן אינם מוותרים. בישיבת ועד שנערכת בספטמבר 1931, עולה ההצעה להאיץ את קצב מכירת המגרשים, לנסות ללחוץ על החברים להקדים את פרעון חובותיהם למושב. למעשה, כל פתרון לחיסכון מתקבל בברכה. באותה ישיבה מעלה מיטראני רעיון חדש. במושב "מתרעמים שנוסעים שניים לירושלים ודורשים שייסע רק אחד. יש צדק בדרישה הזו". חיים סמו מסכים ומציע שלירושלים, לסידור ענייני המושב במוסדות הלאומיים, יסע "הכי מתאים".

 

כותרת ביניים: מורה נוסף? לא כרגע...

 

דיון אידיאולוגי נוסף בוועד נסב סביב ענייני חינוך. יש לציין כי בית-חנן, בניגוד ליישובים אחרים בתקופת העלייה החמישית, שם דגש מיוחד על תחום החינוך. כבר בשנת 1931 הולכת ומסתיימת בנייתו של בית ספר חדש, זה שיחליף את הצריף הישן שהובא לפני שנתיים מפתח תקוה, ומונה שלושה חדרים בלבד.

לעת עתה לומדות בכיתה אחת שכבות גיל אחדות. כרגע אין במושב די ילדים כדי למלא כיתה אחת. וקיים גם עניין המשאבים. שני מורים שכירים מקבלים כרגע משכורת ודיור. לקראת סוף השנה מתעורר צורך דחוף בהבאתו של מורה נוסף. הוועד יושב על המדוכה, ההורים לוחצים, אבל בסוף מתקבלת ההחלטה להשאיר את המצב על כנו. בינתיים, לפחות עד שיגיעו אלינו הילדים של המושב החדש מצפון, ייאלצו כולם "להסתדר עם מה שיש" (תזכורת: הגננת הראשונה היא שרה בארי, ואילו המורות הראשונות הן רוחמה, חביבה ומינה. המנהל הראשון הוא מיכאל בארי, שאותו יחליף שמואל סקלוט. את סקלוט בתפקיד מחליף רפאלי, ואחריו נכנס לתפקיד יצחק זלדין).  

תחום החינוך מקפל בתוכו בעיה בוערת אחרת. בימים שבהם חינוך חובה עדיין כרוך בתשלום מלא, לפחות ביישובים קטנים, אמורים ההורים (וגם רווק מושבע כמו יהודה גרטי!) לשלם את שכר הלימוד של המורים ואחזקתם. שכר לימוד עבור כל ילד במושב - חצי לירה לחודש (500 מיל). עבור שני ילדים - 750 מיל. במשפחות שבהן שניים ושלושה ילדים, הופך החינוך לסעיף משמעותי בתקציב המשפחתי. בוועד מעלים את טענות החברים:

"הטענה היא, מדוע חינוך הילדים צריך לעלות עד 3 לא"י לחודש. מציעים לפנות לוועדת התרבות המרכזית בשאלה הזאת". 

 

כותרת ביניים: "אולי נלמד את שפת שכנינו?"

 

ושוב, ענייני ביטחון מטרידים. בשנים הראשונות, בצד בניית הבתים, וההיכרות עם הגידולים החקלאיים השונים, עולה הצעה כי החברים יעשו היכרות עם שכניהם הבדווים שסביבם. המדובר במנטאליות בלתי מוכרת, בסגנון חיים שונה לחלוטין. כיוון שהחיכוך בין המתיישבים היהודים לבין הערבים מתברר כעניין לא פשוט, מציע יום אחד יצחק מיטראני:

"כיוון שאנו התרבותיים, לכן צריכים לחפש את הדרך להסכם ולהבנה הדדית. לבקש את הערבי העובד אלינו, ולא להשאיר אותו בידי האפנדי".

מעבר לגישתו הסוציאליסטית, מעלה מיטראני רעיון חדשני נוסף. כיוון שאין להעלות על הדעת כי השכנים "הוותיקים" ילמדו את השפה העברית, אולי יהיה זה נכון כי אנשי בית-חנן ילמדו ערבית? כך יהיה נוח יותר להתרועע איתם, לנהל עימם משא ומתן בעניינים שונים, להפחית את המתח ואת נקודות החיכוך. חברי הוועד מקשיבים בסבלנות למיטראני ומציעים להעביר את נושא לימוד  השפה הערבית לידיה של ועדת התרבות. האם מדובר ברמז עדין, באשר למעשיותה של ההצעה?

ככל הידוע, ועדת התרבות לא דנה בפרשה והרעיון נגנז ממילא.

 

באותה ישיבה מחליט הוועד כי הרעיון של לימוד ערבית הוא אמנם לא מעשי, אבל השכנים המקיפים את המושב מהווים איום של ממש. אחרי שדנו בעניין, מחליטים החברים להוציא התחייבות של המושב להתקנת קו טלפון, ותשלום למשך תקופה של חמש שנים. תוך זמן מה יותקן קו טלפון ראשון במושב בית-חנן. לעת עתה, קו טלפון אחד ויחיד. ועם זאת, היישוב כבר לא מנותק. החוט המקשר בין בית-חנן לבין העולם החיצון מעניק תחושת מה של ביטחון. 

 

כותרת ביניים: מה אומרים הקוראים של "דבר"?


בחודש אוקטובר של שנת 1931 מבקר בבית-חנן אורח נוסף. זהו העיתונאי יצחק יציב מ"דבר", שיחד עם הצייר נחום גוטמן וברכה חבס, עתיד להקים תוך זמן קצר את "דבר-לילדים" המיתולוגי. אבל לעת עתה הוא אצלנו. ברשימה ארוכה שהוא מפרסם ב"דבר" ב-25.10.31 כותב בין השאר העיתונאי על הדרך שבה מגיעים למושב:

"הנוסע מתעכב במרחק מה מנס ציונה ומשוּקָה הנחמד שליד הכביש, ויורד מהמכונית הגדולה - שירות הדרום, ופונה שמאלה ושוקע בחול. זוהי הדרך לבית-חנן - מושב עובדים של יוצאי בולגריה".

על מראה המושב באותם ימים ממשיך יציב: "ארוך הוא הרחוב של בית-חנן – שורת החצרות מתעקלת בינות לגבעות, אחר החצר ובנייניה. ומהן הבריכות השתיים, זו ליד זו, אשר על הגבעה הצפונית? זו הנמוכה יותר היא לארגון הוותיקים, אדמתן משתרעת לצלע הגבעה הזאת, ובגיא ש'נקודתו' תיבנה על גבעה סמוכה ממול.

 

"...בערב, יש שמבית רחוק מגיעים לאוזניך צלילי הרמוניה, המשתפכת במנגינה בלקנית, ובבוקר יש שתראה ליד אחד הבתים ראש משפחה יושב ליד דלת ביתו ישיבה מורכנת במקצת וקפואה, כאילו אורב למשהו או מאזין למתרחש בקרבו פנימה".

יציב בא לבקר, אבל בא גם להשמיע ולשמוע מה דעתם של המתיישבים על תכניו של "דבר" – אז העיתון הדומיננטי והמשפיע ביותר בארץ ישראל. כותב יציב, ברוח אותם ימים רחוקים, בסגנון המעלה חיוך על שפתיים:

"והייתה שיחה עם קוראי 'דבר'. על חשיבותו של עיתון הפועלים וערכו לא היה צורך בדיבורים. רבו התביעות: הרבו תפוצות, תנו פיליטון, וגם על המוסף דובר והיו דברים של טעם ושל ביקורת ודרישה להרחבה – ספרות עולמית והמתרחש בה. אפס, בענייני השירה אין הם גורסים את השירה 'המודרנית'. הם נהנים מקלסיקן יותר – שורות רחבות, וקצב, וחרוז,  כבימים הטובים. על כל פנים, קוראים כאן בתשומת לב ובהערכה". 

 

כותרת ביניים: עבודה שכירה? אצלנו?

 

הדיונים באסיפות ובישיבות הוועד נוגעים גם לדרכו של המושב. כאמור, אחד הוויכוחים המרכזיים קודם לעליית היישוב לקרקע נגעו לעניין העבודה השכירה. השאלה פשוטה:

האם עלינו לדבוק בערכים של עבודה עצמית, המתבססת אך ורק על עבודתם העצמית של המתיישב ועזרתם של בני משפחתו, מבלי לנצל את המעמד הפועלי, או שמא אין זה נכון?

ואולי דווקא מוצדק להעסיק עבודה שכירה, כדי להגדיל את המשק ואת אמצעי הייצור, וגם לתת יום עבודה לפועלים שכירים המגיעים ממושבות האזור?

 

בבית-חנן כבר הכריעו. נמנו וגמרו - רק עבודה עצמית. אולי בשל כך מתכנס הוועד באוקטובר 1931, כדי לדון בעניין חשוב: "פגיעה בפרינציפ עבודה עצמית". מתברר כי אחד החברים במושב, נ. אלעזר, לא העסיק במשקו רק את בני משפחתו... כשהוא מנמק את הסיבות לעבירה החמורה, מסביר החבר בהיגיון פשוט כי ישנן עבודות שאי אפשר לעשות רק בזוג ידיים אחד, כמו זיבול.  בנוסף , הוא מסביר, גם הוא עצמו הולך לעבוד במקומות בחוץ ומקבל כפועל שכר עבודה.

סוגיה לא פשוטה. הדיון בוועד מתמשך ומתמשך. נשמעים קולות לכאן ולכאן. מתברר כי טענותיו של החבר פותחות תיבת פנדורה. מצד אחד, עקרונות של עבודה עצמית ועבודה עברית, ומצד שני הבנה פשוטה, כי אי אפשר לעשות הכול עם זוג ידיים אחד.

הוויכוח על עבודה עצמית ימשיך ללוות את מושב בית-חנן, כמו גם יישובים אחרים בארץ, במשך שנים.

בסופו של דבר, תכריע בסוגיה המציאות בשטח...

 

כותרת ביניים: שאלה, בדיקה ואכזבה קשה

 

מטע הבננות של רחל ושלמה בן-בשט.

במקביל להתחבטות בבעיות השונות, הולכת החקלאות ומשגשגת. החברים הולכים ורוכשים ניסיון. התיאבון גדל. העיניים לטושות לעבר שטחים חקלאיים נוספים, כמו זה של הביצה. אכן, תסכול גדול. מצד אחד שטח כה גדול ומצד שני, החברים לומדים לדעת - תוך זמן קצר - כי האדמה לא תתאים לכל גידול חקלאי. חודשים מספר אחרי סיום עבודות ייבושה של הביצה, פונה יצחק אשכנזי לתחנת הניסיונות שליד רחובות. הוא מציע לבדוק את כדאיות גידול הבננות בשטח. האגרונומים מגיעים למקום. אחרי שחפרו, ולקחו דגימות קרקע, וביצעו בדיקות מעבדה, הם שולחים לאשכנזי תשובה מאכזבת למדי:

גידול בננות בביצה יכול להתברר כעסק יקר ולא רווחי (בבית-חנן הצליחו בגידול הבננות יצחק מיטראני ומרדכי בן בשט).

אבל האם כולם רוצים בעיבוד אדמות הביצה? האם לא מדובר כאן בעסק יקר מדי?

אחרי שיחה ארוכה על תחשיב האמורטיזציה (בלאי) של הטרקטור, זה האמור לחרוש את אותם 400 דונם, מעיר אחד המשתתפים הערה נוקבת:

"מתנגד לכיבוש הביצה ולא לניצול אדמות. גדר מספיקה לכיבוש הביצה... אם החברים מרגישים שצריכים לנצל את האדמות הכבדות, ומחייבים את כל החברים בהשתתפות? השאלה היא אם אנחנו מקיימים את התכנית המסוימת של משקנו או לאו".

שלמה בן בשט:

"בתכנית המשק יש לנו שני דונם למשפחה. השטח הנותר הוא מבחינת רזרבה. הכיבוש צריך להיות הזול ביותר. משגה הוא להוציא סכומים כל כך גדולים".

אנשי המושב נחושים בדעתם. בשנה הבאה הם יגדלו בביצה (בנפרד, לא במשותף) תירס וגם תלתן, המיועד לפרות של קיבוץ קרית ענבים. בשנים הבאות יתחשבו פחות בדעתם של האגרונומים. הם יגדלו בביצה ירקות, ואף יעשו חיל בגידולים  אלו.

ויותר מכך: ההחלטה לעבד את אדמות הביצה הכבדות תתגלה כנבונה ביותר עם קריסת ענף ההדרים במלחמת העולם השנייה. אבל על כל אלו –  בהמשכו של ספר זה.

ועדיין, למרות הדיונים הרבים, ממשיכים בשנות השלושים ההיסוסים לגבי משק החי. החברים, בחלקם, מהססים אם לקחת הלוואות ולקנות פרות יקרות. ועדיין, המוסדות לוחצים.  באחת מישיבותיו הבאות יבקש הוועד לדעת מי הם החברים שלא רכשו עדיין פרות,  ומדוע הם נמנעים מלעשות זאת.

בשנים הבאות תשגשגנה בבית-חנן רפתות אחדות. גם לעניין המימון נמצא פתרון נאה. כשעולה הצורך לקנות פרות נוספות, מציע יצחק מיטראני כי  קודם יקנו את הפרות, ואחר כך ימשכנו אותן לבנק...

ואיך מסבירים זאת לבנקאים החכמים בתל אביב?

בזו הלשון, של חברי הוועד:

"להסביר לבנק המרכזי, שהיות ואנו מתחילים לעבד עכשיו את אדמת הביצה הן בעיבוד תלתן והן בחצירים יבשים, יש לנו אפשרות להחזיק פרה טובה על ידי הספקה עצמית, מה שנותן את האפשרות לשלם הלוואה של 15 לא"י".

פרות הוא עסק יקר ומסובך. עיזים הוא ענף פשוט וזול יחסית למימון. אבל מהיכן משיגים מימון לעיזים, שחלבן יכול לשפר משמעותית את תזונתם של הילדים הרכים?

על כך בסיפור שתחילתו כוונות טובות, וסופו קיפוח והומור סולח. 

 

כותרת: עזים לכולם, כמעט...


אברהם דנון:

בשלב מסוים עלה במושב רעיון - לקנות לכל משק עז אחת, כדי להבטיח חלב בריא לילדים.

"בשלב מסוים עלה במושב רעיון - לקנות לכל משק עז אחת, כדי להבטיח חלב בריא לילדים. שלחו את דוד וולפנזון עם משאית הוולבו לנמל חיפה, כדי להקביל את פניהן של העיזים מחו"ל. למה לא נמל תל-אביב? כי הנמל ההוא לא נבנה עדיין. הוא הוקם שנתיים מאוחר יותר.

"בשעה היעודה התכנסו כולם לקבל את פניהן של העיזים. וולפנזון ירד מהרכב, פתח את הדלת האחורית והעיזים החלו לרדת. שמחנו לראות אותן. עוד יותר שמחנו לדעת, שלא נצטרך לשלם עבורן. המושב לקח הלוואה מרוכזת כדי לרכוש אותן וסוכם, שכאשר לחברים יהיה, הם יחזירו את הכסף".

כסף, כסף ושוב כסף. בסוף שנת 1931 מתפטר ועד המושב. חיים סמו, האיש האחראי על גיוס משאבים, מסביר כי ההתפטרות באה על רקע מצבו הכספי של המושב. בעוד שהסוכנות נותנת שטרות מראש, קיימות תביעות בלתי פוסקות לכסף מזומן. למעשה, וצודק הוועד, נראה כי מנהלי המושב עסוקים ללא הרף בגלגול של שטרות ושל כספים. אבל הוועד בבית-חנן יכול להתנחם: בעשורים הבאים יעשו כך עשרות רבות של יישובים חדשים. לוקחים מפה, נותנים לשם, ובינתיים הולך היישוב וצומח, הולך ומשגשג.

 

על רקע המחסור במזומנים, ו"משיכת השמיכה" מקצה לקצה, מעניין לקרא את הסיפור הבא:

 

כותרת: הכסף הפנימי של בית-חנן

 

אברהם דנון: "בשנים הראשונות הדפיס המושב כסף משל עצמו, וסיפור שהיה כך היה: באותם ימים בוצע השיווק החקלאי בצורה משותפת. עד שהתחלנו להיאבק נגד צורה זו, שיווקנו את כל התוצרת החקלאית שלנו דרך תנובה - ירקות, עופות, פרי הדר. הארגזים היו ממוינים לפי שמות, אבל הכסף התקבל במרוכז.

"כך קרה שרוב הכסף שהתקבל במושב בא מתנובה, וברור שתנובה לא שילמה לנו מיידית תמורת היבול, אלא זמן מה אחר כך. נוצר מחסור בכסף מזומן. כדי לפתור את הבעיה, החליט הוועד על הדפסה של כסף פנימי. כסף אני אומר? הכוונה היא לפתקאות קטנות בכתב יד, ובהן נכתב: 20 מיל, 50 מיל, 2 לא"י וכדומה.

"בהתחלה הכסף שימש את האנשים רק בבית-חנן. אבל כיוון שאנשי המושב עשו קניות בראשון לציון וברחובות, וכיוון שהחנויות במושבות רצו למשוך כמה שיותר קונים, החליטו לקבל את הפתקים שלנו גם שם. כך החל להיות הכסף הפנימי הלך פיננסי חוקי בראשון לציון, רחובות ונס ציונה. פעם בשבוע היו מגיעים סוחרים ובעלי חנויות למזכירות המושב, בידם הפתקים, והם מחליפים אותם בכסף מזומן "אמיתי".

 

כותרת ביניים: הצעה: לגדל כרמים

 

בשנה השנייה להקמתו ממשיך המושב לשאוף לאספקה עצמאית של מים. לשם כך קודחים בארות בזו אחר זו. העושים באותה מלאכה מפרכת הם החברים נסים לוי, ידידיה פרץ וראובן משיח.  ב-12.7.1932 מודיע זיגפריד שפיץ, "אינג'ינר למכונות" כי "הקדיחה של הבאר נגמרה ואפשר להתחיל בעבודת הרכבת המשאבות".

הבארות נחוצות לגידולים החקלאיים, ההולכים ותופסים תאוצה. המתיישבים החדשים עדיין עושים טעויות, אבל אט אט צצים מומחים לירקות, אלו שיעשו חיל בתחום זה. בצד השקידה על גידולי מלפפונים, חצילים, פלפלים וירקות אחרים, חותרים אנשי בית-חנן לגילוי גידולים חדשים. נראה כי הניסיון לגדל בננות בביצה אינו עולה יפה. במסגרת החיפושים מציעים אנשי הוועד לנסות לגדל כרמים.

ההצעה נראית לכאורה הגיונית ביותר. בראשון לציון השכנה מגדלים האיכרים מאות דונמים רבים של כרמים לייצור יין. גם היקב של ראשון לציון, הגדול ביותר בארץ, מהווה גורם כלכלי אטרקטיבי כאתר לקליטת ענבי יין. אבל למרות ההיגיון הכלכלי, אין התוכנית יוצאת אל הפועל. בסופו של דבר, יתבסס המושב על שני ענפים, שכבר בשנה הראשונה הולכים וקונים להם אחיזה:

הפרדסים ולולי המטילות. 

המושב הולך וגדל. ריבוי החברים מוביל לריבוי מבורך של ילדים. עכשיו כבר צר בית-הספר מלהכיל. עם פתיחת שנת הלימודים בחודש ספטמבר 1932, מודיעים המנהל, מיכאל בארי, והמורה רוחמה, כי הם ניצבים בפני בעיה. על רוחמה ללמד את כיתת הגן, את כיתה א' וכן את כיתה ב'. רוחמה מעלה את הצורך בהפרדת הגן מהכיתות הנמוכות של בית הספר העממי. כעבור שנתיים יצטרפו לבית הספר גם ילדיו של המושב החדש מצפון, נטעים. אלא שאז יהיו שותפים למאמץ המושב ההוא, ומורים חדשים יגיעו ויתנו כתף.

ועוד מצרכיו הבוערים של בית הספר:

·       צריף מטבח.

·       אינסטלציה וברזים.

·       מכשירי התעמלות.

·       העברת רהיטים.

 

כותרת ביניים: עזרה הדדית, וגם חיכוכים...

 

לכאורה, מושב, צורת התיישבות שבה כל פרט ופרט קובע את עתידו וגורלו. בפועל, אין הדברים כך. בעשורים הראשונים לקיומו של בית-חנן, באה לידי ביטוי תכונה אנושית יפה, שבני הדור השני והשלישי יתגעגעו אליה רבות: העזרה ההדדית. הידיעה כי גם במצבים קשים יהיה מי שיושיט לך סיוע ויד אוהבת וחמה.

 

ומצד שני –  חיכוכים. בשנות השלושים בית-חנן הוא יישוב קטן שרוב רובם של אנשיו נמצאים בשטחו, פועלים בו ומרבים להתחכך זה בזה.  באחד הפרוטוקולים המצהיבים מופיעות שתי שורות, המרמזות על יחסי שכנות ועל חיכוכים על רקע תהליכי בנייה, בעוד שגבול המשקים לא תמיד ברור ומוגדר. מבין השורות נראה כי כבר בימים הראשונים לומדים אנשי בין חנן לפשר, לתווך, לוותר זה לזה ולבוא האחד לקראת השני. וכפי שמעיד הפרוטוקול מאותם ימים רחוקים: "העניין של טדג'יר: יש הסכם בין טדג'יר ובין נ' אלעזר, שטדג'יר יבנה את הבית 4 מטר יותר דרומה מהקו המסומן".

 

לשים את ד"ר אשרוף בעמוד מיוחד. אמוץ

כותרת: בזכותו

 

אחד מהוגי רעיון המושב הוא דוקטור שבת אשרוף, שנולד בשנת 1876  בעיר פזרג'יק שבבולגריה. בבגרותו למד אשרוף רפואה בווינה, ואחרי פתיחתו של הקונגרס הראשון בבאזל הפך תומך נלהב ברעיון הציוני ובחוזה – דוקטור בנימין זאב הרצל. במקביל לעיסוקו במקצוע הרפואה, היה פעיל יותר ויותר בענייני הציונות, ובשלב מסוים אף הפך להיות יושב ראש ההסתדרות הציונית בארצו. חלק מפעילויותיו כלל הקמת חוות  הכשרה עבור חלוצים המתעתדים לעלות לארץ ישראל.

לולה וד"ר שבת אשרוף בטקס הטמנת מגילת היסוד.

אשרוף לא רק אמר, כי אם גם עשה. בתחילת שנות העשרים עלה ארצה והקים את ביתו ביפו. במקביל לעיסוקיו הרבים, פעל רבות לרכישת אדמות בית-חנן והעברתן לידי 40 המתיישבים הראשונים. למרות שכבר היה מבוגר מדי בכדי לעסוק בחקלאות, וכהוקרה על מעשיו, הוענקה לו הזכות להיות בין בעלי המשקים הראשונים.

בשנת 1933, שלוש שנים בלבד אחרי ייסודו של המושב, הלך אשרוף לעולמו והוא בן 57 שנים בלבד. למרות הקשיים, נטלו אשתו לולה ובנו אשר את משק המשפחה והמשיכו לטפחו ולקיימו. היחידה המשפחתית קיימת עד עתה, ובימים אלו מתגורר בה הנכד, אודי אשרוף, בנו של אשר.

על מנת להביע את הערכתם לאיש, קברו אנשי בית-חנן את הדוקטור אשרוף בראש גבעה הצופה ליישוב. על המונומנט המתנוסס על קברו נכתב:

באהבה ובאמונה נפשך

 

לעם ולארץ מסרת

 

ובעקשנות קדושה

 

בית-חנן יצרת

 

לא רחוק מקברו של ד"ר אשרוף נחים את מנוחתם כמה ממנהיגי הציונות של יהדות בולגריה, ואלו הם:

 

  • ד"ר ישועה כלב, 1873-1943, ממייסדי ההסתדרות הציונית בבולגריה, ציר בקונגרס הציוני הראשון בבאזל.
  • חיים אהרן פרחי, 1878-1947, מנהיג ציוני בבולגריה.
  • אלברט יוסף כלב, 1892-1953.
  • רחמים בן-משה אסיאו, 1874-1954 , עסקן ונדבן.
  • אלברט בן-אשר רומאנו, 1886-1965, נשיא ההסתדרות הציונית בבולגריה.

 

כותרת ביניים: התיישבות ב' יוצאת לדרך

 

אם הסיבה לחיכוכים היא מיעוט חברים, בין השאר, מדוע שלא נקלוט חברים חדשים?

רעיון מצוין. האם נקלוט גם חברים רווקים, שאין להם ניסיון חקלאי אבל הם להוטים להצטרף ליישוב החדש? ושאלה נוספת:

האם נקלוט לשלב ב' רק חברים ומכרים, או גם כאלו שהם "חדשים מקרוב באו"?

אנשי המושב אינם מסכימים ביניהם על זהותם של המתיישבים החדשים.

בהתיישבות ב' הגיעו טָבָּרות של ברזל, ממש חידוש טכנולוגי תאווה לעיניים.

כך או כך, בשנת 1933, כמעט שלוש שנים אחרי שעלה על הקרקע, פותח המושב בתנופת בנייה נוספת. מעתה ואילך ייקרא "החלק ההוא" של המושב "התיישבות ב'". עכשיו הצטבר ניסיון. גם טכניקת הבנייה השתפרה פלאים.  כך למשל תבניות העץ הפרימיטיביות ששימשו לבנייה.  בהתיישבות ב' הגיעו טָבָּרות של ברזל, ממש חידוש טכנולוגי תאווה לעיניים.

והשיא: בניגוד לחברותיהן עשויות העץ, טברות הברזל מתחברות זו לזו באומים מיוחדים.

צ'יק צ'ק והעסק מחובר, חזק ואיתן.

מי ומי בבאים?

ישנם כאלו, כמו למשל חיים אשכנזי, או בני הזוג אדטו (ראה סיפור בפרק קודם), שממתינים בסבלנות לתורם. בארץ אמנם הולכים ומוקמים יישובים חדשים, אבל הם - אך ורק לבית-חנן יילכו. את השלבים הראשונים החמיצו. ובמלים אחרות: באותה עת לא נמצאו בידם 300 הלירות. עתה, אחרי שחסכו את הסכום המתאים, הם מוכנים ומזומנים לעבור את שלבי הקבלה, לעלות על הפיגומים ולבנות את ביתם במו ידיהם.

גבעת ההתיישבות בשנות ה-30. צולם מהבריכה בגבעת האילנות.

 

כותרת ביניים: הספורטאים באים!

 

וישנם כמובן הספורטאים. בשנת 1932 מתקיימת בארץ המכבייה הראשונה. לארץ ישראל זורמים ספורטאים יהודים מכל רחבי העולם, הבאים להשתתף באירוע הספורטיבי המרגש. לנמל יפו הם נכנסים באמצעות אשרות תייר, שמנפקת להם ממשלת המנדט. אבל בימים של תחילת הספרים הלבנים יודעים הבריטים כי חלק מהתיירים לא קנו כרטיס הפלגה חזרה. הספורטאים באים, מזרימים דם חדש למושב.

הבתים החדשים הולכים ונבנים על ידי חברים שזה עתה באו למושב. משהו שהיה ער וחי הופך לחיוני ותוסס עוד יותר. עם 71 משקים בונים ויוצרים, בית-חנן היא עובדה שאין להתווכח עימה.

 

באסיפת החברים של מאי 1932 מודיעה "אסיפת האשראי" כי לאגודה התקבלו החברים הבאים (בשלב זה עדיין רק 40 מייסדים):

·       אברהם ברוך עם אשתו בתיה, וילדיהם מלכה, רבקה ומשה.

·       יוסף גרסיאני (עדיין רווק...), עם אחיו משה ואמו מלכה.

·       מרדכי בן בשט (רווק).

·       גרשון תג'ר עם אשתו ויקטוריה.

·       יצחק ניסימוב (רווק).

·       מורנו ורון עם אשתו זימבול, ובנותיהם טינה ורחל.

·       יהודה גרתי.

·       אברהם נתן.

·       מרדכי בכר.

·       יוסף לוין עם אשתו חיה.

·       יצחק אשכנזי.

·       יוסף בן בשט.

·       יעקב ישעיה.

·       יצחק מושיוב, עם אשתו בוטשה וילדיהם משה, רחל ובתיה.

·       אהרון מיס עם אשתו פסיה.

·       ראובן משיח עם אשתו ויקטוריה ובנותיהם שמחה ושרה.

·       ישראל (איזידור) כהן.

·       יעקב קלוו עם אשתו שרלוטה.

·       חיים סמו עם אשתו מינה.

·       צבי אהרוני (רווק) עם אמו ואחותו הניה.

·       יהודה עלי.

·       נסים לוי עם אשתו מטילדה, וילדיהם שושנה, ג'קי ורינה.

·       יעקב בן משה מיטראני עם אשתו סוניה.

·       דוד כהן עם אשתו בוטשה, וילדיהם חיה ויוסקה.

·       יצחק דובנסקי עם אשתו פרידה.

·       יהודה סידי (רווק).

·       ידידיה פרץ עם אשתו רוזה, ובתם רחל.

·       יצחק מיטראני עם אשתו נורה, ובנותיהם ריבה ואורה.

·       בכור בן ארויה עם אשתו ליזה (והוריה), וילדיהם נסים, אנריקו, יוסף, דבורה ואסתר.

·       מנחם דנון ואשתו מטילדה, וילדיהם מרים, זהבה ואברהם.

·       יעקב בן אהרון.

·       אליהו רומנו.

·       שלמה בן בשט.

·       נסים ורון.

·       חיים בן יוסף.

·       רחמים לוי.

·       שלמה אשכנזי.

·       יצחק לוי.

·       ניסים שמואילוב.

·       ניסים אלעזר.

אליהם נוספו עוד 31 חברים, שחלקם רכשו את המשק בשנים מאוחרות יותר, והם מופיעים ברשימה הבאה לפי סדר הא'-ב' של שם משפחתם:

·       אדטו חיים.

·       אסיאס דוד.

·       ארזי משה.

·       אשכנזי איליה.

·       אשכנזי חיים.

·       אשרוף אשר.

·       בן אברהם יצחק.

·       בן מנחם יצחק.

·       בן-בשט אברהם.

·       בני ניסים.

·       בן-מאיר משה.

·       גוזז מאיר.

·       גרסיאני משה.

·       יעקב מאיר.

·       ישעיה שלמה.

·       כהן אשר.

·       כהן שיו.

·       לוי שלמה (בבו).

·       לייב אלפרד.

·       מאיר שמואל.

·       מלמד אברהם.

·       מנדה אליעזר.

·       מנדה יצחק.

·       מנדה משה.

·       מרקשטיין אלפרד.

·       סלומונוביץ חיים.

·       פרנק קורט.

·       צמח יהודה.

·       תג'ר בנימין.

·       תנחום יצחק.

·       תנחום ניסים.

 

כותרת ביניים: "במה מקושָטָה, מוכרי ממתקים ומגדנות"

 

ההתרגשות לקראת בואם של הספורטאים מהמכבייה - רבה. וכך כותב ביומנו בני אלעזר על ביקורם הראשון בכפר:

"אנחנו, תלמידי בית הספר, התכוננו לבוא המכבים בשירים, מחזות ודקלומים. בבוקר יצאנו לקראתם בדגל בית הספר, ובשירים הכנסנום אל המושב יחד עם התזמורת. והקהל הרב שבא מתל אביב. באו לבית הספר, שם סידרו ביום אתמול במת קרשים, מקושָטָה בירק ובפרחים. שם נאמו אחדים מחברי המושב והאורחים. אחד האורחים שראה את המושב, ואת תל אביב בתפארתה, התפעל כל כך שקם מהכיסא והביע את התפעלותו בשתי מילים חזקות: 'ברוך השם!'.

"התזמורת ניגנה בתחילה את השיר הלאומי העברי 'התקווה', ואחר את השיר הלאומי הבולגרי. למושב באו גם מכוניות גזוז, מוכרי ממתקים ומגדנות, והמושב התמלא צהָל – ושמח. לארוחת הצהרים התחלקו האורחים לבתים, למשך שעה ומחצה. בשעה שלוש הצגנו לכבוד האורחים את המחזה "משפט האלמנה עם הרוח" של י. ל. פרץ".

 

נא להוסיף כאן את ההזמנה לחתונה. אמוץ

כותרת: החתונה הכפולה

 

ממשיך בני וכותב על אירועי אותו היום:

"בערב, פנו כולם לעבר בית העם, שם התקיימה חתונת אברהם אהרונוב (העובד כל השבוע בתל אביב) עם בחירת ליבו ברטה (תופרת בתל אביב, ויש לה דודים במושב). התזמורת ניגנה לכבודם וחולקו דברים טובים. ופתאום ברגע אחד והנה חתונה שניה, יצחק ניסימוב, הואיל להתחתן עם ברוריה שבאה עתה מבולגריה. החתונות נערכו על ידי רב שהוזמן מנס ציונה ובלוויית תזמורת והמון רב. בערב מלאו האוטומובילים הרבים והמושב הורק שוב מאורחיו הרבים".

 

כותרת ביניים: אין מקום? תלונו בבייקות!

 

ושוב, אנשים חדשים במושב. פיגומים הולכים ונבנים. באופק המערבי כבר נראים סימנים של בתים חדשים.

לחלק מהאנשים מקום לעבוד בו. החלק האחר כבר עסוק בבנייה. גם עניין הדיור בא אט אט על פתרונו. עכשיו כבר אין צורך להרחיק עד ראשון לציון. חלק מאנשי שלב א' ממהרים להשכיר חדרים לאנשי שלב ב'. בינתיים, עד שתסתיים בניית הבתים. לאלו שלא נמצא להם חדר שכור, יש פתרון יצירתי אחר. הם פונים לפרדסים, ממהרים למצוא לעצמם פינה חמה במבני הבארות ובאחת הבייקות (בתי אריזה קטנים עשויים מפח) בפרדסי האזור. 

הבתים הולכים ונבנים, וכבר צץ ועולה עתה רעיון חדש. בפרוטוקול של ישיבת המועצה מה-15.5.32, נכתב: "להציע לבעלי המקצוע א' ברגמן, ד' וולפנזון, נ' פרדו וז' גולובוב, להכנס בתור חברים לאגודה. את המניה לתת להם האפשרות לשלם במשך 20 חודש". חברי המועצה היו נלהבים.

בעלי המקצוע? נראה שקצת פחות...

אנשים חדשים באים. גם נשים. ולאלו שעדיין לא מצאו אישה, יביא גל העולים הבא את נסיכת חלומותיהם.

 

כותרת: אין כלה? אין משק בבית-חנן!

 

מספרת רינה גרסיאני הררי:

"הורי היו הזוג הראשון שנישא ביישוב החדש, ומאחורי השידוך מסתתר סיפור מעניין. מלכתחילה התיישב אבא בחולות סידנא עלי, לימים הרצליה, ונמנה על שבעת המייסדים של העיר. שבע שנים אחר כך שמע על בית-חנן והחליט שהוא רוצה לחיות פה, ורק פה.

"לאבא הייתה בעיה. הוא היה עדיין רווק. לבית-חנן התקבלו רק גברים נשואים או בעלי משפחות. עם אבא נהגו אנשי הוועד באופן יוצא דופן. אולי בגלל הוותק שלו בארץ. אבל לפני שנתנו לו את המשק, אמרו לו בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים:

'יוסף, אם לא תתחתן תוך שנה, המשק יחזור אלינו ואתה חוזר להרצליה'.

אינני חושבת שממש רצו לסלקו מהמושב. כל זה היה אמצעי של לחץ.

"אלא שאבא לא מיהר. הוא החל לבסס משק, עבד קשה ולא התפנה למצוא לעצמו אישה. בינתיים, החודשים חלפו עברו. אבא מצוי עדיין בלי אישה ועוד שבועות מספר מסתיימת השנה. רק אז התעשת. ועכשיו לך תמצא לך אישה, שתסכים להינשא במהירות רבה כל כך, ועוד להישאר במושב.

"באותה תקופה עלתה אמא מבולגריה, עם חבורת חלוצים שהקימו מאוחר יותר את קיבוץ מעברות. בבולגריה ציידו אותה בחבילת מכתבים לאנשים שונים בארץ. אבל אמא לא מיהרה לחלק את המכתבים. ראשית, היה עליה להגיע למשק הפועלות בפתח תקוה. אחרי שהתארגנה, ומצאה עבודה, הרגישה נוח להתחיל בחלוקת המכתבים.

"מסיבה זו הגיעה יום אחד לבית-חנן. אמא פגשה במקום את ד"ר אשרוב. האיש כנראה התרשם ממנה, כי באותו רגע הודיע לה: 'את לא חוזרת לפתח תקוה. מעתה ואילך תהיי כאן, איתנו'. אמא התחילה לחשוב על האפשרות, ובינתיים הלכה לברר מי זה אותו יוסף גרסיאני, שצריך לקבל ממנה מכתב. אבא ראה אותה, התלהב, הבין את הפוטנציאל וימים אחדים אחר כך הציע לה נישואין. הם התחתנו בגלל אילוץ, אבל ידעו אהבה גדולה.

"אבא נפטר בגיל 80. אמא האריכה שנים ונפטרה בגיל 95".

 

כותרת: אהבה במהירות האור

 

שלומית סידי: "לאהבה יש דרך משלה להפגיש בין אנשים. כמו במקרה של ההורים שלי. כשאבא הגיע למושב, הוא היה עדיין רווק ובין הרווקים הבודדים שזכו לקבל משק. אמא הייתה באופק, כלומר בעיינות, בין עשר הבנות הראשונות שהגיעו לשם.

"אני משערת שלא היו נפגשים, לולא העיסוק הביטחוני שלהם. אבא התמנה באותם ימים לאחראי האיתות בבית-חנן. היה עולה בערבים על מגדל המים, מוסר ומקבל תשדורות חשובות דרך איתות מורס, בימים שטלפונים בקושי היו בנמצא. בתקופות של מתח ביטחוני זו הייתה דרך התקשרות מקובלת ביישוב העברי של אותם הימים. אני לא יודעת מי היה האתת בנטעים, אבל אני כן יודעת מי הייתה האחראית לכך בעיינות. זו הייתה אמא שלי. ככה הם נפגשו. דרך האיתות ומגדל המים".

עם משפחות וילדים, ו-71 משקים, המושב מחוזק ומאוחד. ובמידת מה גם מפורד פיזית. מרחק שהיום מגמאים אותו הנהגים בדקה קלה של נהיגה, הוא עדיין בשנות השלושים במרחק הליכה גדול. שורה ארוכה וטובענית של דיונות חול. כבר בחודשים הראשונים טובעים אנשי התיישבות ב' את המושג: "הולכים למושב".

למבוגרים לא קל. לקטנים קשה עוד יותר. בני המזל עושים את הדרך למושב על גבי חמורים. אלו שאין להם חמור ועגלה, שהם לא פעם יקרי המציאות, יבוססו  בדרך בשתי רגליים קטנות, ועל כך סיפוריהן של אסתר'קה ושל דרורה:

 

כותרת: עם תבנית העוגה, בדרך למאפייה

אסתר'קה בן מאיר:

 "הדיבורים על הפרדה פיזית בין שני חלקי המושב מזכירים לי חוויית ילדות בלתי רגילה. אני מדברת על ההליכה למאפייה. הייתי אז ילדה קטנה. במציאות הכלכלית של אותן שנים, תנורי אפייה ביתיים היו בגדר חלום. כשרצו לאפות עוגה או כל מאפה אחר, היו האמהות שלנו מסתמכות על התנור הגדול של מאפיית הלחם.

"הדבר היה קורה בדרך כלל לקראת סוף השבוע. מחזה של ממש. ילדים מכל קצות המושב צועדים לעברה של המאפייה במרכז המושב, ובידיהם סירים ותבניות מכוסים במגבת לבנה. היה עלינו לעשות מרחק לא מבוטל מהתיישבות אל המושב עצמו, ולא תמיד אהבתי את הצעידה הארוכה הזו. אבל בסוף הגענו. הייתי רואה כיצד מכניס האופה קובלינסקי את הסיר לתנור, שואלת את עצמי איך הוא יודע מתי לשלוף אותו החוצה, כשהעוגה בדיוק בדיוק מוכנה.

"בדרך כלל, הייתי מקבלת את התבנית של אמא. האמהות היו דואגות לסמן אותן. אבל פה ושם היו טעויות. בשבילנו, הילדים, כל טעות כזו הייתה חגיגה. היינו פותחים את התבנית בבית, מגלים שקיבלנו מאפה חדש, זוכים לטעום מאכל טעים ובלתי מוכר שעשתה אמא אחרת".

דרורה: "את ההליכה חזרה מהמאפייה, להתיישבות ב' אני זוכרת כחוויה טובה, בגלל סיבה פשוטה. את הסיר עם העוגה החמה הייתי מניחה על הראש וצועדת להנאתי. מדי כמה מטרים הייתי מושיטה לעוגה זוג אצבעות, צובטת לעצמי חתיכה. צובטת ואוכלת, הולכת וצובטת. אחרי רבע שעה של צעידה בחול, כשהייתי מגיעה סוף סוף הביתה, חלק מהעוגה המשפחתית הייתה נעלמת".

בשנות השלושים כולם מאוחדים, חזקים, עושים הכול יחד. גם השיווק, עניין שעוד יעורר מחלוקות רבות, נעשה באופן מרוכז ואוי לו לזה המעז למכור תוצרת חקלאית באופן פרטי. פרוטוקול מועצה מה-22.5.1932 מגלה כי החבר משיח מכר תרנגולות באופן פרטי. ההחלטה פה אחד: משיח ישלם לאגודה קנס של 12 אחוזים על סך המכירה, "וזה יהיה עבור הפרינציפ של מכירה משותפת".

 

כותרת ביניים: נשף עם ברטונוב

 

נכון, הכל עושים יחד וגם מסיבות. ב-19.12.33 מדווח העיתון "דבר" על חגיגת ביכורים ומטעי הדר במלאות שלוש שנים לעלייה על הקרקע, והבכרת הפרדס. וכך מתאר אותו כתב את המסיבה ההיא: "...ליד הבריכה הגדולה בצפון המושב התכנסו חברי המושב ומשם הלכו עם דגל בית הספר בראש אל בית העם. עגלות מקושטות נשאו פרי ביכורים קודש לקרן הקיימת, שק שק מכל מתיישב. במת בית העם קושטה דגלים תכלת לבן ואדום ותמונות של הרצל וארלוזורוב. החבר בן יוסף פתח בשם ועד המושב וסקר את ההתפתחות המושב שהתרחב... לשמחת הביכורים נשתלבה גם שמחת נישואים של אחד מבני המושב. בערב נערך נשף אמנותי בהשתתפות ברטונוב והכנר רוזנברג".

 

כותרת: וגם אדון שלוש מגיע לבקר

 

לא רק ברטונוב מגיע. ב-7.3.33 מדווח "דבר" על אורחים חשובים מהמולדת הישנה. וכך, בשפה מליצית, נכתב: "אתמול ביקר במושב בית-חנן מנהל הרכבות הכללי בבולגריה מהנדס ביז'קוב עם מלוויו, בתוכם הקונסול המסחרי של ממשלת בולגריה בא"י, מר מ' שלוש (נכדו של אהרון שלוש ובנו של יוסף שלוש, ממייסדיה של העיר תל אביב). האורחים הביעו את קורת רוחם ממראה עיניהם, אגב הבעת צער שאזרחים טובים עזבו את בולגריה. בשם מלך בולגריה ומיניסטר הרכבות מסרו את ברכותיהם למושב. אנשי המושב ערכו לאורחים קבלת פנים באולם בית הספר וארוחה קלה מפרי הארץ. נמסר להם אוסף תצלומים המראה את התפתחות הנקודה מיום היווסדה". 

 

כותרת ביניים: התאונה

 

בשנת 1933 פוקד את המושב אסון. במהלך קידוח באר מורידים פועלים צינור ברזל למנועי משאבות המצויים בתחתית הבור. בגלל תנועה לא זהירה מאבד מרקו בכר את שיווי משקלו, צונח אל תחתית הבאר ושובר את זרועו. מרקו צועק, החברים מגיעים, מארגנים מיטה וכך, כשהוא קשור היטב, מועלה הפצוע מהבור ונשלח לבית חולים הדסה בתל אביב.

אלא שבכך לא מסתיים העניין. מספר בנו עודד:

"אמא הייתה באה לבקר את אבא. יום אחד היא תפסה טרמפ עם דוד וולפנזון וככה היא הגיעה לבית החולים. כשבאה לחדר של אבא, ראתה שהוא לא שם. אחרי שחקרה ושאלה, אמרו לה שהוא בחדר מתים. בגלל מחסור בתרופות מתאימות, התפשט הנמק ביד והרופאים ניצבו חסרי אונים מול הבעיה ולא ידעו מה לעשות. הם אמרו נואש לחייו והניחו אותו חי בחדר המתים. אמא ראתה שהוא נושם והחליטה שלא תוותר. היא חזרה לבית-חנן, רצה ליצחק לוי ובכתה: 'הרופאים אומרים שמרקו גמר!'

"צריך להעריך אותה לא רק בגלל הנחישות, והתושייה, אלא גם משום שהייתה בהריון יחד איתי וכל הריצות הללו באוטובוסים לא היו קלות לה. אבל אמא לא ויתרה. יצחק לוי חזר איתה לבית חולים, תפס את המנתח ואיים עליו. ואני לא צריך להגיד איך בולגרים מאיימים... המנתח נבהל, ניתח, וכרת את ידו של החולה. זה מה שהציל את אבא שלי, בצירוף העובדה שהיה בחור חזק מאוד".

 

בימים שבהם עבודה פיזית היא דרך חיים, נראה כי נגזר על מרקו ורגינה בכר, המצויה בסוף חודשי הריונה, להיפרד מהמושב שאליו הגיעו לא מכבר.

בהתחלה, מספרת אשתו רגינה בזיכרונותיה, ביקש ממנה בעלה להתגרש כדי לא ליפול למעמסה על משפחתו. אבל אחרי שלושה חודשים, עם הולדת בנו עודד, הוא מתעשת.

"למרקו היה כוח רצון עצום", כותבת רגינה בזכרונותיה, "הוא עבד בחריצות רבה, יותר מאדם בעל שתי ידיים. הוא טיפל במשק, עבד בצרכנייה של בית-חנן במשך 21 שנה".

ממשיך הבן, עודד: "למזלו של אבא, כושרו הגופני היה גבוה. זה מה שהחזיק אותו בזמן הפציעה. לולא זאת, לא היה שורד. לאחר הפציעה היה לו דחף לעשות כל מה שאחרים לא עשו. הוא בנה במו ידיו את הבית. כל השנים עבד כחקלאי, עם יד אחת, מחמש לפנות בוקר ועד ערב, כולל הרמת ארגזים כבדים בעזרת רצועת עור מיוחדת. במקביל, עבד בחוץ. בהמשך לימד עצמו לכתוב ביד שמאל. היה עובר על הכתב היפה של אשר כהן, מעתיק ומתרגל.

"פעם נסע לגרמניה כדי לקבל פרוטזה. מנהל בית החולים אמר לו שיחזור הביתה. 'אתה משמש דוגמה רעה לחולים', אמר הרופא, 'עושה הכל ביד אחת. פרוטזה לא תעזור לך'. אבא חזר אמנם עם פרוטזה, אך מעולם לא השתמש בה". 

בתו דליה: "ביד אחת הוא ביצע בביתי את כל השיפוצים. כעבור שנים הייתה לו תאונה נוספת. אחת מאצבעותיו נפגעה. הוא בנה לי מיטות בארבע אצבעות".

 

כותרת ביניים: לשווק לבד, או ביחד?

 

שוב ושוב עולה השאלה שאין מנוס ממנה:

האם ללכת ביחד, או לחוד?

האם ההתארגנות הכלכלית-משקית, המושב, הינה אוסף כללי של פרטים המתגוררים יחד, או שמא עזרה הדדית, סיוע ושיווק משותף עשויים להיות לעזר עבור כולם?

ובמה מדובר הפעם?

בשיווק משותף של פירות. הבעיה ברורה. מצד אחד, כאשר מאחדים כוחות ומשאבים, ניתן להשיג מחיר גבוה יותר עבור כמות גדולה יותר של פרי. גם מיונו של היבול, אריזתו והובלתו, כרוכים בעלויות נמוכות יותר.

השיטה מוכיחה את עצמה היטב בשיווק הביצים. כבר בשנים הראשונות לקיומו של המושב קונה לעצמו בית-חנן מוניטין של ממש בכל הקשור לשיווק איכותי של ביצי משק (התמורה – לפי משקל). ואם שיווק משותף טוב לביצים, מדוע שלא יהיה טוב גם לפירות ההדר?

ומצד שני, האינדיבידואליזם, אחד המאפיינים המרכזיים של היישוב בית-חנן. קיימים חקלאים טובים יותר, וטובים פחות. לאלו אין "ברָרָה" כלל ב"בוקסים", ואילו האחרים סובלים משיעור גבוה של פרי קטן ופגום. והמחיר? נקבע לפי האיכות הממוצעת. בצדק אומרים החקלאים המצטיינים:

מושב אנחנו, וכל אחד משתכר לפי כישוריו. 

בין המצדדים בעד שותפות יישובית, ניתן למצוא את אחת הדמויות הבולטות בבית-חנן, יצחק לוי, האומר באחת מאסיפות החברים של שנת 1933:

"לפי דעתי, עלינו לקבל השנה את צורת השותפות מתוך הנימוקים הבאים:

הפרי אמנם שונה אצל כל אחד ואחד, בצורתו וגדליו. אצלנו אין כמעט הבדלים בפרי, היות ואנו חדשים לגמרי בענף. משלוח הפרי אין נימוק שיצדיק אי שותפות".

שלמה בן בשט תומך בהצעה. חיים סמו מציע דרך ביניים - להתחלק לקבוצות. יצחק לוי עומד על דעתו, מסביר שבכמויות הנתונות אין טעם והיגיון לפצל את השיווק.

בסופו של דבר, מחליטה האסיפה למכור את הפרי במכירה משותפת, אף כי הפרי של כל חבר וחבר עובר תהליך מיון נפרד.

החלטות ושוב החלטות. מעיון בפרוטוקולים חוזרים שוב ושוב שמות מסוימים, אלו המסייעים לכלל החברים לקבל הכרעות, לנווט, להוביל, לצפות אל האופק. אחד החברים העתידים להשפיע על התנהלותו של בית-חנן ועל דרך התנהלותו הוא יצחק מיטראני. ב-13.3.33 מחליטים חברי המועצה למנות את יצחק למנהל חשבונות. הגדרת תפקידו: "מנהל חשבונות, קורספונדנציה, פרוטוקולים, סידור תשלומים". מעתה ואילך, במשך חמישים שנים, יהיה האיש מעורב בקבלת החלטות רבות הנוגעות לחייו המשקיים של המושב. ימים אחדים אחר כך ייבחר מיטראני גם לוועדת הבניין, יחד עם נסים שמואלוב ושלמה אשכנזי.

 

כותרת ביניים: בית אריזה משותף. "יכין" תבנה?

 

ואם כבר משווקים במשותף תוצרת חקלאית, מה באשר לבניית בית אריזה גדול? באסיפת חברים באוגוסט 1934 דנים החברים בסוגיה. יצחק מיטראני מגלה למשתתפי האסיפה, כי מזה כמה חודשים מנהל הוועד משא ומתן עם חברת "יכין", קואופרטיב שהקימה ההסתדרות שמונה שנים קודם לכן, המתמחה בעיבודי פרדסים.

אם הקואופרטיב מוכן, אז מה הבעיה?

חבורות אורזים הפועלים בבתי האריזה הקטנים.

"יכין" אמנם מוכן לבנות בית אריזה, שעלותו 500 לירות, סכום כבד באותם ימים. אבל החברה דורשת כי עלויות ההובלה והשינוע של פרי ההדר יפלו על כתפיהם של חברי המושב. בימים של לחץ כלכלי, כאשר "איחור בתשלום השטרות יכול לגרום להפסקת הקרדיט", ההתלהבות מהוצאות נוספות איננה גדולה, לשון המעטה. בסופו של דבר מחליטים החברים לבנות כמה בתי אריזה קטנים על חשבון בית-חנן. תוך כעשר שנים יחזור להכות הרעיון של בית אריזה משותף, ואז גם יתגלה כמציאותי ומעשי יותר. בית אריזה מרכזי ייבנה רק בשנת 1946, עם תום מלחמת העולם השנייה.

 

 כותרת ביניים: ערבית רהוטה, סוס, שפם ושוט מתנופף

 

אפשר להוריד מהאינטרנט את תמונתו של נסים פרדו, כשומר בחולון. אמוץ

 

שנות השלושים המוקדמות. בתקופה זו מופקד על שלום המושב שומר הכפר, נסים פרָדו שמו. ילדי המושב זוכרים גבר גדול עטוי שפם שחור ומרשים, רוכב על סוסה חומה וגבוהה כשבאוכף הצד שלה רובה טעון.

שומר הכפר נסים פרָדו וחברי המושב מקבלים את פניו של מנחם אוסישקין.

אלא שהרובה לא ממש שימש את נסים פרדו, גבר ממוצא תורכי. היה זה שוט מפחיד ומאיים, שהפיל אימה על כל גנבי האזור. היה לו, לשומר השדות הגברתני של בית-חנן, כישרון מיוחד - להתגנב אל השודדים מאחור, להפתיעם בצעקה חזקה, ואז להצליף בהם בחוזקה בשוט מכאיב. אחר כך היה מרים את השודד והאגדות אומרות, שביד אחד היה מניף אותו, גורר אותו מטרים ספורים עם הסוסה הגדולה. 

 

סיפור גבורה על נסים פרדו מספר יצחק מושיוב בזכרונותיו:

"מסביב למושב היו יישובים של ערבים, ופעם הגיעו ערבים עד לגדר וניסו לקצור בכוח את החציר שלנו. שלושה נערים ערבים שהכרתי התנפלו עלי וניסו לדקור אותי. למזלי, ניסים השומר, שהתגורר לא רחוק, ראה את המתרחש והציל אותי מידיהם. הוא היה אדם חזק מאוד ועשה בהם שַמות. לאחר שסיים "לטפל" בהם, הוא לקח את השברייה שלהם ונתן לי אותה".

מעלליו של נסים פרדו הטילו אימה על שודדי האזור, אבל קנו לשומר האמיץ של בית-חנן לא מעט שונאים. נראה ששנאתם גברה אחרי שפגע בשודד ערבי ופצעו. פרדו ידע שנרקמת נגדו נקמה, אבל המשיך - נאמן - בתפקידו כשומר המושב. לילה אחד החליט מי שהחליט להיפרע ממנו. במארב מתוכנן היטב הצליחו לתפוס את השומר הגברתן. אחרי שהפילוהו מסוסתו, חבטו בו קשות בנאבוטים שבידיהם.

נסים פרדו לא מת. הוא הובהל במצב קשה לבית החולים, שם שכב במשך שבועות ארוכים. נראה כי הפציעה הייתה חמורה, שכן השומר הקשוח התקשה להתאושש ממנה. הוא אמנם שב לבית-חנן אבל אחרי זמן מה, יודעים הילדים של אז לספר, "לא ראינו אותו יותר ואיש לא סיפר לנו מה עלה בגורלו".

מי שידע לספר על השומר המיתולוגי הוא דווקא... המחשב. שיטוט ברשת האינטרנט, בעקבות ראיון עם בנו של השומר, העלה כי נסים פרדו התיישב בסופו של דבר בחולון ונמנה על מייסדיה של העיר. אחרי שעזב את בית-חנן, שימש כשומר בשכונותיה הראשונות. השומר הירבה לשמש כמגשר בסכסוכים בין יהודים לערבים, שיראו ממנו ואף העריכו אותו מאוד.  

 

כותרת ביניים: מגלגלים...

 

שנות השלושים אינן פשוטות. שנים ספורות אחרי שחרשו תלם ראשון, עומדים חברי בית-חנן לפני ביסוס המשקים, בניית הבתים ומבני הציבור, שאלת אדמותיה של הביצה, החזרי הלוואות לבנק המרכזי, גידול ילדים באמצעים דלים.

 

זוהי תקופה מכוננת. כאן אין הדברים נמדדים בכלים ובאמצעים חומריים, אלא ברוח.

הרוח מנצחת, אבל גם טכסיסים לא יזיקו.

אין זה סוד:

לא פעם תלוי היישוב כולו במידת פיקחותם וחוכמתם של המזכירים או הגזברים. בימים של טרום מחשב ומערכת טלפונית מסודרת ניתן לנצל הפרשים של ימים מספר עד שבוע - הזמן שבו חוצים דברי דואר יישובים בארץ - לקחת הלוואה מכאן, לפרוע צ'ק משם. מעשי להטים וגלגולי כספים של ממש, וכך עובר לו עוד יום, שבוע, ושנה, ובית-חנן משגשג לו, צומח ומתפתח...

גם החברים מפתחים להם אמצעים כאלו ואחרים. בפרוטוקול האסיפה מלפני 75 שנים (ספטמבר 1934) אנו "שומעים" את יצחק לוי המסביר כי "ביקשתי פעם לדחות תשלום, והודיעו לי שיש הסכמה מטעם ההנהלה לדחותו ולכן לא שילמתי".

 

כותרת ביניים: היומן של יצחק

 

 בוועדות ובאסיפות מְלַבְּנים סוגיות חברתיות. בבתים פנימה, בחיק המשפחה, חוגגים לידת ילדים, מתמודדים עם קשיים, ויש השוטחים את התלבטויותיהם בשורות אינטימיות של יומן חיים פרטי. מסמך נדיר כזה השאיר אחריו יצחק מנדה, צעיר חסון ובריא' המגיע למושב אחרי המכבייה של שנת 1932.

בהתחלה נראה לו הכל ורוד. אופוריה מושלמת וחלום שהתגשם. אחר כך מגיעה ההתמודדות האמיתית עם המציאות של אותן שנים קשות. ההכרה במצב הקיים. שנים ספורות יידרשו לו, ליצחק מנדה, להכות שורשים במושב ובארץ. ובינתיים, בינתיים הוא מקדיש לבתו הרכה עדנה את השורות הנבחרות הבאות, (יומנו של יצחק מנדה נכתב בבולגרית ותורגם לעברית על-ידי שרה לייב):

 

"16 באוגוסט 34' 

עדנה היקרה, כבר חודש ימים עבר מאז שכתבתי לך. כשתגדלי ותלמדי לקרוא אולי תמצאי עניין בסיפורים שלי ותרצי לדעת איך הייתה הלידה שלך.

"יום אחד, אחרי שאמא עבדה קשה במלאכת הבית, חשה בכאבים חזקים. אף אחד לא האמין שהיא כבר עומדת ללדת.  רק כאשר הכאבים גברו אמרה אמי: 'היידה, לְמה אנחנו מחכים? בואי נלך פן תלדי בבית'. בבית-חנן אין מרפאה ואין מיילדת ולכן היינו אמורים לנסוע לתל-אביב. אני היססתי, פעמיים כבר נסענו לשם ללא תוצאות.   אבל כאשר בשעה 10.30 הכאבים התחזקו מאוד 'טסנו' מיד לתל-אביב.

"...הגענו לבית החולים 'הדסה'. לאחר הסידורים הפורמאליים  נפרדנו משרינה, לא אפשרו לנו להישאר. יצאנו החוצה, ישבנו על ספסל מול בית החולים ושתקנו. היה כבר חצות הלילה, עכשיו לאן?... החלטנו להישאר בלילה ישובים על הספסל.

"ובבוקר... חציתי את הדלת ובתוך החדר, במיטה לבנה ונקייה, שכבה שָרִינָה. היא חייכה ואמרה בקול רפה: 'אתה יודע, כבר ילדתי בת קטנטונת ויפה. דומה מאוד לאחי. יש לה עיניים כחולות'. 

"...חזרנו הביתה. כולם קיבלו אותנו בשמחה והעבירו את התינוקת מיד ליד. היא הייתה שקטה, אבל הלילה הראשון עבר עלינו קשה... הקטנה בכתה ואנחנו לא עצמנו עין כל הלילה. זה היה הלילה בו הרגשתי בפעם הראשונה את כובד חובותי כאב, לא לישון לילה שלם ולדעת שליום המחרת אני חייב לקום לעבודה".

 

"יום חמישי, 30 באוגוסט, 1934

רגעים קשים עוברים עלינו.  אפילו את נגיסת הלחם, שאנו מרוויחים בקושי רב, צריכים לבלוע בתוך דמעות   לא נותר לי דבר אלא לעצור בקושי את הדמעות העומדות לזלוג. תנו לי קצת שמחה, קצת אושר!

"מדוע המצב הוא כזה? אולי בגלל שאני רגיל לחיות חופשי עם נשמה משוחררת מכבלים.  החיים קשים עלי, חונקים, כבדים. החופש נלקח ממני.  החיים עשו ממני עבד וקשה כל כך לשאת את שלשלאות העבדות.  כמה שהייתי רוצה להיות שוב חופשי ומשוחרר!"

 

יצחק מנדה חצה אמנם תקופה לא קלה, אבל אחרי שנים מספר התבהרו לו השמים. לימים, כשיסכם את מסכת חייו במושב בית-חנן, ידגיש יצחק כי חווה חיים שלמים ומאושרים.

 

כותרת: לא 16 אלף, 20 אלף תיבות!

 

השמים התבהרו לא רק בביתו של יצחק מנדה. גם פרדסי המושב מתחילים להניב פרי. בתחילתה של שנת 1935 מכים עצי ההדר את התחזיות המוקדמות. למרות הערכות מוקדמות של 16 אלף תיבות, עתידים העצים להניב 25 אחוז יותר יבול, כלומר, 20 אלף תיבות של פרי הדר.

הבעיה הפעם צצה ממקום בלתי צפוי. כזכור, אנחנו נמצאים בשנת 1935. אוטובוסים כמעט שאינם קיימים, גם לא מכוניות פרטיות. ברור איפוא כי העובדים בבית האריזה באים מחוץ ליישוב ונשאלת השאלה הפשוטה:

היכן נשכן אותם? בעיית השיכון של האורזים, העוטפים, הממיינים והנגרים, מתגלה כלא פשוטה.

והחברים אכן מטים שכם למאמץ הקטיף.

בבית-חנן ימשיכו לאלתר, בדרך יצירתית מתמיד. כשמתברר שבאין מגורים פנויים אין גם עובדים, מחייב הוועד את החברים להטות שכם למאמץ הקטיף. ואיך נאלץ את החברים להטות שכם למאמץ הקולקטיבי?

"כל חבר שלא ייענה לגיוס יפסיד את תורו, באם עוד לא קטפו אצלו. באם אחרי שקטפו אצלו יחדל לעבוד בקטיף, החבר משלם 500 מיל לקופה, עבור כל יום עבודה ומשיגים פועל אחר במקומו, בכל מחיר".

 

עכשיו, משבאה על פתרונה בעיית התורות ושאלת הידיים הקוטפות, צצה ועולה שאלה אחרת:

איך מגייסים לקטיף התפוזים חברים, העסוקים כל היום בעבודת חוץ, ומתפנים רק אחר הצהריים לעבד ולפתח את מִשקָם?

מתי מצפה הוועד שהחברים העסוקים יתפנו גם לקטיף ההדרים?

וקיימת בעיה נוספת. עניין של לוחות זמנים. ארבעה חודשים אחרי הדיונים על אופן הקטיף, ועם תום עונה, מתיישבים החברים לעשות דין וחשבון. מתברר כי קבוצות הקוטפים הגיעו לחלק מהמשקים מאוחר מדי, "וזה גרם לריבוי הברָרָה... לא היה מורגש בעל בית. הרבה טעויות היו בסדרי אריזה. אשמת יכין, אך לו היה אצלנו בעל בית, אפשר היה למנוע הרבה שגיאות".   

 

כותרת ביניים: כותבים שוב ל"אבא ואמא"...

 

בצד ההתבססות והרצון להפגין עצמאות וחוסר תלותיות, מתברר - שוב ושוב - כי עזרתם של המוסדות, ושל ההסתדרות הציונית, חיונית ביותר להמשך שגשוגו של המושב. ב-30.7.1935 משגר הוועד מכתב להסתדרות  הציונית בבולגריה, ומזכיר כי לפי ההסכם שבין בא כוח ההסתדרות הציונית בבולגריה, א' רומנו, ובין מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, ש' קפלנסקי, סוכם כי בבית-חנן ייושבו 71 משפחות. במכתב, התובע בשורה התחתונה הלוואה לטווח ארוך, מתאר הוועד את מצב המושב:

"רוב המתיישבים בבית-חנן נמצאים בתנאים קשים מאוד, היות והתחילו בבניין מִשקָם עמוסי חובות. מבין 24 המתיישבים אשר כבר נטעו, 21 קיבלו הלוואות פרטיות מ-100 עד 150 לא"י, כדי להכניס את 'ההון הפרטי' של 300 לא"י. זה סותר את הארגומנטציה של המוסדות, כאילו אין מה לעזור לנו, היות והמתיישבים הכניסו הון של 300 לאי".

 

הכותב מזכיר, כי התקציב כלל אמנם מבני לול ורפת, אך לא רכישת פרות ועופות. כמו כן, מציין הוועד כי בשל פגעי טבע ההנחה כי ניתן להתפרנס מ-12 דונם פרדס איננה מעשית ואיננה נכונה.

ואם לא די בכך, אומר הכותב בגלוי, כספים ותקציבים המיועדים מלכתחילה לצרכי ביוב, אינסטלציה וגידור, מופנים בסופו של דבר לצורכי משק בגלל מחסור בכסף. הוועד מסיים ואומר כי חיוני לקבל הלוואה לטווח ארוך, לשם ביסוס המשקים והמושב.

לברר היכן תעודת משלוח פרי, שהתקבלה ממלך בולגריה. אמוץ

יש בידנו מכתב תודה שהגיע, לא תעודת משלוח, רוני

 

כותרת ביניים: "דאגנו מאוד אחד לשני"

 

ובינתיים, עד שיקבלו סיוע מבחוץ, זוכים החברים לעזרה ממקור אחר. כאמור, בעשור הראשון בולט במושב בית-חנן מרכיב חשוב: עקרון העזרה ההדדית.

 

מתארת בזיכרונותיה בלינה בן-בשט:

"חיי החברה היו טובים מאוד. דאגנו מאוד אחד לשני. נושא העזרה ההדדית היה מפותח מאוד. אם חבר לא הצליח כל כך, נתנו לו הזדמנויות נוספות לשפר את מצבו. כשחבֵרָה הרגישה לא טוב אחרי לידה או בעקבות מחלה, אנו, הנשים, היינו הולכות לפי התור לעזור בבית, לטפל בה ובילדים.

"אני יכולה לספר מקרה אישי. כשבני נולד הנקתי אותו במשך שנה והיה לי עודף חלב. באותה עת חברה שלי, גוסטה בן-בשט, ילדה בת, אך לא יכלה להיניק אותה משום שחלתה בחצבת. שכנתה שרה הייתה לוקחת את התינוקת פעמיים ביום מהתיישבות ב', שם הן גרו, עד לביתי, המרוחק מאוד משם, ואני הייתי מיניקה את התינוקת שלה. מי היום יעשה דבר כזה? אני מציינת בסיפוק, שאז הייתה התחשבות גדולה מאוד בזולת וחשבו על כל פרט. לצערי, היום זה חסר".

על עקרון העזרה ההדדית מוסיפה בגעגוע בתיה מושיוב, בזיכרונותיה:

"אלה היו השנים היפות ביותר של בית-חנן. הייתה אווירה נהדרת, עזרה הדדית גדולה. כולם עזרו לכולם. לאף אחד לא היה שום דבר, אבל הייתה שמחה גדולה. בכל פעם היו מתאספים בבית אחר מסביב לשולחן, עם קצת ערק וחמוצים, ושרים שירים בלאדינו. הורי היו מעורים מאוד בחיי החברה. לאמי היה קול ערב וכשהיו מתכנסים בבית שלנו, היא הייתה שרה בלאדינו".

 

העזרה ההדדית מקלה, אבל חום הקיץ מעיק ומתיש. נראה כי לא כל החלוצים מאירופה התרגלו למזג האוויר בארץ, ממש כפי שמתאר יצחק מנדה ביומנו:

"בית-חנן, 17 ביולי 1936

קיץ חם ומחניק.  השמש שולחת את קרניה החמות וצורבת את הכול: הפחים על הגגות של הצריפים מתלהטים! זוועה!! אנחנו נכנסים לתוך הצריף ומרגישים את החום הנורא כאילו שחדרנו לתוך אמבט לוהט. הזבובים מטרידים ומעצבנים. אתה מגרש אותם ללא הפסקה, הם עולים על ידיך, על פניך, ולא נרתעים מלהיכנס אפילו לפה.

"גבוה בשמים עפות הציפורים, אולי שם ימצאו מעט קרירות.

החיפושיות, החרקים והדבורים רוחשים, מזמזמים ומטרידים ללא הרף..  חיות הבית שולפות את לשונן ומנפנפות בעצבנות בזנבן כדי לגרש את הזבובים.

חום לוהט, חום יוקד. רחוק, בתנועה האין סופית של החולות, האוויר מרטט במונוטוניות"

 

כותרת ביניים: "הביטו אלינו כעל בורגנים"

 

יצחק מנדה סובל מקשיים, אבל פרנסי המושב מכלכלים היטב את צעדיו. נראה כי בית-חנן, החל בימיו הראשונים כיישוב, נהנה מקברניטים נבונים היודעים כיצד להתוות חזון למושב. הדבר בא לידי ביטוי בעת ביקורו של אברהם הרצפלד בבית-חנן, ב-9.1.36. לכבודו של ראש המרכז החקלאי בהסתדרות, מתכנסת ההנהלה לישיבה חגיגית מיוחדת. את הישיבה פותח היושב ראש, רחמים לוי.

אחריו מקבל את רשות הדיבור יצחק מיטראני, האומר בין השאר את המילים הבאות: "...התשלום הראשון לבנק הפועלים היה ב-30.6.1934. כולם הביטו אלינו כעל בורגנים ואפילו במרכז החקלאי. היחס הזה נבע מתוך דייקנותנו בתשלומים, וזה גרם שכל הגורמים ידעו שבית-חנן היא חומה כלכלית שאין לפחד ממנה".

 

כותרת ביניים: ריקודים של מסיכות

 

בצד החקלאות, פורחים חיי התרבות. קחו למשל את חגיגת החנוכה בשנת תרצ"ד (1935), שאותה מתאר בני אלעזר בשורות הבאות:

"בחנוכה (הצגת) חנה ושבעת בניה וריקודים של חנוכה לילדים. בפורים משחק מחיי המושב ובית הספר, שהמציא המורה מיכאל בארי. ריקודים של מסיכות ובמאסף הילדים. בט"ו בשבט הצגנו מחזה לכבוד האורחים במכביה – "משפט האלמנה עם הרוח", מאת י. ל. פרץ".

 

במקום אחר ביומנו יכתוב בני אלעזר פעם נוספת על חג החנוכה. בבית-חנן הייתה זו מסורת. אמרת חנוכה, אמרת חג העלייה לקרקע. במשך שנים ציינו הוותיקים וילדיהם את חריש התלם הראשון, את בניית הבתים הראשונים, את אלו שזה עתה באו. לשיא הגיעו הדברים ביובל החמישים, בשנת 1979. מאז, הלכו חגיגות החנוכה ודעכו, עד שנמוגו ונעלמו.  

 

כותרת ביניים: סוללת עפר להגן על הבית

 

בשנת 1936 נקלע היישוב העברי, ובית-חנן, לסערה חדשה. בגלל העלייה  החמישית ועשרות אלפי העולים, חשים הערבים מאוימים. הם מכריזים חרם כלכלי על היישוב העברי. במקביל, מתחילים ערבים לירות על כלי רכב יהודיים, למקש, לשדוד ולהרוג. 

 

וכיצד מתגוננים אנשי בית-חנן?

ראשית, מגבירים את השמירה סביב הבתים והשדות.

הילדים של אז זוכרים יותר ויותר גברים היוצאים בערב לשמירה וכלי נשק בידיהם. סיפור לא קל, כשצריך לצאת למחרת לעבודה עם שחר. בזיכרונותיה מספרת רות אדטו, בתם של חיים ואסתר, על צלפים ערבים המנסים לירות ולפגוע במתיישבי בית-חנן. כשהתעורר הצורך לבנות קיר מגן מבטון, התברר כי אין לכך תקציב. באין ברירה הוקמה סוללת עפר, בניסיון לחסום את מעוף הכדורים. 

 

על השכנות עם הערבים, בעשור הראשון והשני של המושב, מספר עודד בכר:

"עד הקמת המדינה היינו למעשה יישוב ספר. עבדנו ביום ושמרנו בלילה. זה היה מתיש. מהמושב ניתן היה לראות את מגורי הערבים, כקילומטר אחד מכאן. בחגיהם היו עוברות דרכנו שיירות מכל הארץ לקבר נבי רובין. זה היה מפחיד".

הילולת נבי רובין.

 

מבקש להוריד מאתר אגד תמונת אוטובוס משנות ה-30, מהאתר של אגד, לסרוק קטע מעיתון דבר ולשים תמונה של הילולת נבי רובין. אמוץ

 

כותרת ביניים: "הגנבים חתרו דרך הפרדס"

 

הערבים היו שכנים, וגם מקור מתמיד לחשדות, בכל מקרה של גניבה. בסגנון עיתונאי שאיננו תואם את גילו הצעיר, מתאר הנער בני אלעזר אירועים שונים במושב, כמו למשל את "הגניבה הראשונה במושב. בבוקר אחד, הופתענו לשמוע על הגניבה שהייתה בבית השני לצפון המושב. הגנבים, כפי הנראה, חתרו דרך הפרדס המחובר אל החצר בגדר רשת, קרעו את הרשת וניגשו אל הרפת (שאז עוד לא קנו פרות) וגנבו משם שטיחים, קדירות ועוד.

 

"אחרי ניגשו אל הביתה, קרעו את רשת החלון, פתחו את החלון וגנבו גם משם חפצים אחדים. מחיר החפצים, בסך הכול, עולה לערך ל-10 לא"י. למחרת הובהל למושב שוטר גשש מנס ציונה, שהלך לפי העקבות, בין תלמי התורמוס שגדלו במושב, אך המשך העקבות לא נודעו. השוטר הטביע בגבס את העקבות, אך גם זה לא הועיל וסוף כל סוף לא נודע מי ואיה הגנב".    

 

כותרת ביניים: התקפה ראשונה על בית-חנן

 

גניבות זה דבר אחד, התנפלויות זה כבר דבר אחר לגמרי. ב-2.8.1936 מדווח העיתון "דבר", כי "ב-2.15 אחרי חצות הותקף מושב בית-חנן מן הגבעות שבין נס ציונה והמושב. נורו עשרות יריות מרובים. הגאפירים וחברי המושב ענו ביריות - והתוקפים נסוגו. היריות פסקו לאחר שמצד ימין של התוקפים ניתן סימן באיתות. בבוקר השכם ביקרו הגאפירים במקום שממנו נורו היריות, ומצאו בתוך החפירות מימי המלחמה (מלחמת העולם הראשונה, העורך)  25 תרמילים של רובים אנגליים וגרמניים, וכ-25 כדורים שלא פעלו. הדבר נמסר למשטרה והיא חוקרת. זוהי התקפה ראשונה על המושב. הכדורים עפו מעל לבתים ובשני בתים פגעו בקירות".

 

כותרת ביניים: לקנות מתוצרת הארץ!


הערבים גונבים ותוקפים, ואחרים מאיימים עלינו מבחוץ. והפעם בא האיום מכיוונה של... יפן. בעניין זה מומלץ לקרוא מכתב ששלחה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, בתאריך 15.9.1935, ילישובים העבריים בארץ:

"ההסתדרות החלה כעת בפעולה מוגברת להפצת תוצרת הארץ. ציבור העובדים מהווה גורם כלכלי בעל ערך ובעל השפעה כביר, ועדיין אין אנו מעריכים למדי את מלוא יכולתנו הכלכלית. בהקפדה בשימוש בתוצרת הארץ נוכל להכפיל ולשלש את מספר העובדים במקצועות האלו ולשמש מופת לכל הציבור הארץ ישראלי.

 

"ניגשים אנו כעת למפעל ולמאמץ מיוחד להפצת תוצרת הארץ, בענף ההלבשה ובעיקר בגדי עבודה. אלו סובלים מדמפינג יפני, וחותרים תחת תעשייתנו ומלאכתנו הצעירה בענפי אריגה ומחט... הננו דורשים לסדר את קניית בגדי העבודה אך ורק מתוצרת הארץ..."

 

המאורעות בעיצומם, ובבית-חנן לא נפסקת לרגע העבודה במשקים ובשדות, לצד קולות הילדים העולים מבית הספר. אלא שעכשיו אמורה המועצה לעשות החלטה: האם לקבל לבית הספר מורה חדשה מחוץ לארץ, או לנסות להביא למושב את המורה שמואל נבון מגבעת השלושה?

על קני המידה לבחירת מורה ציוני, מוצלח, שיידע לחנך, בדבריו של חיים בן יוסף:

"מורה חדשה, שלא מכירה את ילדי ארץ ישראל, אינה רצויה לנו. הצעתי היא להודיע למרכז כי בגלל האיחור הרב קשה לנו לקבל עלינו את האחריות לקבל מורה חדשה ואני נאלצים לקבל את המורה הקודם".

בצד הגניבות, והמתח הביטחוני, חוגג המושב את חגיו ואת ביקוריהם של אישים רמי מעלה. את ביקורו של סגן מושל המחוז הבריטי, קרוסבי. מתאר בני אלעזר ביומנו:

"מושל מחוז הדרום, ה' קרוסבי, ביקר את מושבנו החדש. סגנו תרגם לחברי הוועד, ששוחחו איתו, על בניין כביש בדרך לרובין ועל סרטיפיקטים לעולים מבולגריה. הוא ביקר גם את בית הספר החדש ושמח עליו. נכנס לכיתה בשעת לימודים. שאל, על ידי מליצו, אי אלו שאלות. עבר גם ביתר הכיתות ושם לב לציורים שהיו תלויים על הקירות. ועד המושב כיבד את האורחים. אחרי שהראו לו באחת החצרות צורת משק במושב, נסע לו".

 

לשים בבקשה במסגרת. אמוץ

כותרת: קונצרט ברחובות, 86 מיל בעמידה 

 1937. בתל-אביב כבר פועלת חודשיים התזמורת הפילהרמונית , הקרויה גם התזמורת הסימפונית הארצישראלית, בפברואר מודיעה ועדת-התרבות של מועצת הפועלים, כי ב-16.2.1937 יתקיים קונצרט של "התזמורת הארצישראלית" בניצוח דוברובן. הפעם: הפתיחה של אלאונורה מאת בטהובן. אפשר לקנות כרטיס ב-86 מיל בעמידה, או ב-48 מיל בשורות אחרונות. הקונצרט יתקיים בקלוב-העבודה, בין השעות ארבע אחר הצהריים עד שש בערב (נראה שבגלל החשיכה המוקדמת רצו המארגנים למנוע תופעה של נסיעה בלילה - העורך). על החתום, בברכת חברים, יובל.

 

כותרת ביניים: עדיין מחפשים עבודה בחוץ

 

המחצית השנייה של שנות השלושים מוצאת את בית-חנן בתנופת פיתוח ובנייה, אך גם בחיפוש מתמיד אחר עבודות חוץ. שבע שנים אחרי הקמתו של המושב חלק מהמשקים עדיין אינם מהווים מקור פרנסה מלא. מאורעות  1936-1939 משָתקים חלק ממקורות הפרנסה, הופכים את בעיית העבודה למורכבת. רבים מהחברים יוצאים מדי בוקר לעבודת חוץ, מסתייעים לא מעט בלשכות העבודה של הסתדרות העובדים. זו שולחת מכתב בתאריך 5.3.1937, מטעמה של "קרן חוסר העבודה, מפעל פדיון עבודה". הקרן קובלת על כך שהמושב טרם העביר את התשלום לקרן. "לא ייתכן כי מושב בית-חנן ידחה ללא גבול את סידור התמורה המגיעה ממנו למפעל". התמורה המתבקשת - 4.6 לא"י.

 

עד כמה שרויים החברים במצוקת עבודה, יעיד המסמך הבא. בחודש יוני של שנת 1937 שולח המזכיר אשר כהן מכתב למועצת פועלי רחובות, שבו הוא מודיע:  "יש הרבה חברים במושב מחוסרי עבודה זה זמן רב". הפעם נוגע העניין לגרסיאני, שפוטר מעבודתו בחלוקת לחם ונאלץ לעזוב את בית-חנן ולחפש יום עבודה ברחובות. אשר כהן מבקש לרשום אותו במועצת פועלי רחובות.

על רקע המאבק המתמיד על יום עבודה, מתאר יצחק מנדה –  שנים אחדות קודם לכן - את ההתנגשויות בין הפועלים.

 

 

 

כותרת: מריבות עבודה בין פועלים  בפרדס

"שבת 13 באוקטובר 1934

"...פעמים רבות היו לנו מריבות ואי הבנות עם א., המנהל של פרדס גן-רווה, שהתנהג כלפינו כאדם בעל תכונות ירודות ושפלות. הוא היה האויב של הפועלים וגילה את שנאתו כלפיהם בכל הזדמנות.

"בגלל מחלוקת על דלי של יבלית התעוררה מריבה בינינו - פועלי בית-חנן - לבין הפועלים המגיעים מנס-ציונה והסביבה. הדבר הגיע עד כדי החלפת  מכות שנמשכה כמעט יום שלם. המריבה נרגעה רק כאשר אחד המשגיחים בא למקום והפריד בין המתקוטטים. פועל אחד נפצע באוזן. 

"קיומן של קטטות בין הפועלים הוא סימן לא טוב, הפוגע בשמם. במקרה שלנו לא היה כל צורך לנהוג באלימות. אפשר היה לסדר הכול בדרכי שלום.

"...אני עובד תמורת משכורת יומית נמוכה. ואם אמצא עבודה כדאית יותר עבורי אני אהיה חייב לבקש את רשותו של מנהל הפרדס, הוא האדם היחיד האחראי על האישורים. עד עכשיו לא עשיתי זאת ולא השפלתי את עצמי, אני חושב להישאר חופשי גם בעתיד, לפחות בכל הנוגע לבחירת עבודתי. הם רוצים שאהיה פועל קבוע בפרדס".

 

כותרת ביניים: "הסל ריק ובארנק יש איזה מטבע"

 

חברי בית-חנן נאבקים על יום עבודה, על גידולי ירקות, אבל חוששים מהיצע גדול של ירקות מול ביקוש נמוך בשוק המקומי. במאמר שמפרסם שמואל מאיר ב"דבר", ב-28.7.37, הוא מאבחן את הרגלי הצריכה של בעלת הבית משנות השלושים: ".. לכו רגע אל השוק ותראו מי בעלת הבית הבאה קלה וזריזה שמה, הסל ריק ובארנק יש איזה מטבע. במהירות היא קופצת על הדגים ועל הבשר ונדחקת לקבל את החבילה ולשלם את השילינגים. לא כן בשוק הירקות. לכאן היא כבר מגיעה עייפה, עמוסה סל מלא חבילות: בשר, דגים, סרדינים קונסרבים ובארנק לא נשאר הרבה..."

אז מה הפתרון? יצוא. כן, יצוא!

וכך ממשיך שמואל מאיר ומרחיב: "אגודת מגדלי הירקות חייבת להקציב תקציב, לשלוח את אחד מחבריה לחו"ל, להרגיל את העולם הנאור לאכול שם ירקות. ברור כי כל עוד לא יאכלו בחוץ לארץ ירקות בשפע, לא ייהפך הדבר לאופנה אצלנו, ואיש לא ישעה כאן לגידולי גן... חלק גדול מהירקות יש לשלוח לארצות חוץ כמו: קנדה, גרנדה, זנזיבר, פלורידה... שם יכינו אותם בקופסאות עם תמונות וכתובות לטיניות. את הקופסאות האלה, והמיצים למיניהם, יקנו כבר כל תושבי ארץ ישראל בהתלהבות ואמונה". 

 

כותרת ביניים: מתחרים על כל שן...

 

שיווק הוא בעיה אחת. ויש גם בעיה מוכרת ומכאיבה של מחסור במקומות עבודה. תחרות קשה מתנהלת גם בין רופאי השיניים. כן, נראה כי בשנות השלושים היו פחות בעיות שיניים לחברים הצעירים, ויותר רופאים.

בינואר 1938 שולח ד"ר יעקב פרנקו מכתב לבית-חנן, בזו הלשון:

"כידוע לכם, אני עובד בתור רופא שינים במושב כבר שישה חודשים, ועד כמה שידוע לי, החברים מרוצים מעבודתי זו. שמעתי שרופאת שיניים מתכוננת לעבוד באופן פרטי במושב, בו בזמן שהעבודה לא מספיקה גם לרופא אחד. היות ואני הראשון שעובד בקביעות ובקחתכם בחשבון את העובדות הנ"ל, הנני מבקש לא להרשות לה לעבוד באופן פרטי".

שנתיים מאוחר יותר, ב-28.9.40, מתכנסת המועצה כדי לדון בעניינו של רופא השיניים, אהרון כהן.

"בבאר טוביה", קובל ד"ר כהן, "אני מקבל חדר עבודה עם האור והחשמל ועל תנאי זה ויתרתי במקומכם (השווי 1.2 לא"י). אני בעל בית במקום בלית ברירה. מחינוך איני נהנה. לכן אני מבקש השתתפות סמלית של 1 ל"י לחודש בשכר הדירה שלי". אנשי המועצה דנים, מחליפים דעות, ובסוף מחליטים: הרופא ימשיך לשלם שכר דירה מלא. וארנונה? גם אותה, בתעריף המלא...


מצד אחד תקופה של שגשוג, בנייה ופריחה. מצד שני, ההכרח להסתפק במועט, להשקיע את כל כולך בבניית המשק, בחיזוק המושב. על תנאי החיים באותן שנים מספרת בזיכרונותיה רות, בתם של אסתר וחיים אדטו:

"בשנת 1936 נכנסנו לגור בבית שבנינו. היה רק חדר ומטבח. הכיור היה בחוץ. ארגז עשוי רשת עם דלתות שימש כמקרר. ה'מקרר' הזה היה תלוי בחוץ על עץ, ואת האוכל שמו בכלי חרס מלאים מים. לא פעם חתולים קרעו את הרשת ואכלו את מה שמצאו שם.

"לאחר שבניית הבית הושלמה, אבא קנה פחים וברזל ובנה את הלול. בהתחלה היו 100 עופות. בהדרגה הלול התפתח. הורי גם גידלו ירקות בביצה למכירה ולצריכה ביתית. כמו כן, היו לנו עיזים וייצרנו תוצרת חלב לצריכה ביתית. אבא הפסיק לעבוד בחוץ והתמסר לעבודת המשק. אחר כך גם אמא הפסיקה לעבוד בחוץ".

 

כותרת: ארבעה ימים בלי דואר?

 

האוטובוסים של שנות השלושים שימשו לא רק להסעת נוסעים, כי אם גם להובלת תוצרת חקלאית ואספקת דברי דואר.

בתנאי החיים של אז נודעה חשיבות רבה לאוטובוסים של קואופרטיב התחבורה "דרום-יהודה". בכלל, האוטובוסים של שנות השלושים שימשו לא רק להסעת נוסעים, כי אם גם להובלת תוצרת חקלאית ואספקת דברי דואר. בקיץ 1937 שולח ועד המושב מכתב תלונה ל"דרום-יהודה", ובו הוא כותב:

"בזה הננו להעיר את תשומת לב החברים על אי סדר במשלוח שקי הדואר שלנו. השבוע לא קיבלנו דואר ארבעה ימים ברציפות".

לאוטובוסים של אז תפקיד נוסף: הובלת כדי חלב שהוצאו מהרפתות.

אז מה הבעיה?

קיראו את המכתב הנוזפני הבא, ששולח הקואופרטיב לוועד של בית-חנן:

"מדי יום ביומו הנכם מעכבים את האוטובוסים היוצאים בשש בבוקר, מסיבה זאת שכדי החלב לא מוכנים בזמן. תארו לעצמכם שהפועלים, המחכים בנס ציונה על מנת להגיע לבית-חנן ולעבודה, מאחרים כמעט מדי יום ביומו. נבקשכם, איפוא, להבא, לקבוע סידורים שלא יעכבו את צאת האוטובוס של שעה שש בזמנו המדויק".

 

כותרת: כשאמא חוזרת בחצות מלימודים

 

וכיצד חווים הילדים את קשיי ההתמודדות של אותן שנים?

כיצד מתמודדים הם עם האתגרים?

על כך בסיפורה של רות אדטו:

"אמי אסתר עבדה בפרדסי הסביבה, ואבי עבד בבניין בצריפין. בלילות, לאחר יום עבודה בחוץ, ובשבתות, הם עבדו בהקמת המשק ובבניית הבית. אבא עשה בעצמו את הכל (לבֵנים, יסודות). אחֶיה של אמי היו באים מרמת גן, כדי לעזור לו. אמי הייתה משאירה אותי על מדרגות גן הילדים בשעה 6 בבוקר, והולכת לעבודה. אני הייתי מחכה שם, עד שהגננת הייתה מגיעה בשעה 8.

מצבו של בית-חנן איננו שונה ממצבם של יישובים אחרים בארץ. המאורעות, הספרים הלבנים ועצירת העלייה החמישית - כל אלו גורמים למיתון הולך ומעמיק בשוק העבודה בארץ. המתיישבים ייאלצו להתאזר בסבלנות עוד שנתיים שלוש. דווקא עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ישווע הצבא הבריטי לידיים עובדות, לקבלנים, לעבודות פיתוח רבות. רבים מחברי בית-חנן ימצאו את לחמם מעבודות מנדטוריות אלו. 

 

בבוקסה. כותרת ביניים:

עד מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור, לא ידע כמעט המושב אסונות. ב-1936, במהלך עבודתו במחצבה בבאר טוביה, נהרג במפולת עפר ביטוש לוי, אחיו של יצחק לוי ובעלה של טינה לבית ורון, ביטוש הותיר אחריו אלמנה צעירה בהריון, ששבה למשק הוריה במושב. בשנת 1940 נישאת האלמנה לעולה חדש בשם אלפרד מרקשטיין והם מחדשים את המשק. 

 

אמוץ. לשבץ כאן פרוטוקול מה-23.12.43, עמ' 280. אמוץ

כותרת: עובד חרוץ ושמו שלמוני

 

במושבים קראו להם עובדי חוץ. היו אלו עובדים מקצועיים, שבאו לאייש משרות ציבוריות בבית-חנן. מתישהו בעשור הראשון הגיע לבית-חנן מנהל חשבונות חרוץ ומסור בשם אריה שלמוני. בהתחלה הותיר את בני משפחתו בקיבוץ גניגר. בחודשים הראשונים התגורר כדייר משנה בביתה של משפחת אשכנזי. כאשר התבסס, הגיעו למושב אשתו וילדיו.    

עובדי המשרד. מימין לשמאל++++++++++:-----

במהלך החודשים הבאים הבחינו אנשי בית-חנן כי אריה שלמוני איננו מציית לשעות עבודה רגילות, או לעניינים ביולוגיים בסיסיים, כמו אור יום וחושך. האור במשרדו דלק עד שעות מאוחרות. הוא ראה במושב את ביתו. בהמשך ראה את כספי המושב כאוצר שהופקד על שמירתו. "הוא היה קפדן מאוד", מספרים אלו שהכירו אותו, "ולמרות מחלת השחפת שממנה סבל ניהל את ספרי החשבונות בצורה מדוקדקת, ובזכותו ענייני הכספים של המושב התנהלו במשך שנים על הצד הטוב ביותר".  

 

כיצד נראה לחברים מנהל החשבונות שלהם?

על כך מספרת בזיכרונותיה מלכה פרנק:

"שלמוני היה מנהל חשבונות נצחי. תמיד אמר לי: 'מלכה ילדתי, אם כואב לך על הלב, בואי אלי ואני אעזור לך'. פעם הכריח את אבי לקחת שתי לירות, משום שידע שאין לנו כסף לקנות מצות לפסח וגם כדי לקבל רשיון לרדיו (היה לנו רדיו שההורים הביאו מגרמניה, אבל היה צריך רשיון להפעלתו). בכל פעם שהרגשתי שאין מוצא, הלכתי אליו. הוא תמיד עזר. שלמוני היה בשבילי כמו סבא שתמיד אפשר לפנות אליו". 

מספר גדעון פרנק:

"שלמוני היה איש מיוחד. היה לו שיער לבן, על פניו הבעת רוגע, מבט אבהי, איש עם קרינה חיובית. תמיד ישב עם דפים אדירים שלא היה להם סוף. מאז שאני זוכר את עצמי דיברו עליו כעל נסיך, אישיות מיוחדת. אני זוכר אותו עובד כל הזמן".

אנשי המושב רואים, מעריכים, ומחליטים לבנות לאיש המסור בית. באסיפה הכללית של החברים מהתאריך 24.9.38 מציע יעקב קלוו: "זה שלוש שנים שהמושב רוצה לבנות בית למנהל החשבונות, החבר שלמוני. השנה ניתן הדבר לביצוע. הושגה הלוואה על סך 160 לירות מ'ביצור'. ההלוואה ניתנת רק לאגודה, בערבות 'אשראי חקלאי' לתקופה של עשר שנים... החלטה על פעולה מסוג זה טעונה אישור של האסיפה הכללית ולכן הזמנו אתכם". 

 

כותרת ביניים: ההוצאה העיקרית – חינוך


בסוף שנת תרצ"ז (1937) מפרסם ועד המושב את התקציב השנתי. מעבר לפיקנטריה, מעניין לבחון את הסעיפים השונים. הצצה ראשונית מעלה כי ההוצאה העיקרית של בית-חנן היא בתחום החינוך.

 

·       בית הספר – 460 לא"י

·       גן הילדים – 20 לא"י

·       שמירה – 24 לא"י

·       הנהלת המשרד – 80 לא"י

·       טלפון – 24 לא"י

·       ביטוח עובדים – 10 לא"י

·       ביטוח בניינים ציבוריים – 5 לא"י

·       מאור למשרד – 4 לא"י

·       ברית פיקוח – 4 לא"י

·       דאר – 5 לא"י

·       הוצאות משרדיות – 2 לא"י

·       נסיעות – 15 לא"י

·       שונות – 15 לא"י

·       ועדת תרבות – 6 לא"י

·       הועד הלאומי – 14 לא"י

·       הקה"ק – 22 לא"י

·       קה"י – 22 לא"י

·       ועד מושבים – 13 לא"י

·       מסי הסתדרות ל-40 משקים ראשונים – 54 לא"י. סה"כ: 825 לא"י.

הכנסות

·       מהמאפייה – 40 לא"י

·       מדרום יהודה – 16 לא"י

·       מדרום יהודה כרטיסים – 4.2 לא"י

·       מאוטו משא – 12 לא"י

·       ממוכתרות – 24 לא"י

·       מטלפון – 18 לא"י

·       משכר דירה – 24 לא"י

·       ממיסי דיירים ומס חינוך – 25 לא"י

·       ממיסי חברים – 1044 לאי. סה"כ – 1,208 לא"י

 

כותרת ביניים: אפשר את הפָּר, בבקשה?

 

בסוף העשור הראשון מסתמנת במושב רווחה קלה. הלולים הולכים וגדלים. הפרדסים מניבים פרי משובח.

ועדיין, ידו של הגזבר אינה קלה. כל הוצאה נבחנת בקפדנות, גם אם היא נוגעת למגזר היצרני. ב-22.2.1938 פונה מזכיר המושב למשק הפועלות "עיינות" ומבקש "את הפר שלכם, להרבעת הפרות המעטות שיש במושב. בשביל כמות כזאת של פרות, לא נוכל לרכוש פר ולטפל בו ומאידך, אין אנו רוצים לחסל את ענף הרפת שלנו. לכן, אנו מבקשים מכם, גם השנה, לתת לנו להשתמש בפר של המשק ואנו מסכימים, למפרע, לאחוז בכל אמצעי הזהירות שאתן תדרושנה. אנו אמונה שגם מתוך יחסי שכנות לא תשיבו את פנינו ריקם ותיענו לבקשתנו".

 

לשים בבקשה בבוקסה.

כותרת: לא לאחר את האוטובוס של ארבע!

בשורה טובה לנוסעים בבית-חנן. באוקטובר 1939 שולח קואופרטיב "דרום יהודה" (לפרטים: נחלת יהודה, ראשל"צ, טל' מס' 16) מכתב לוועד של בית-חנן, ובו הוא מודיע על לוחות זמני הנסיעה:

מתל אביב לבית-חנן: 5.30 בבוקר, 12.15 בצהריים, 4 אחר הצהריים.

מבית-חנן לתל אביב: 6 בבוקר, 8.30 בבוקר, 4.15 אחר הצהריים.

 

כותרת: אוטובוס הפועלים עולה על מוקש

 

לקראת שנת 1939 הולכים המאורעות ושוככים, אך הדרכים עדיין אינן בטוחות. ב-16.2.1939, כשהוא עושה דרכו מנס ציונה לפרדסי גן-רוה, עולה אוטובוס של פועלים על מוקש. כמה פועלים נפצעים ומובלים במהירות על גבי אלונקות למרפאת המושב. למרבה המזל, מסתיימת התקרית בפצועים בלבד, ללא הרוגים.

וכך כותב "דבר": "הבוקר ב-7 נתפוצץ מוקש מתחת לאוטובוס יהודי שנסע בין נס ציונה ובית-חנן. נפצעו 15 איש. תוצאות הפיצוץ היו איומות. החלק הקדמי של המכונית נתרסק כליל. המנוע הושלך למרחק של 30 מטר, הגלגלים שקעו לעומק של מטר. 5 מן הנוסעים, ביניהם הנהג (משה ויינדמן) נפצעו קשה ו-10 אחרים נפצעו קל מרסיסי השמשות שנופצו".

 

בקואופרטיב התחבורה "דרום יהודה" כועסים מאוד. יש המאשימים את בית-חנן בכך שהדרך לא נבדקה כיאות באותו בוקר.

 

וכך במכתב ששלח הקואופרטיב בתאריך 16.2.1939, שבו נאמר:

"מצב הביטחון בדרכים הולך ומחמיר. כידוע לכם, עלתה אתמול מכונית שלנו, שהסיעה פועלים לעבודה בפרדסים בסביבות שלכם, על מוקש. התוצאות ידועות לכם היטב.

"החובה היא, כעת, להבטיח את הדרך להבא ולשמור מאסונות נוספים. עליכם לתת הוראות חמורות לנוטרים שלכם, שיבדקו ויבטיחו את הדרך בין הכביש לבין בית-חנן, בכל יום לפני שהפועלים נוסעים לעבודה וחוזרים ממנה. עליכם לבוא בקשרים עם ועדת הביטחון בנס ציונה שיבדקו בלילה, עם המשוריין שלהם, את הדרך תכופות.

"אנו בטוחים שתעשו את המוטל עליכם, היות והאחריות היא גדולה מאוד ואין אנו יכולים לעמוד בפני הכרח להפסיק את התנועה בדרכים שאין כביש מסודר".

 

כותרת: האם השומר התרשל?


שמי שפי (קלוו):

"מהמאורעות הללו אני זוכר שני דברים עיקריים. האחד הוא השריפה של בית האריזה הגדול. השני הוא המיקוש של האוטובוס".

רמי אשכנזי: "היה לעניין הסבר פשוט. אנשי ההגנה היו מודעים היטב לסכנת המיקוש, והורו לאחד מתושבי האזור לסרוק מדי בוקר את הדרך, לבדוק שאין שם סימני חפירה. מדי בוקר הוא היה עובר לפני האוטובוס, בודק שהכל בסדר. מה קרה באותו בוקר? הוא התעורר מאוחר, לא בדק, וכך קרה מה שקרה".

משה מיטראני: "אני זוכר דמות מסתורית מגבעת מיכאל עוברת את הדרכים עם עגלה ואחריה משתלשל יצול רחב מאוד. זה אמור היה לפוצץ מוקשים שהוטמנו בדרכים".

אברמצ'ו גרון: "כמו תמיד, גם בזמן המאורעות בית-חנן הרים את תרומתו. אני מדבר על תחנת הנוטרים, שאבי יצחק היה מפקדה. בשנים הללו חיפשה מפקדת ההגנה הארצית מקומות מסתור לאימון האנשים. פרדסים היו מקומות אימון אידיאליים ולבית-חנן לא חסרו כאלו".

המאורעות מביאים עימם בעיות בלתי צפויות. בשנות השלושים המאוחרות מוטרד המושב גם מערבים שעבדו בבסיס הבריטי הצבאי הסמוך, ומעשה שהיה כך היה:

 

כותרת: שמירה עברית למחנה הבריטי

 

אברהם דנון: "בשנות השלושים והארבעים שכן סמוך לבית-חנן מחנה אספקה צבאי. הבריטים אחסנו בו כמות אדירה של דלק מטוסים באוקטן גבוה. היום כזה דבר לא היה קורה. די אם מפציץ איטלקי היה עובר פה במלחמת העולם השנייה ומוריד פצצה קטנה, וכל המושב היה עולה לאוויר.

"כל זה לשמחתי לא קרה. מה כן קרה? ובכן, בתקופת מלחמת העולם השנייה הסתובבו באזור ערבים ששמרו על המחנה. הם חשבו עצמם לאדונים, נכנסו לתוך בית-חנן ועשו בו כבשלהם. היה ברור שיש לסלקם. בבית-חנן ארגנו משלחת לספקטור, בכיר בהגנה. באו ואמרו לו: לך יש קשרים עם הבריטים. אמור להם שאנו יכולים להציע 21 שומרים אחרים, מסורים ונאמנים הרבה יותר.

"ואיך מגייסים 21 שומרים? מפעילים לחץ על אנשים. אני זוכר שבא אלי יום אחד מי שבא, וביקש שאצטרף לחבורת הנוטרים.

-         אבל אני רק בן 16, עניתי.

-         בן 16 יכול לשמור, התעקש אותו חבר מושב.

-         אבל אינני רוצה, התעקשתי גם אני.

-         אם לא תלך להיות נוטר, איים החבר, נדאג שיגייסו אותך לצבא הבריטי.

-         אם אתם מתגייסים, לא נשארתי חייב, אני מייד הולך אחריכם.

 

"אחר כך הבנתי שזה בלוף. אי אפשר לגייס בכוח, בוודאי לא נער בן 16. אבל אני הצטרפתי לנוטרים, ובמשך מספר חודשים שמרנו על המחנה הבריטי תמורת משכורת נחמדה של 5 לירות לחודש. בהתחלה היו לנו רובים ישנים ממלחמת העולם הראשונה. בהמשך נתנו לנו רובים אנגליים מתקדמים יותר. איתם שמרנו על השבויים האיטלקים".


 
   << לפרק הקודם
לפרק הבא >>
   הקדמה
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4
פרק 5
פרק 6
פרק 7
פרק 8
פרק 9
פרק 10   
   לתוכן העניינים
לאתר בית-חנן